ארמון חול // שקד

אממ יותר פריקה מקטע אבל שיהיה.

אף פעם לא ידעתי שאפשר להרגיש כל כך בודדה, אף פעם לא הרגשתי כאילו כל מה שהיה חשוב לי אבד וכל דבר שאני מנסה לעשות מתפורר לי בין הידיים כמו ארמון חול. וזה כבר מצב טוב, לא אכפת לי שהטבע יפורר את הדברים החשובים לי, כי זה הטבע. אבל היום, היום אני מרגישה כאילו אני מנסה לבנות בכוח ארמון מבוצר, ארמון חזק, ארמון יציב, שאפילו לטבע יהיה קשה להרוס. אבל אז הם באים. והם דורכים על הארמון שלך והוא מתפרק, הזיכרונות מהם הוא נבנה מתפזרים ברוח. הם בועטים בו ומפזרים את הרגשות אותם אספתי בכזה סבל. ואז אתה בוכה, מתאבל על הטירה, על המקום הבטוח, שהיה לך וכבר אינו עוד. ואז את העצב והכאב מחליף כעס, כעס שצורב את גרונך ועושה לך רצון להתפוצץ. אתה מפרק להם את הארמונות, דואג שלא יישאר בהם דבר. ואז, כשאתה מנסה לבנות לך ארמון חדש, אתה עוד פעם בוכה, כי הפכת להיות נורא כמוהם.

זה קטע מאוד עצוב וחזק, כמו הקטעים שאת כותבת בדרך כלל, והצלחת באמת לגעת בי ולהשפיע עליי. את כותבת ממש יפה וזה קטע ממש טוב, אני מצטערת לשמוע שזה פריקה ואם את רוצה לדבר או משהו אני כאן.
יש לי כמה הערות קטנות, אבל לא משהו שממש הפריע לי:

רשמת 'נאבד', הייתי רושמת 'אבד' במקום.

הייתי רושמת 'את' או 'ב' במקום 'על'.
חוץ מזה, את קצת עברת באמצע בין הגופים, בין 'אני' ל'אתה', אני לא בטוחה אם זה היה בכוונה אבל זה טיפה הפריע לי, לא ממש אבל טיפה.
בכל מקרה, זה באמת מדהים ואת כותבת ממש יפה.
אני מצטערת אם פגעתי, לא התכוונתי, רק ניסיתי לעזור.
אני אשמח לקרוא עוד קטעים שלך.