שבועיים / תהילה

[מאושרת]

אני יודעת את זה. אני יודעת את מה שאמא מנסה להסתיר. קוראים לזה סרטן, אני שמעתי אותה אומרת.
”סרטן כמו מר קראב?“ שאלתי אותה אתמול, רגע לפני שחיברו אותי למיליון צינורות מוזרים כאלה.
היא החווירה. אני חושבת שככה אומרים את המילה הזאת. ”הכל יהיה בסדר, מתוקה שלי,“ היא אמרה לי, אבל אני חושבת שהיא בכלל דיברה לעצמה. היא עושה את זה הרבה.
אחר כך, כשהייתי במיטה וניסיתי להירדם, שמעתי אותה אומרת לדוקטור המתולתלת, ”אלוהים, הילדה רק בת שש, למה היא צריכה לדעת מה זה סרטן?“
אבל זה לא נכון, בכלל לא. אני כבר בת שש וחצי, אני ילדה גדולה, מותר לי לדעת על מה כולם מדברים.
היום בבוקר אמא הגיעה עם סנדוויץ׳ עם חביתה, כמו שהיא תמיד הכינה לי בבית ספר לפני שהגעתי לבית חולים.
”אמא, אני אמות?“ שאלתי אותה.
היא הסתכלה עליי במבט מזועזע, כמו זה של המורה הלנה כשאומרים לה שהיו מכות בהפסקה.
”מה פתאום, מה פתאום!“ היא הזדרזה לומר. הסתכלתי עליה ושתקתי, כי ידעתי שזאת הפעם הראשונה שהיא משקרת לי.
לפני שעתיים האחות החמודה עם הסיכה של הפרח הביאה לי בלוק ציור. אמא ישבה לידי והסתכלה. ”מה את מציירת?“ היא שאלה.
”את החתונה שלי,“ הסברתי, ”אני יודעת שאני לא אהיה בה, אבל אני רוצה שבציור היא תהיה יפה כמו החתונה שלך ושל אבא. את יודעת שאף פעם לא הייתי באף חתונה? את חושבת שאני אחיה עד לחתונה של דוד שימי?“
ואז הסתכלתי על אמא, וראיתי את הדמעות בעיניים שלה. היא ניסתה להגיד משהו, אבל הקול שלה היה חנוק, ואז היא יצאה מהחדר.
אני לא מבינה למה היא מתנהגת ככה, אני זאת שצריכה למות, לא היא.
לפני כמה דקות אבא נכנס לחדר. ”מה שלומך, דובונית שלי?“ הוא שאל.
”אני קצת מתגעגעת לחברים שלי. מתי אוכל לפגוש אותם?“ שאלתי אותו. הוא הסתכל עליי במבט מרחם, כמו הפעם ההיא שרציתי לשחק בגינה עם כולם ואמא לא הסכימה לי כי היא לא רצתה שאני אדביק את כולם בשפעת.
”אולי עוד כמה ימים,“ אבא אמר בסוף, אבל אני ידעתי שהוא סתם אומר.
הם כל הזמן משקרים לי, אני בכלל לא מבינה למה. לפני שבועיים אמא הבטיחה לי שלא נישאר בבית חולים יותר מדי זמן. שבועיים זה הרבה מאוד זמן. זה כמו הזמן שלוקח לי לסיים ספר שלם של קופיקו. זה כמו הזמן שלוקח למורה שירי לבדוק מבחנים. זה כמו הזמן שלוקח לי להכין מתנה ליום הולדת של אמא.
אבל היום היה את השקר הכי גדול. שמעתי את הדוקטור המתולתלת אומרת לאמא שלי בשקט, בזמן שהייתי אמורה לישון צהריים, ”יש לי בשורה לא טובה לבשר לך.“
אז ניסיתי להקשיב טוב יותר, כי רציתי לשמוע מה היא אומרת.
”הבת שלך,“ הדוקטור המתולתלת לחשה, ”היא לא תחיה,“ היא אמרה בסוף.
שמעתי את אמא שלי בוכה. אף פעם לא שמעתי אותה בוכה קודם, אבל עכשיו זאת הייתה הפעם הראשונה. אז גם אני התחלתי לבכות. כי רציתי להמשיך לחיות, כי אמא אמרה שזה חשוב לנצל את החיים. רציתי להגיע לתיכון, כי יש שם מבחן שקוראים לו בגרות ורציתי לעשות אותו כמו אבא ואמא. ואז רציתי להיות רקדנית בלט או לרכב על סוסים, או ללמוד משפטים כמו אבא. ורציתי להתחתן עם גיל, הילד שיושב לידי בכיתה, ורציתי שיהיו לנו כלבים וחתולים ואולי גם כמה ילדים. אז בגלל זה בכיתי.
ואז אמא שלי הפסיקה קצת לבכות ואמרה, היה לי קשה להבין, ”עוד כמה זמן נשאר לה?“
”שבועיים,“ הדוקטור אמרה.
ואני חייכתי. כי זה אומר שיש לי עוד בדיוק מספיק זמן לסיים ספר של קופיקו, לקבל מבחן מהמורה שירי ולהכין מתנה ליום הולדת של אמא.

[Hot Chocolate]

וואו, וואו, וואו. את כמעט גורמת לי עכשיו לבכות באוטובוס, אני ממש עוצרת את הדמעות כרגע. זה פשוט מדהים, באמת. הסוף... שהיא עומדת למות, זה היה צפוי שהיא תמות אבל פשוט כתבת את זה בצורה שכל כך קל להזדהות איתה ועם התמימות החמודה שלה ופשוט וואו, זה באמת גורם לי לבכות. תיארת באופן מדויק את התמימות שלה, תמימות של ילדה קטנה, וגם את ההבנה, את ההבנה המיוחדת שיש רק לילדים קטנים ואת ההתמודדות שלה עם השקרים של ההורים שלה. בקיצור, פשוט וואו.