קטע חסר שם || שקד

הכול התחיל ממש ממש ממש ממזמן כשהבטחתי לכתוב משהו. מאז המוזה חזרה והלכה, לא ידעתי אם כדי להמשיך את זה או לא אבל אני ממש אהבתי את זה ככה אז נשארתי בלי סוף סופי. לא היה לי ככ רעיון לשם אז זה חסר שם. תודה לדפנה, מיקה והדס שעזרו לי. אנגסטי וטריגרים לריבים במשפחה וזה. אין לי מושג איך כותבים אזהרת טריגר.
----

"אבא, איך מרגישים כשאוהבים? " אני שואלת. "כשאוהבים? אני לא יודע " הוא משיב. "אבל אתה אוהב את אמא, נכון? " אני שואלת. הוא מלטף לי את הראש ולא אומר מילה.
"מי האנשים שאתה הכי-הכי אוהב בעולם? " אני שואלת במתיקות. "אותך ואת האחיות שלך " הוא מחייך. "ואמא? " אני שואלת. אבא לא עונה.

"אבא, למה אתה ואמא רבים? " אני שואלת. "אני כבר גדולה " אני מוסיפה. "גם את רבה עם החברות שלך לפעמים, כך גם אני ואמא. מי יסיע אותכן לבית הספר ולגן, מי יבשל אוכל, מי ינקה את הבית, יש הרבה סיבות. אבל אל תדאגי, הכול בסדר " הוא אומר לי. אני סומכת על אבא, אני מפסיקה לדאוג.

"מה קורה כאן?! " אני צורחת. אמא ואבא רבים. הם צועקים ומקללים. זה קורה הרבה פעמים, אמא ואבא רבים, והרבה, אבל לא ככה. לא עם צעקות ואיומים. אבא פותח את הפה לענות, אבל אמא אומרת "סתום! זה לא בשבילן! " מה לא בשבילי? אני גדולה, אני מבינה. אני מחבקת את אמא ולאחר מיכן את אבא. כשאני מחבקת את אבא, הוא לוחש לי, "אמא רוצה להתגרש. אבל אני לא מסכים, אני רוצה שלך ולאחיות שלך יהיו גם אמא וגם אבא באותו הבית ". אני מהנהנת, זוקפת את סנטרי והולכת לחדרי, כאילו שום דבר לא קרה. רק כשאני מגיעה לחדר אני נותנת לעצב לחלחל לגופי ולדמעות לצאת. "מה אמרת לה?! " אני שומעת את אמא צועקת. אני לא מכירה את הקול הזה של אמא. הוא מלא שינאה וכעס. לא כמו הקול האוהב והמלטף של אמא שלי. "כלום " אבא אומר בשקט.

אמא אורזת דברים לדירה החדשה. "אני לא רוצה לעזוב את הבית, לא, לא, לא! " אחותי צועקת. בתור אחות גדולה אני צריכה לתת דוגמא, גם כשאני רוצה לעשות בדיוק אותו הדבר. "הכול בסדר, הכול יסתדר. אנחנו עוד נחזור הביתה " אני אומרת, למרות שאני יודעת שאני רואה את הבית בפעם האחרונה בחיי.

הקטע מאוד נחמד ואהבתי גם את הרעיון וגם את הביצוע, אני ממש שמחה שהחלטת לפרסם אותו.

צריכים לשים סימן פיסוק בסוף גרשיים, זאת לא הפעם היחידה.

הייתי יורדת שורה כאן באמצע.

הנקודה כאן מיותרת.

הייתי רושמת 'באותו הבית'.

הייתי משנה את ה'לחדרי' ל'לחדר'.

הייתי יורדת שורה כאן באמצע.

הייתי רושמת כאן 'לתת' במקום 'להביא' ו'הדבר' במקום 'דבר'.
אהבתי את הסוף, הוא היה פתוח ונחמד.
אני באמת שמחה שפרסמת.
אני מצטערת אם פגעתי, לא התכוונתי, רק ניסיתי לעזור.
אני אשמח לקרוא עוד קטעים שלך.

תיקנתי, תודה

ממש יפה, למרות שקראתי כבר
ולא הוספת את שורת הסיום אעעע ):
אבל שוב, מהמם ממש וכנה.

יש לי בעיה מאוד קשה עם הקטע הזה. למה את כותבת בצורה הזו "איך מרגישים כשאוהבים? " ולא בצורה הזו "איך מרגישים כשאוהבים?"?
זה מאוד הפריע לי לקרוא.
בנוסף, יש את מה שהבת אומרת ויש את מה שהאבא אומר, צריך לעשות מרווח של שורה בין מה שהיא אומרת לבין מה שהוא אומר.
חסר סימני פיסוק והכל מאוד מבולגן, אני ממליצה שתעבירי בטא.
בקשר לתוכן - הקטע יפה, עצוב, אבל לא הצלחת לגמרי לרגש אותי. לא מספיק ביטאת את הרגשות של הבת שרואה את ההורים שלה רבים והמשפחה שלה מתפרקת לה מול העיניים.
אשמח לקרוא קטעים נוספים שלך ^^

את כל מה שיכלו להעיר כבר העירו אז לי נשאר רק החלק הכיף של לכתוב תשבוחות.
את נתת לי לקרוא את הקטע הזה כבר פעם ואותי הוא הצליח לרגש אז והוא מצליח לרגש גם עכשיו, הוא כתוב מנקודת מבט של ילדה שרואה את הנישואים של ההורים שלה נהרסים ולדעתי את העברת את הבלבול שלה טוב.
אהבתי את הסיום שהיא צריכה להתנהג כמו ילדה גדולה כי אחותה הקטנה מסתכלת למעלה אליה, אני חושבת שלהוות דוגמא למישהו הוא אחד הדברים שנותנים לך הכי הרבה כוח אז זה שהכנסת את המשפט הזה זה נהדר.
תמשיכי לכתוב שטיח, את משתפרת ואני רוצה לקרוא עוד קטעים שלך.