ייצוג ניצולי שואה בקולנוע הישראלי

טוב, אז ברוח יום השואה שהיה אתמול, רציתי לדבר קצת על ייצוג ניצולי שואה בקולנוע הישראלי.
אתמול, שהיה יום מלא בשידורי סרטי שואה בטלוויזיה, הספקתי לראות כמה סרטים שבהם מככבים ניצולי שואה, ושמתי לב לדבר אחד שחוזר על עצמו כמעט בכל הסרטים - ניצולי השואה מוצגים כעריריים, לפעמים לוקים בנפשם, לא מתקבלים בהבנה בחברה (נשארים מחוץ לעניינים החברתיים) ועוד דברים מן הסוג הזה.
זה מעלה בי קצת תהייה, בגלל שאני מכירה הרבה מאוד ניצולי שואה שלאחר שהם עלו לארץ הם לא התמקדו רק בעבר הרדוף ובחולשה אלא ניסו ככל האפשר להמשיך בחייהם, לעבוד את הארץ, להקים משפחה חדשה ולהשתקם.
אשמח לדבר בעיקר על שתי דוגמאות (כמובן בלי לעשות ספוילרים כי אלו סרטים נהדרים שאני ממליצה עליהם מאוד).
הסרט הראשון הוא "הקיץ של אביה", שמבוסס על ספר אוטוביוגרפי שכתבה גילה אלמגור. הספר והסרט הם אמנם אוטוביוגרפיים בהרבה מובנים, אך החלק של אמה ניצולת השואה של אביה אינו אוטוביוגרפי ולכן כמובן היו יכולים לכתוב אותה אחרת או לבחור שלא תהיה ניצולת שואה בכלל. בסרט היא מוצגת כערירית מאוד, עדיין "תקועה" בתקופה שלפני המלחמה, הוזה על בעלה המת, גוזזת את שיערה של אביה מתוך פחד מהכינים שהיו במחנות, ולוקה בנפשה בצורה חמורה מאוד שבגללה היא מאושפזת במוסד.
הסרט השני הוא "רובה חוליות", סרט ישראלי שהעלילה שלו לא מתבססת כולה על השואה או על הדמות ניצולת השואה שאדבר עליה, אבל בכל זאת ארצה לדבר על זה. בסרט יש דמות ששמה פלשתינה, היא גרה בצריף על חוף הים שמלא בתמונות של קרובי משפחה שאבדו בשואה, היא ממשיכה למלמל ולצעוק דברים אל הים, אחוזה בשגעון ואף אחד לא מתקרב אליה. בסרט, הגיבורים הראשיים, חבורות הילדים, צוחקים עליה ומכנים אותה בשמות כמו "פלשתינה המשוגעת".
יש עוד מגוון סרטים שהייתי יכולה לדבר עליהם אבל ברובם ככולם מופיעה אותה דמות סטריאוטיפית של ניצול/ת השואה ה"משוגע/ת". כמובן שהיו גם ניצולי שואה שבאו לארץ במצב כזה, אבל מעטים מאוד הסרטים בהם מוצגת דמות ניצול שואה בצורה חיובית, שמשקפת גם את הגבורה והתקומה ולא רק את השואה והיגון.

אז אחרי שחפרתי, אשמח לשמוע את דעתכם בנושא -
האם ראיתם סרטים בנושא השואה? אם כן, מה היו האפיונים של ניצולי השואה בסרטים אלו?
האם אתם מסכימים עם מה שכתבתי?
האם יש לכם דוגמאות נוספות?

מוזמנים להוסיף שאלות, דיון פורה לכולם (: