♣ מ"ת הקיץ של הפורטל - רימונה של הרה / משחק ♣

אנו מציגים בזאת את מ"ת הקיץ של הפורטל - בנושא פרסי ג'קסון;
♣ רימונה של הרה / משחק ♣

האלים התאספו בחדר הכס. כולם - בלי יוצא מן הכלל, ה-12 וגם האדס שעלה במיוחד מן השאול.
הייתה זו הרה אשר כינסה את האסיפה. אתנה ומינרווה התנדנדו בין עצמן לבין עצמן בלי הפסקה, ארס שאג בכל פעם שהפייסטוס ניסה להוציא צליל מפיו.
אחריי שנתיים שלמות של שקט, שנתיים אחרי שהקרב הגדול נגמר, נדמה היה שהכל נהרס שוב.
זאוס רקע ברגלו והברק האיר, וכל האלים השתתקו (פרט לאתנה\מינרווה, שהייתה עסוקה בעיקר בעצמה).
"כינסנו את כולם כאן הי-" הוא התחיל, אך הרה קטעה אותו. אחרי הכל, זאת הייתה האסיפה שלו.
"עברו שנתיים מאז הבסנו את ה... ענקים," היא אמרה בשקט. הדבר עדיין היה צרוב במוחה - הקליעה הנוראית, ומה לא. כל העניין הזה היה בלגן אחד גדול.
"אבל כבר עכשיו עומד בפנינו אויב חדש."
אפילו אתנה\מינרווה השתתקו למען העניין, עומדות לבושה בשריון הרומי ומחזיקה בידה את פסלה של ניקה.
"חמקמק יותר מבעבר, ושוב אין לנו מה לעשות נגדו, אלא לשלוח את ה... צאצאים הללו, להציל אותנו מהסוף המר שמגיע אלינו." האולם עדיין היה שקט כמו קבר, רק האדס צחק לו בצד - כל המבטים הופנו עליו.
"ומה הוא עשה לנו ה... אויב הנורא הזה? אני לא רואה שום דבר לא תקין," הוא ציין, מתעלם מהעובדה שאתנה\מינרווה עדיין נראו מבולבלות בהחלט.
"הוא... הוא גנב את הרימון שלי."

החצויים
◘ רובי סמית', בת האדס.
◘ ג'ייד סמית', בן האדס.
◘ אליס צ'ייסר, בת זאוס.
◘ לילי ווילסון, בת פוסידון.
◘ סער סטיוונסי, בת דיוניסוס.
◘ איזבלה ריברה, בת אפרודיטה.
◘ ג'ק קלובס, בן הפייסטוס.
◘ רוזלין סאמרל, בת הקטה.

◘ קלייר סטטנהאוס, בת תמותה.

ההתחלות
רובי סמית' + ג'ייד סמית'
הבוקר לא מתחיל יותר מדי טוב. שעה אולי ארבע בבוקר כשאתם שומעים את אמברוזיוס, אחד מהמדריכים שהגיעו מהמחנה הרומי לפני כמה שנים, צאצא של מרקוריוס (או הרמס, אם מדברים על השמות האמיתיים) - פותח את הדלת לחדר שלכם. כרגיל, רק אתם שוב. שאר החצויים בני האדס שאתם מכירים - ניקו די אנג'לו, למעשה, נמצאים בדרך כלל בצד השני.
"בוקר טוב, ילדות," אמברוזיוס אומר בקול הלגלגני-באופן-טבעי הרגיל שלו. "יש לכם הודעה מאבא, רוצו לכיירון לפני שהוא ישלח מישהו אחר במקומי," הוא מציין בזמן שאתם עדיין מתעוררים, וג'ייד מוצא את עצמו במהרה עם השמיכה שלו על הרצפה - אחרי שאמברוזיוס מושך ממנו את השמיכה ובורח מן הביתן.

אליס צ'ייסר
את מתעוררת מהסיוט עם מצח שטוף זיעה. המיטה שלך כולה מבולגנת, אחרי שככל הנראה בעטת בה. הסיוט שהיה בראש שלך לא היה משהו הגיוני. הוא היה כולו אדום - זה מה שאת זוכרת, והוא נמוג במהירות, משאיר אותך עם הצבע האדום שבראש שלך, ושביל ארוך. שאת רואה בו עוד אנשים - צלליות, יותר נכון. ואת יודעת שהם לא מבשרים שום דבר טוב. הפה שלך מלא בטעם מוזר - ולוקח לך זמן מה להבין שמדובר בטעם המתוק של פרי הרימון.
הביתן ריק, כמו תמיד. את יודעת שאמורים להיות עוד ילדים - אבל הם במחנה הרומי, הם ילדים לא של זאוס, אלא של הגרסה הרומית. הדבר עדיין מבלבל אותך, כמו תמיד. הביתן בקושי מואר - השעה עדיין מוקדמת.

לילי ווילסון.
כשאת מתעוררת כל הביתן כבר מלא ברעש - רעש של שני אנשים, אומנם, אבל עדיין רעש. החצויים הרומים הגיעו לא מזמן, והם כולם לא צאצאים ישירים, אבל המקום שלהם אכן נקבע בביתן שלך. הראשון הוא כריסטופר - בן 17, שנראה די כמו מה שסיפרו לך שפרסי ג'קסון נראה. והשני הוא פיליפ הזעיר, שקטן אפילו יותר ממך - בן 10 בלבד, שנולד במחנה הרומי. הם שניהם מתארגים לארוחת הבוקר, את מנחשת, למרות העבודה שהם עדיין לבושים בבגדים הרומים המוזרים שלהם, הסגולים.

סער סטיוונסי
את מתעוררת למה שנראה לך כעוד יום משעמם ששום דבר לא יקרה בו - אתן ליד ניו יורק, את זוכרת. רק שהאוויר באותו היום חמצמץ, ומזכיר לך ניחוח של יין משום מה. לא עובר הרבה זמן לפני שאת פוקחת את העיניים שלך ורואה אותו - אותו ולא אחד - עומד מולך. אבא שלך בא לבקר, אחרי שנתיים פחות או יותר.
"בוקר טוב, בת," הוא אומר בקול צרוד ומחייך אלייך בחיוך שחסרה בו שן אחת - הוא נראה מאושר, עם חיוך עצום על פניו.

איזבלה ריברה.
את מתעוררת כשהשמש עולה - זה מה שאת חושבת ברגע הראשון. כמה דקות אחרי זה את שמה לב לצעדים - קולות שאת מזהה ככיירון שמתקרב. את פוקחת את העיניים שלך ברגע שבו את נזכרת במה שקרה בלילה האחרון - הנערה החדשה שהגעיה לביתן הרמס, עם שיער מתולתל וארוך ועיניים ירוקות עמוקות, שלא ראית כמוהן אף פעם, העונה לשל ריילי - שאת לא בטוחה מה באמת הגיל שלה.
"מה את עושה פה, איז-" את שומעת את כיירון כשאת זוחלת אל מחוץ לאוהל שלך, שהוא כמובן מזהה. הוא מסתכל עלייך במבט ששופט אותך מעט, אבל בכל זאת בחיבה.
"מה את אומרת על לצאת להרפתקה?" הוא שואל בחיוך, בקול שגורם לך לחשוב שכל העניין ציני, אחרי הכל - ממתי את יוצאת להרפתקאות?

ג'ק קלובס
אתה מתעורר למשמע הצעקות שבביתן שלך - כולם קמים מסיבה לא ברורה.
"למה אתה עדיין במיטה?" מדריך הביתן שלך, אריסטו (כן, באמת, ההורים שלו הגיעו למצב הזה) שואל אותך בזמן שהוא שם על עצמו את חולצת המחנה.
"טיילר מביתן אתנה אמר שהוא שמע את אמברוזיוס אומר להאדסים שכיירון אמר שהאדס שלח הודעה כי יש מסע חיפושים!" הוא צורח וכל שאר חברי הביתן צועקים גם הם - ככה שאתה לא ממש מצליח לשמוע את עצמך מעל לכל הרעש.
OOG: יש לך אישור להמציא שניים\שלושה ילדים של הפייסטוס אם תצטרך בשביל התגובה.

רוזלין סאמרל
את מוצאת את עצמך ערה עד הבוקר בלי שום שינה. המתנה שאמך הביאה לך ביום לפני - עוד כובע קסמים מעניין למדי (שהפעם הוא לא עוד כובע ערפול, אלא אחד שממש יכול ליצור אשליות לחצויים), כשהדלת לביתן שלך נפתחת. כריסטין, החברה היחידה שלך לביתן - בת 12 לבושה בבגדים לבנים תמידית, מחייכת אלייך בחיוך עם שיניים חסרות.
"יש המון בלגן," היא מציינת בקלילות ובוחנת את הכובע שלך, הפנים שלה מתעצבנות. "אמא שוב הביאה לך מתנה? אבל היום הולדת שלך לא עכשיו..." היא ממלמלת.


קלייר סטטנהאוס.
החלום שלך הלילה היה מבשר רעות. זה לא קורה בדרך כלל - את לא חצוייה, ככה שהחלומות לא תוקפים אותך, אבל הפעם יש לך חלום ואת יודעת שהוא יהיה נכון. את רואה בו אותך, עומדת על בניין כל כך גבוה שהעננים מתחתיו, ומולך את רואה טווס, שחור - גדול מדעי, בלי שום דבר. את לא בטוחה מה כל העניין אומר, אבל כשאת קמה יש לך הרגשה נוראית למדי. השותפה שלך לחדר, האורקל, רייצ'ל, עדיין ישנה במיטה שלה בתמימות - למרות שאת כבר זוכרת כמה לילות שבהם היא קפצה עם נבואה לכל העולם ואשתו.

בהצלחה לכולם ♣ בואו נקווה שתוכלו להציל את העולם, אה?

---
"היי כריס," אני מגיבה לשאלתה בברכת בוקר טוב מוזרה. אני מסובבת את הכובע בידיי. אני יודעת שהכובע יכול להפוך לכובע מצחייה או כובע קוסם, את זה בדקתי הלילה. אני מצטערת בשביל כריסטין - אמא לא נותנת לה הרבה תשומת לב. אני קצת מרחמת עליה בגלל זה. אולי ככה נהפכנו להיות חברות. "כן, זה באמת לא יום ההולדת שלי עכשיו..." אני יודעת למה אמא שלחה לי את הכובע. הוא העתק מדוייק לכובע של אבא, כשהוא הופיע בהופעות שלו. הרמז ברור "צרי קשר". אני לא רוצה, לכן אני מביטה סביבי, מנתקת את מבטי מהכובע. המיטה שלי מבולגנת, המון דפים פזורים עליה. אני מציצה שוב בפנים של כריסטין ומחליטה להעביר נושא. "היי, תעזרי לי לסדר כאן שוב?" אני שואלת בחיוך קטן, מצפה לראות את אותו החיוך בפניה חסרות השניים של כריס. רק בשביל שתחייך, אני משנה את הכובע שקיבלתי לכובע מצחיה ומשנה את הכיתוב שעליו ל'תעזרו לי לסדר את החדר!' בעזרת ידי, משפשפת את המקום שעליו אני רוצה שיופיע, והכתובת מתגבשת. אני חובשת את הכובע. "קדימה! אפילו לא חיוך קטן?" אני משדלת, קמה מהמיטה ומתמתחת.

רובי סמית':
אני מתעוררת מרעש, מה שמעצבן אותי מאד. זו בהחלט לא הדרך שבה תיכננתי לפתוח את הבוקר. אני שומעת את הקול של אמברוזיוס, אחד המדריכים שהגיעו מהמחנה הרומי לפני כמה שנים, צאצא של מרקוריוס (או הרמס, כמו שאני נוהגת לחשוב) - פותח את הדלת לחדר שלנו.
כרגיל, זה רק אנחנו בחדר. ניקו די אנג'לו, היחיד שאני וג'ייד יודעים עליו, נמצא בצד השני, ככה שנתקעתי עם ג'ייד. לא שונה מבדרך כלל, אבל בסדר.
"בוקר טוב, ילדות," הוא אומר, ואני מתאפקת שלא להחטיף לו. אף אחד לא יקרא לאח ילדה, אפילו שהוא בהחלט מתאים לתיאור. "יש לכם הודעה מאבא, רוצו לכיירון לפני שהוא ישלח מישהו אחר במקומי," הוא מציין אל האוזניים החצי ישנות שלי, ולפי הרעש אני מניחה שהוא משך מג'ייד את השמיכה וברח מן הביתן.
"האידיוט הזה," אני לא מנסה לעצור את הקללות שמגיעות ומתרוממת, תופסת ומרימה את ג'ייד במשיכה. "בוא, נלך לפני שהוא באמת ישלח מישהו יותר נחמד."
מה קרה שאבא שלכם טרח לשלוח לכם הודעה? עשיתם שטויות? איחלת לג'ייד יותר מידי ברצינות למות שוב פעם? מי יודע. ומצד שני...אולי לשם שינוי קרה משהו מעניין באמת.

ג'ק קלובס

אני מתעורר, יש צעקות משום מה בביתן הזה, כנראה עוד אחד מהילדים החליט שבא לו ליצור מכונה יורת פאי עוד פעם.
"למה אתה עדיין במיטה" אומר האריסטו שכנראה ההורים שלו היו חתיכת אנשים מרושעים או שזה כינוי מוזר מאוד.
הוא לובש את חולצת המחנה שלו (מצחיק כל כך, מי חשב על הרעיון הדבילי ליצור חולצת מחנה שכולם ילבשו בצבע כתום זוהר? כולם נראים כמו מרקרים מהלכים) ואז פתאום הוא מתחיל לצרוח דברים: "טיילר מביתן אתנה אמר שהוא שמע את אמברוזיוס אומר להאדסים שכיירון אמר שהאדס שלח הודעה כי יש מסע חיפושים!", מי זה אמברוזיוס אני לא יודע, אבל מה שכן גורם לי לקום הוא ההודעה שיש מסע חיפושים, אולי הפעם הזאת אני סוף סוף אלך מפה, ואם יהיה לי מזל אני גם אוכל לפוצץ משהו תוך כדי. אני שם לב שגם שאר חברי הביתן מתחלים לצעוק גם הם, בתגובה למה שאריסטו אמר. נראה שכל אחד מהם או שהוא לא מאמין לו, או שהוא חושב שהמסע חיפושים הזה נוצר רק בשבילו, אפילו נייל (מסמר? מישהו חייב לעשות משהו עם השמות פה) מתחיל לצעוק פה, והוא אחד האנשים השקטים ביותר שפגשתי, או לפחות כך חשבתי. כולם צועקים פה ואני לא מצליח לשמוע את עצמי פה מעל כל הרעש, ומחליט שסתם בשביל הצחוק אני ארקע ברגל התותבת שלי, זה בטח יגרום לכולם לשתוק מעט.

למה שינית לי ללילי ווילסון?

-

אני מתעוררת לרעש גדול ומביטה מסביב. אני רואה שני ילדים לא מוכרים שמתארגנים ומניחה שהם עומדים ללכת לארוחת הבוקר. מבגדיהם הסגולים המוזרים אני מזהה שהם חצויים רומים.
"בוקר טוב," אני אומרת, "מה השעה עכשיו?" אני שואלת, לא מכוונת את שאלתי לאדם מסוים.
"השעה רק שמונה בבוקר," הילד הקטן מביניהם אומר, הוא נראה כבן עשר, "סליחה על הרעש. אני פיליפ וזה כריסטופר, אנחנו חצויים רומים, אני נכד של נפטון וכריסטופר הוא נין שלו."
"ברוכים הבאים לביתן פוסידון," אני אומרת ולמרבה הפליאה הם מביטים בי בהפתעה.
"פוסידון? מי זה פוסידון?" כריסטופר שואל.
"אתם לא יודעים? טוב, אם אתם כאן אז כנראה שאתם צאצאים שלו... או של הגירסא הרומית שלו..." אני מסבירה, "בכל מקרה, סליחה על קבלת הפנים הלא מנומסת במיוחד, אני עייפה ולא רגילה לאורחים. אני לילי ווילסון, בת פוסידון ואני בת שתיים עשרה." אני אומרת תוך כדי שאני קמה מהמיטה, "עכשיו אני אלך להתארגן, אם תסלחו לי ואתם מוזמנים לחכות לי כאן אם אתם לא ממהרים." אני אומרת והולכת לשירותים.

-

זאת התגובה הראשונה שלי במשחק תפקידים, אני מקווה שזה בסדר.

אני מתעוררת מבוהלת ומנגבת את הזעה ממצחי. המיטה שלי מבולגנת והשמיכות הפוכות - בעטתי בהן כל הלילה.
היה לי סיוט, כרגיל, אבל הפעם לא הגיוני מתמיד. אדום. הכל אדום. או לפחות זה מה שזכרתי ממנו. הצבע האדום הזה לא יוצא לי מהראש. היו שם עוד אנשים - לא, לא אנשים, צלליות. צלליות שחורות, כהות, שבטוח לא מבשרות משהו טוב, כמו תמיד. בפה שלי יש טעם מוזר ומתקתק - מוכר אבל לא מספיק כדי לזהות אותו. לא, בעצם זה... רימון. אדום, מתקתק. אבל למה הרימון הזה קשור?
כרגיל, אני היחידה בביתן. בת זאוס היחידה. ואולי אני לא היחידה? טוב, לא בדיוק, השאר נמצאים בצד השני, במחנה הרומי, אבל הם לא בדיוק אחים שלי, כי הם הילדים של ההתגלמות הרומית של זאוס, לא? זה מבלבל. יקח לי זמן להתרגל לזה.
הביתן עדיין חשוך יחסית - כנראה התעוררתי מוקדם.
נשכבתי בחזרה במיטה, מנסה להירדם, למרות שידעתי שאין סיכוי שאני אצליח.
~~~
זו תגובה ראשונה שלי, מקווה שזה בסדר.

איזבלה ריברה:
התעוררתי בבוקר כשהשמש זרחה, נראה לי. אני לא בטוחה מה השעה בדיוק, אבל אני חושבת שזה מוקדם בבוקר. הדבר הראשון שאני שומעת זה רעש שגורם לי לקפוא במקום לרגע, עד שאני מבינה שאלו צעדים. לא סתם צעדים, צעדים של כירון. מה הוא עושה בכלל?
ברגע שאני פוקחת את העיניים וחוזרת להכרה (עד כמה שאני יכולה להיות בהכרה בשעה הזאת בבוקר, מה שהיא לא תהיה) אני נזכרת בנערה שהצטרפה לביתן הרמס, ריילי. היא הייתה יפהפייה, לא משנה איך הייתי מסתכלת עליה, אבל היה לה מראה.. חסר גיל שכזה. לא הייתי בטוחה אם היא בת שלוש עשרה או ארבע עשרה או בכלל שש עשרה או אולי יותר.
בכל אופן, כשאני מתנערת מהזכרונות של אתמול אני זוחלת אל מחוץ לאוהל שלי.
"מה את עושה פה, איז-" הוא מתחיל להגיד, אבל עוצר באמצע. המבט שלו גורם לי לחייך קצת.
"מה את אומרת על לצאת להרפתקה?" הוא שואל בחיוך.
אני בוהה בו למשך כמה שניות לפני שאני קולטת את מה ששמעתי. אני? הרפתקה? ממתי אני יוצאת להרפתקאות? מה יש לי להציע לכל העניין הזה? יש לוחמים יותר טובים ממני, קשתים יותר טובים ממני, בטח ובטח שיש מרפאים יותר טובים ממני בביתן אפולו. אלא אם ההרפתקה כוללת את הקניון שבשכונה שלי ושופינג, אין לי הרבה כישורים מיוחדים להרפתקה. למה שהוא יפנה דווקא אליי?
בסופו של דבר אני נזכרת שהוא עומד מולי ומצפה לתשובה. אני מתנתקת מהמחשבות שמציפות את הראש שלי. אני מגלגלת עיניים. "כן, בטח, הרפתקה. על איזו הרפתקה אתה מדבר?"

סער סטיוונסי

התודעה שלי מתחילה לשים לב לדברים סביבה. למרות שאני עוד שוכבת בעיניים עצומות, אני למעשה ערה. אבל אני עדיין לא פוקחת עיניים, נותרת לשכב בעיניים עצומות, כאילו זה יגרום לי באמת לישון, ולהיות פחות עייפה. אני ליד ניו-יורק הפעם, כן. אני בטוחה. אבל אני לא מריחה ריח עירוני-ניו-יורקי, אלא ריח חמצמץ, בהחלט לא נעים לטעמי. מזכיר לי אלכוהול.
אני פוקחת עיניים באנקה, בכוונה לגלות מה פשר הריח הזה - אבל אני מגלה אותו מהר מאוד. הגורם שלו עומד ובוהה בי, נודף ריח אלכוהול חמוץ, חיוך עם שן חסרה. וקול צרוד שאומר לי "בוקר טוב בת."
אבא שלי, לכאורה. שהוא גם במקרה אל.
העובדה שהוא עומד מולי כשאני ישנה לא בדיוק משפרת את התדמית הכללית שלי, ובמיוחד לא הופכת את הבוקר שלי ל'טוב', כפי שהוא איחל. אני מתרוממת בתנופה, מהדקת אל עצמי שמיכה. למה הוא חייב לעמוד מעליי ככה כשאני ישנה? אני נושמת כמה נשימות מהירות, להרגיע את פרץ הכעס בתוכי. "מה אתה עושה כאן?" אני לא מברכת אותו לשלום או מחבקת אותו, למה שאעשה את זה? ומה הוא עושה כאן שוב בכלל?

קלייר סטטנהאוס
אני עומדת על ראש בניין גבוהה. אני יודעת את זה בגלל העננים והתחושה הקלילה והמסחררת שאני מרגישה כשאני מועדת קלות. משב רוח קל עובד על הפנים שלי ואני שמחה וחופשיה, לשניה בדיוק. פתאום אני קולטת שרואה משהו שנראה כמו טווס שחור ועצום. אני תוהה מה קרה, איך הוא הגיע לכאן ואיך הוא שחור, מה הוא מרגיש והאם הוא מסוכן. אני לוקחת צעד קטנטן קדימה ופתאום אני מרגישה תחושת נפילה שקיימת כשאני מודעת לזה שאני מתעוררת. החלום השאיר אותי עם תחושה רעה ומתסכלת, ואני מנסה לחשוב מה אני יודעת על חיות מכונפות שחורות וענקיות על ראש מגדלים גבוהים, מקדישה שנייה לגיחוך על כך שזה לא משפט שתכננתי לחשוב. היי, קצת חיוביות לא מזיקה לאף אחד. אני יודעת שבמיתולוגיות מסויימות נוצת עורב מסמלת מוות לאויבים, אבל זה היה טווס. אני נזכרת פתאום באגדה על הרה וארגוס, אבל אני עדיין נשארת עם פחות או יותר כלום- מה הקשר שלי לסיפור הזה? אני לא חצויה, ואני רואה דרך הערפול. זה לא היה סתם קורה בלי שום הקשר. אני מסתכלת על רייצ'ל, שהחזה שלה עולה ויורד ברוגע. שום נבואה, שום אורות ירוקים. אני לא בטוחה מה השעה אבל אני קמה בכל מקרה, כי אני לא אוכל לחזור לישון, והולכת לצחצח שיניים לשתוף את הטעם המר ולהתארגן כדי שאני אוכל לדבר כבר עם מישהו.

ג'ייד סמית':

אני מתעורר מקולות משונים שאני שומע, קולות שלא אמורים להיות בשעה כזאת אלא אם מישהו מחליט לעשות אותם. אני ישר לוקח את המשקפיים שלי מהשידה ושם על העיניים, לראות מה קורה כאן. כשהוא פותח את הדלת בלי לדפוק ונכנס לחדר, אני מזהה אותו - אמברוזיוס, אחד מהמדריכים שהגיעו מהמחנה הרומי לפני כמה שנים, צאצא של מרקוריוס או הרמס. אני מניח שהוא רוצה אותנו, אלא כרגיל רק אנחנו. יש גם את ניקו די אנג'לו, אבל הוא נמצא בצד השני ולא קשור אלינו כל כך. ככה שאני עם רובי, כמו כל חיי עד עכשיו.
"בוקר טוב, ילדות," אמברוזיוס אומר בקול לגלגני וחסר נימוס לחלוטין. אני ממש מתעצבן, לופת את היד שלי לאגרוף. למה הוא צריך לקרוא לי ילדה? מי סיפר לו את סודות הטיפוח שלי?!
"יש לכם הודעה מאבא, רוצו לכיירון לפני שהוא ישלח מישהו אחר במקומי", הוא אומר, מושך ממני את השמיכה והולך.
אני חוטף בשנייה מכת קור מטורפת, אבל אני יותר מעוצבן מזה. חוסר הנימוס שלו גורם לי לתחושה לא נעימה בכל הגוף ולרצון עז לפוצץ לו את הראש.
"זאת פשוט חוצפה!" אני קורא לעברו, או לפחות האוויר שנשאר ממנו. "עברת על כל כך הרבה חוקים של התנהגות אנושית ראויה! אני לא אשתוק על יחס מזלזל שכזה!"
רובי תופסת אותי ומושכת ואומרת משהו שממש לא משנה לי עכשיו. אני עוצר את המשיכה שלה, "אני לא יוצא בלי קרם בוקר".

רובי סמית' + ג'ייד סמית'
שניכם עדיין בביתן כשהקשת בענן מופיעה, סימן ברור לעובדה שמישהו מנסה לדבר איתכם. כיירון מופיע בקשת, כמובן, אחרי שאתם ערים זה יעיל למדי.
"אני מחכה לכם, רובי, ג'ייד," הוא אומר. הקשת יוצאת מזרם המים הקטן שבקיר, הדרך היחידה ככל הנראה לתקשר איתכם ממחוץ לבניין, בהתחשב בעובדה שהחלונות תמיד סגורים. "אני ליד שדות התות, ואין לנו הרבה זמן," הוא אומר, ומעביר את ידו דרך הקשת.

אליס צ'ייסר
OOG: בהחלט, תגובה טובה.
IG: "בוקר," את שומעת קול לא מוכר בתוך הביתן - קול שאת לא מזהה. כשאת מסתכלת על מקור הקול את רואה אישה לבושה בטוניקה, עומדת במרכז הביתן ומסתכלת עליו בעיניים מלאות זעם וכעס. הקול שלה מזכיר לך את הקול של המדריכים כאשר הם כועסים - קול שאת מחברת בצורה מיידית למישהו בעל אחריות.
"את מזהה אותי, ילדה קטנה?" האישה שואלת באותו הקול המתנשא - ויש לך הרגשה מוזרה שהיא יכולה להיות או אלה מאוד כועסת (ויש לך הרגשה שאת יודעת מי - אחרי הכל, את בת זאוס), או הזיה מאוד מוחשית.

לוסי ווילסון.
OOG: מצטערת, טעות שלי. לצערי התגובה שלך לא בסדר - יש בה עבירה על חוק השליטה. תוכלי לקרוא על חוק השליטה בלינקייה, ואשמח אם תעשי זאת. לאחר מכן, תוכלי להגיב מחדש. בקיצור - אסור לך לשלוט על דמויות אחרות או על הסביבה בלי אישור מפורש מהשה"ם (אני).
IG: כשאת מתעוררת כל הביתן כבר מלא ברעש - רעש של שני אנשים, אומנם, אבל עדיין רעש. החצויים הרומים הגיעו לא מזמן, והם כולם לא צאצאים ישירים, אבל המקום שלהם אכן נקבע בביתן שלך. הראשון הוא כריסטופר - בן 17, שנראה די כמו מה שסיפרו לך שפרסי ג'קסון נראה. והשני הוא פיליפ הזעיר, שקטן אפילו יותר ממך - בן 10 בלבד, שנולד במחנה הרומי. הם שניהם מתארגים לארוחת הבוקר, את מנחשת, למרות העבודה שהם עדיין לבושים בבגדים הרומים המוזרים שלהם, הסגולים.

סער סטיוונסי
"נותן לך הזדמנות לעשות משהו עם החיים שנתתי לך," הוא מחייך אלייך - השן עדיין מציקה לך אסתטית. "אמא שלך עשתה את העבודה הקשה, אני מניח," הוא ממשיך באותו הקול, והשמיכה שלך עפה ממך בתנועת יד קלה שלו.
"למה את לא מתארגנת? לא כל יום אבא שלך אוסף אותך לטיול," הוא אומר ומסתכל עלייך במבט מאוכזב.

איזבלה ריברה.
"בינתיים? רק לבדוק אם צריכים אותך להרפתקה," אומר כיירון בקול יבש, ומתקרב אלייך בטפיפות. הוא כמובן לא בתוך כיסא הגלגלים שלו, והוא רומז לך לעלות על גבו לפני שיברח ממך במהירות, אחרי הכל - הוא קנטאור, מהיר יותר ממך.
הוא מרים את הבקבוק שלך מהרצפה ופותח את הפקק - שופך מספיק מים בשביל לזרוק דרכמה דרך הקשת. "מצטער," הוא אומר מראש, ואת רואה דרך הקשת את ביתן האדס. "אני מחכה לכם, רובי, ג'ייד, אני ליד שדות התות, ואין לנו הרבה זמן," הוא אומר בקלילות, ומעביר את ידו דרך הקשת.
OOG: תבדקי את התגובות של רובי וג'ייד אם הם יגיבו לפנייך, כדי לדעת מה את רואה דרך הקשת אם תרצי.

ג'ק קלובס
אתה מכה ברצפה ברגל התותבת שלך, ונייל עוצר במקום שלו, וסביבו מתקבצים כל שאר האנשים. אולי כי אתה לא הטיפוס שעושה את זה באמצע ההמולה - מעדיף להצטרף, לא?
"קרה משהו, קלובס?" הוא שואל ומסתכל עלייך. אחת הבנות היחידות, ואחת מאלה שאתה לא הכי מחבב, ניקל (ברצינות? כל ההורים שלהם דפוקים לגמריי, לא?) מסתכלת עלייך במבט ששופט אותך, ונעמדת לידך.
"אתה צריך עזרה?" היא אומרת בציניות מרושעות, תופסת ביד שלך וגוררת אותך לדלת הביתן, דוחפת אותך לדלת. "חושב שתוכל ללכת מפה, נכה?" היא אומרת בכעס ומסתכלת עלייך.

רוזלין סאמרל
OOG: היה שם טיפה עניין עם חוק השליטה, אבל זה בסדר. לא שלטת על כריס וזה כבר מעולה בתור התחלה. בכל אופן - תגובה יפה. מצפה לראות בהמשך שאת ממשיכה כך. בנוסף, חשוב לי לציין - את התגובה מתחילים בשם הדמות, בצבע, על מנת להקל על השה"ם.
IG: "אני גם יכולה," היא אומרת ומרימה את הידיים שלה, מתחילה לשחק בחיות ברחבי החדר בזמן שאת עדיין מתעוררת. הדבר הופך להיות במהירות בלגן עוד גדול יותר - כשכריסטין מאבדת את העניין שלה בכובע החדש שלך ומתחילה לקפץ ממקום למקום בחדר, מפריחה חיות בעזרת הערפול. העובדה שאתן בביתן מגבירה את היכולות שלכן, ככל הנראה, או כל החפצים הקסומים שנמצאים סביבכן.
"את חושבת שהיא תביא לי כובע קסום גם?" היא שואלת כשהחיות מתפוגגות באמצע הקפיצה באוויר, וכריסטין מתיישבת על המיטה שלך בלי לחשוב יותר מדי. "אני רוצה לצאת למסע חיפושים," היא אומרת ומסתכלת עלייך, בוחנת את הכובע שעל הראש שלך ומורידה אותו בלי לשאול או לבקש רשות.

קלייר סטטנהאוס.
אחרי שאת מסיימת לצחצח את השיניים שלך, רייצ'ל כבר ערה. "מה קרה שהתעוררת כל כך מוקדם, קלייר?" היא שואלת. כשאת מביטה אל השעון את רואה שהשעה מעט אחרי שש בבוקר - בהחלט מוקדם. רייצ'ל מנסה לסרק את השיער שלה, אבל בסופו של דבר המסרק שלה זרוק על הרצפה. היא עדיין לבושה בבגדים שלה מאתמול - ככל הנראה כי היא הלכה לישון באמצע הציור האחרון שלה. כשאת מרימה את העיניים שלך ומסתכלת על הציור את נסוגה אחורה בבהלה.
הטווס מהחלום שלך נמצא על הקנווס.

אליס צ'ייסר:

"בוקר," אומר הקול הלא-מזוהה ברוגז, ואני מסתובבת להביט באישה לבושה בטוניקה, שעומדת לא רחוק ממני ומביטה בי בכעס וזעם ברורים לחלוטין. טוב, היא נשמעת כמו המדריכים כשהם כועסים - אני שונאת את הקול שלהם כשהם כועסים. קול שאפשר להחשיב מיד למישהו בעל אחריות.
"את מזהה אותי, ילדה קטנה?" האישה בטוניקה שואלת באותו הקול המתנשא והמתגרה - היא נשמעת כמו אלה כועסת שלא מחבבת אותי במיוחד. אם זאת אלה, אפשר להניח שאני יודעת מי זו. אחרי הכל - אני בת זאוס. או שהיא פשוט הזיה מאוד מוחשית. שני הדברים גרועים.
המפף. היא קראה לי ילדה קטנה. היא לא מוצאת חן בעיני במיוחד, מי שהיא לא תהיה. למרות שאם זו אכן אלה אני צריכה לרכוש אליה קצת יותר כבוד...

רובי סמית':
OOG: אני מתייחסת גם לתגובה האחרונה של הדס, כלומר, ג'ייד.
IG:
"זאת פשוט חוצפה!" ג'ייד קורא לעברו, או לפחות לעבר האוויר שנשאר ממנו. אוח, הילד הזה. על כל דבר הוא מתעקש. אז העיפו אותך לרצפה! תתמודד. "עברת על כל כך הרבה חוקים של התנהגות אנושית ראויה! אני לא אשתוק על יחס מזלזל שכזה!" הוא ממשיך, ואני מתאפקת לרגע לא לדפוק לו משהו בראש.
"אני לא יוצא בלי קרם בוקר." הוא קובע לאחר רגע, ואני משחררת אותו ונועצת בו מבט של אני-הולכת-לחסל-אותך, או במילים אחרות, המבט שהוא מקבל ממני רוב הזמן. הוא פשוט כל כך מעצבן, מה לעשות.
ואז הקשת בענן מופיעה, וזה סימן ברור למדי לעובדה שמישהו מנסה לדבר איתנו. כיירון מופיע בקשת, כמובן, ואני ממהרת להתקרב אל הקשת בען, שיוצאת מזרם המים הקטן שבקיר, הדרך היחידה ככל הנראה לתקשר איתנו ממחוץ לבניין, בהתחשב בעובדה שהחלונות תמיד סגורים.
"אני מחכה לכם, רובי, ג'ייד," הוא אומר, ואני ממהרת לענות, "ברור, אנחנו נגיע במהרה, ג'ייד פשוט לא מוכן לצאת בלי קרם הבוקר שלו." אני יודעת שזה לא נחמד מצידי, אבל הוא מעצבן אותי ומגיע לו קצת. זה לא משנה כל עוד החניכים האחרים לא יצחקו עליו וירביצו לו, בכל מקרה.
"אני ליד שדות התות, ואין לנו הרבה זמן," כיירון ממשיך, ומעביר את ידו דרך הקשת.
"צריכים ללכת, ג'ייד, קרם הבוקר שלך יחכה." אני קובעת, מנסה לא להשמע יותר מידי עוקצנית למרות שזו המטרה.

קלייר סטטנהאוס.
אני שומעת רעשים מכיוון המיטה של רייצ'ל ונרגעת קצת. משום מה עוד אנשים ערים מרגיעים אותי לפעמים כשאני לחוצה, אולי כי התרגלתי לאחים ושותפים לחדר. "מה קרה שהתעוררת כל כך מוקדם, קלייר?" היא שואלת. אני מרימה את פרק היד שלי כי השעון שלי מסובב פנימה ורואה שהשעה שש. לא שזה עד כדי כך מוקדם לי, אבל בהחלט מוקדם יותר ממה שהנחתי. אני ספק לוקחת נשימה ספק מפהקת מעייפות בזמן שאני שומעת קול של פלסטיק נופל ומסתובבת למצוא את המסרק של רייצ'ל על הרצפה. עם שיער כמו שלה היא בטח צריכה מברשת, אני חושבת, למרות שאני באמת אוהבת את השיער שלה. אני מקדישה רגע לשמוח שבחרתי לעשות 'גאלח'- הרבה יותר נוח לי מאשר כשהייתי צריכה להקדיש המון זמן לטפל בשיער שגם ככה רק הציק. אני שמה לב שהיא לובשת בגדים מאתמול וזוכרת שניסיתי לישון כשהיא המשיכה לצייר אתמול ובסוף נשרה והלכה לישון באמצע. אני מסתכלת על הציור שלה, ומשתעלת בבהלה מהטווס שבחלום שלי, כשאני מבינה שהוא בתוך הציור של רייצ'. "היה לי סיוט. על טווס, אחד שנראה בדיוק כמו בציור שלך. גם לך היה?" אני שואלת בסקרנות.

סער סטיוונסי

הוא מחייך אליי שוב, ואני לא יכולה עם זה. החיוך הזה משגע אותי. החוסר בשן מאבד אותי לגמרי. אני לא יכולה עם זה. נפשית ואסטתית. די.
"נותן לך הזדמנות לעשות משהו עם החיים שנתתי לך," הוא משיב על השאלה שלי, ואז בתנועה אחת פשוט מעיף ממני את השמיכה. אני מרתוממת בבת אחת, כמעט בצווחת הפתעה קלה. מה יש לו? הוא מצידו רק ממשיך בשלווה, כאילו הוא לא הרגע חדר ל לפרטיות באופן לגמרי לא הולם של אבא לבת מתבגרת שהוא לא דיבר איתה כמעט אף פעם. "אמא שלך עשתה את העבודה הקשה, אני מניח, למה את לא מתארגנת?" הוא בבת אחת עובר למשפט של תלונה ואכזבה, וגם המבט שלו מלא אכזבה, כאילו החרבתי לו איזשהי מסיבה או ממש פגעתי בו "לא כל יום אבא שלך אוסף אותך לטיול,"
אני מתרוממת מהמיטה, מחפשת את נעלי הבית שלי. "הופתעתי לראות אותך, אבא" אני משתדלת לדבר בקול שקול והגיוני, לא להתעצבן, להיות שלווה ורצינית. "לא ראיתי אותך שנתיים, בקושי יצרת איתי קשר במשך השנתיים האלו. לא ציפיתי שתבוא פתאום" אני רוצה לצחצח שיניים כבר. לשטוף פנים. ואני מתחילה לפסוע לכיוון המיועד. אני לא יכולה להרגיש רצינית כשאני עדיין לא רבע מאורגנת.