אני מכירה ילד.
הילד הזה, היה קצת חמוד, וקצת מטומטם.
הוא היה ג׳נטלמן, אבל יצא עם דפוקות.
הוא החמיא לי, אבל בו בזמן כל פעם שעבר לידי הוריד לי את הקפוצ׳ון מהראש.
כן, בהחלט מציקן וחמוד.
היה ילד, שאפילו לא טרחתי לדבר איתו ולקשור ידידות. כן, אותו ילד כמו מקודם.
הוא היה בן אדם רועש וגם שקט, עדין וגם גס.
הוא היה מצחיק, ובו בזמן רציני,
הוא היה קצת טיפש וקצת חכם.
ילד שבאמצע.
ואני- לא טרחתי להכיר.
והוא ניסה לקשור ידידות, או לפחות כך זה נראה, ואני- התעלמתי. העמדתי פני קשוחה.
ואמרו אז בחברה, שהוא עומד לעבור דירה.
למקום רחוק, מקום שונה, הוא הולך.
ואני- התעלמתי. לא ממש הזיז לי.
ואז ביום שהוא עזב, כמו רעם ביום בהיר, הבנתי שהוא לא היה לי יותר מידי חשוב, אך לא דחקתי אותו הצידה.
התגעגעתי אליו פתאום.
ואני עדיין אולי טיפה מתגעגעת.
ואני אפילו לא יודעת למה-
הוא לא הזיז לי והוא לא היה מושלם.
אחס, איזה עולם.

ת"ב?