טרמפ / מעיין חיים

לא יודע אם צריך אזהרה אבל אם כן אז יש בקטע מילים גסות והומופוביה למי שזה מפריע


אתה מגיע לתחנה, עוד רבע שעה מגיע האוטובוס, אולי יגיע טרמפ לפני זה. כשאתה מגיע אתה נאנח כמעט בקול, חבורת הערסים נמצאת שם. זה פתטי, אתה חושב, כמה שהם מנסים לעשות פוזות על עצמם, ילדים בכיתות ז'-ח'-ט' שמעשנים ושותים נטו בשביל הפוזה. אבל אתה יכול לשבור לפחות שניים מהם עם הזרת אז מה אכפת לך. הם, כמובן, מדברים על כמה שהסיגריה של אחד מהם זה הדבר הכי גרוע שהם עישנו אי פעם ומוסיפים מילה גסה כל רבע הברה, גם, כמובן, לפוזה - למרות שלא ברור לך את מי הם מנסים להרשים, את עצמם? רמת הטמטום שלהם באמת גובלת באבן.
עוד שלוש עשרה דקות האוטובוס. אתה בוהה קדימה ומחכה שהזמן יעבור כשילד אחד מגיע לתחנה, אתה לא מזהה אותו, הוא נראה באיזור כיתה ז', קטן כזה, עם שיער די קצר בצבע חום.
"היי זה שלו," אומר אחד הערסים, יוני. הוא הכי גדול שם, ט', וזה באמת עצוב כמה שהוא צריך את חבורת הערסים מז'-ח' כדי להרגיש טוב עם עצמו. "בואו נרביץ לו." הוא זורק את הסיגריה על הרצפה, לוקח את אמיתי, הכלב המאולף שלו מח', ומתחיל להתקדם אל שלו. "מה נשמע?" הוא אומר לו ושלו מנסה להתעלם ומתכווץ לגמרי.
"איי, שלו, לא יפה להתעלם," אומר אמיתי ושם לו רגל. שלו מועד ולא עונה.
בשלב הזה כבר נמאס לך. "היי, תעזבו אותו," אתה אומר.
יוני מסתכל עליך בהפתעה, לא רגיל כנראה לשמוע את הקול שלך. "למה מי אתה בכלל יא קוקסינל," הוא אומר בגיחוך.
"מה הקשר קוקסינל אני לא מבין," אתה אומר, "אבל בחייאת יוני תעזוב את הילד."
יוני מחייך אליך, "באנה אתה יותר הומו ממה שחשבתי, רוצה לזיין אותו בעצמך?"
"וואו, הומור משובח יש לך," אתה עונה, "מודה, הופתעתי."
"יאללה לך אתה יא בן שרמוטה." הוא סוגר את דו השיח ופונה חזרה אל שלו. "אז מה אמרנו, שלו, כבר יצאת מהארון?"
שלו מסתכל עליך במבט כל כך מסכן שאתה רוצה ללכת ולעזור לו ואז פתאום מכה בך ההבנה שאתה אולי כן קצת מפחד. כי הם שישה ילדים, גם אם קטנים, ואין להם בעיה להוציא סכין אם יתברר שאתה יותר חזק מהם... ומצד שני הם יכולים גם להוציא סכין על שלו, ואתה מתחבט ורוצה ללכת ולעזור ורוצה לרמוס את החארות האלה מכות אבל -
מכונית עוצרת והנהג פותח את החלון. "ירושלים," הוא אומר. אתה צריך לירושלים. ואתה מבין שאתה לגמרי חרא של בן אדם כשאתה עולה על הטרמפ ומשאיר את ההתלבטות ושלו מאחור.

>< אני ממש רוצה לדעת אם יגיע היום שתכתוב משהו קצת אופטימי
זה היה כתוב טוב, כמו כל דבר שאתה כותב. היה שם משהו נורא אמיתי - הרצון הזה לעזור אבל עדיין לא לרצות להיכנס לזה. הצלחת לכתוב את זה ממש טוב ולהעביר את זה כמו שצריך. מה שכן:

חסרה ו' ב"בואנה"
כל השאר היה כתוב מעולה, אני חושב שהצלחת לכתוב את זה גם בצורה אמינה וגם בצורה שמתאימה לך מבחינת סגנון ומבחינת שאר המשלב של הקטע. הסוף היה ממש טוב, במיוחד עם המכף הזה שפשוט קוטע את כל המחשבות. זה היה ממש טוב.
תמשיך לכתוב!

הצלחת לכתוב את זה ממש טוב ולגרום לזה להיות כל כך אמיתי ואמין - מבחינת הדיבור של הילדים שבאמת התאים לסגנון דיבור של ילדים כמו שתיארת אותם, מבחינת ההתלבטות אם לעשות את הדבר המוסרי ולעזור או לתת לפחד לשלוט ולא לעשות כלום כדי למנוע את המקרה, מבחינת ההתנהגות של הילדים רק בשביל הפוזה, מבחינת הכל. באופן כללי, אתה מתאר התלבטויות ממש טוב וגם את לקיחת ההחלטות בסוף. הצלחת להעביר את ההרגשה של הפחד וגם ממש אהבתי את הסוף שקטע את כל ההתלבטות בהחלטה אולי לא מתחשבת במיוחד, אבל שיש הרבה אנשים שהיו פועלים לפיה, ועדיין נתת את תחושת האשם שלו על ההחלטה ואת ההבנה שזו לא ההחלטה הנכונה. בקיצור, הקטע כתוב ממש טוב ובצורה מאוד אמיתית גם אם אני באופן אישי לא הכי מתחברת לנושא שלו ולקללות, ואני מחכה לקרוא עוד קטעים שלך כי הכתיבה שלך באמת מצוינת.