האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

HPortal מאחל חג עצמאות שמח!

חוקי הפורום 


 
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 אחרת || לילי
פורסם ב: May 1 2017, 06:55 PM
צטט הודעה




קוסם סטודנט מעולה
********

פרטי משתמש
קבוצה: מנהלי פורומים
הודעות: 16542
חרמשים: 102051
מין:female
משתמש מספר: 55840
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.02.2016


טוב, אני מפרסמת את זה בעיקר בשביל מיקה אבל מזהירה מראש - זה גרוע אז אם אתם קוראים את זה זה על אחריותה.
ואני לא ממש בטוחה לגבי השם, אשמח לשמוע אם יש לכם רעיונות לשמות אחרים.

-

היא יושבת על סלע, גופה כמו זרוק עליו וידיה מונחות על ברכיה, חסרות כל תנועה. בגדיה בעלי הגוון הכהה כחושך, כאפילה שמתגנבת ומכסה את העולם, לא משתלבים בנוף הצבעוני של כמאה ילדים כמוה. לא, הם לא כמוה. או שאולי בעצם, היא לא כמוהם. כן, זה מדויק יותר. היא שונה. אחרת. אולי אפילו מפחידה, אם תרצו.

"טרייסי," נשמע קול גבוה וצווחני שמקורו, ככל הנראה, באישה גבוהה בעלת תיק עור שחור וחליפה כחולה, "בואי, טרייסי, ממשיכים ללכת!"
ידה של הילדה כהת השיער והבגדים נעה מעט בחוסר נוחות, משחקת בתלתלים שגולשים על כתפיה ומחליקה אותם בעדינות. היא מתרוממת מן הסלע הגדול ומתקדמת לכיוון המורה בעלת הקול הצווחני בצעדים איטיים.
"נו טרייסי, מהר יותר! אנחנו לא יכולים להמשיך לחכות לך לנצח..." שוב נשמע הקול הגבוה, ותיק העור נפתח, ומתוכו נשלפת חבילת מסטיקים בטעם מנטה.
המורה מחליקה את אצבעה לתוך החבילה, ומוציאה מסטיק יחיד, לבן ומלבני. היא מכניסה אותו לפיה ומתחילה ללעוס בעוד היא ממשיכה לחכות לטרייסי, שמגבירה מעט את קצב צעדיה.
"עוד יותר מהר!" היא קוראת לעבר הילדה שצועדת לעברה, כבר מתחילה לאבד סבלנות ובקולה נשמע שמץ של כעס.
"אני באה..." טרייסי ממלמלת בשקט, אך לא נדמה שהיא ממהרת במיוחד.
המורה מרימה את מבטה ומסתכלת לעבר קבוצת הילדים העליזים - שמתקדמים חלקם בהליכה וחלקם בדילוגים - כמו מחשבת מה הסיכויים שתצליח להדביק את הקצב ולהגיע אליהם יחד עם התלמידה שמתעקשת לא לשתף פעולה. כנראה שהיא מחליטה שהסיכויים שזה יקרה הם אפסיים, או לפחות נמוכים מספיק בכדי לחזור להביט בטרייסי המתקדמת לאיטה במבט מיואש וכנוע, כי היא לא ממשיכה לנזוף בה בדרישה שתגביר את הקצב.

הילדה בעלת הבגדים השחורים כמו מטיחה את רגליה בקרקע הבהירה, בהירה כל כך עד שניתן לראות עליה את עקבות הבוץ. במקום להגביר את הקצב, היא מתקדמת לאט באופן מרגיז, עוצרת לאחר כל מספר צעדים ונראית כאחת שממש נחושה לגרום למורה לאבד סופית את סבלנותה הפוקעת.
לבסוף, לאחר לפחות חצי שעה של הליכה בקצב הרבה יותר מדי איטי, שבה עברה הילדה פחות ממאתיים מטרים, מורתה - שעדיין לועסת מסטיק - נושמת לרווחה. טרייסי מגיעה למרחק צעד אחד ממנה וממשיכה לשתוק, והשתיים מתקדמות בצעדים מהירים לכיוון אליו התקדמה קבוצת התלמידים, שכבר התרחקה מספיק בכדי שלא יהיה ניתן לראותה. הן כבר כמעט רצות, כשטרייסי קולטת במבט חטוף מטה אבן קטנה ומשוננת. אבל היא לא עוצרת. לא, היא יודעת שהמורה - שכבר מיואשת ממנה מספיק כדי להתפרץ אם היא תפסיק שוב לחבוט ברגליה באדמה - לא תשמח כלל אם תעצור. רגליה קרבות לאבן החדה, והיא כבר במרחק צעד ממנה... והיא מועדת.
ועכשיו היא כבר מתחרטת שהיא לא עצרה. אבל מאוחר מדי. גופה נחבט בקרקע הלחה והמתפוררת שנדבקת לבגדים השחורים ויוצרת שפשופים קטנים בכל גופה. והמורה לא עוצרת. היא ממשיכה להתקדם בזריזות, אוחזת בידה בתיק העור, וכנראה אפילו לא שמה לב שהילדה כבר לא איתה.

טרייסי לא עושה עניין מהבוץ הדבוק לבגדיה. היא גם לא עושה עניין מהשפשופים הקטנים שמעטרים את גופה. לא, זה לא מפריע לה כלל. היא כבר רגילה. רגילה מכל כדורי הבוץ שנזרקים עליה מדי יום על ידי קבוצת הילדים העליזים שכנראה אמורים להיות "השכבה שלה", מהבדים המגרדים של הבגדים חסרי הצבע שמשפשפים את גופה יום יום. אבל היא לבד. והיא פוחדת.
היא קמה בקפיצה, נחושה להרים את גופה מן האדמה הלחה ולמצוא את המורה המתקדמת לכיוון הקבוצה בקצב מהיר. היא מפנה את מבטה לכיוון שאליו התקדמה מורתה, אך כבר לא ניתן לראות את הדמות הגבוהה המתרחקת בצעדי ריצה.
"בריינדל!" קוראת התלמידה בתקווה שקולה יגיע עד לאישה בעלת החליפה הכחולה, אך לשוא.
אין תשובה.

והיא מתיישבת שוב על האדמה הלחה, הדמעות שזולגות מעיניה מטפטפות על הקרקע כטיפות גשם קטנטנות ומרטיבות אותה אף יותר. היא פשוט ממשיכה לשבת שם, לבכות. חמש דקות שהטיפות נוטפות מעיניה, נוחתות ברכות על האדמה החומה ויוצרות שלוליות מים, כמו בורות קטנים. רבע שעה, ובורות המים עוד ממשיכים להתמלא בכל פעם מחדש, לאחר שהדמעות המלוחות נספגות לאדמה. חצי שעה, והשלוליות ממשיכות לגדול, האדמה הרטובה מלטפת את הבד השחור ואת העור החשוף והחיוור מפחד.

כשאתה נאבד, חזור תמיד לנקודת ההתחלה.
לפתע מהדהד המשפט בראשה.
לפני שהיא מספיקה בכלל לחשוב עליו, רגליה מושכות אותה אל הסלע האפור, הגדול. גופה נגרר אחרי הרגליים המתקדמות לכיוון הסלע בריצה, מתופפות על הקרקע שנעשית רטובה פחות ככל שטרייסי מתרחקת מן המקום בו ישבה קודם לכן. אבל הסלע המבודד - המרוחק מקבוצת הסלעים שמזדקרים מן הקרקע בקרבת מקום - כבר תפוס. כשני סנטימטרים מעל הסלע מרחף יצור קטן ופרוותי באורך של כ-70 סנטימטרים בלבד, בעל חוטם מוארך וזנב מעוטר בפסים בגווני כחול. פרוותו התכולה כצבע שמיים בהירים בהחלט עושה חשק להושיט יד ללטפו, אך הקרן השחורה שעל חוטמו הופכת אותו לאימתני מעט יותר, והיא מחליטה שאולי עדיף לא להתקרב אל היצור יתר על המידה.
היא עוצרת במקום, כשני מטרים מן הסלע הגדול, ונותנת לעצמה לקחת נשימה עמוקה ולהתנחם בעובדה שלפחות היא לא לבד. כלומר, אם נוכחותו של היצור הזר דמוי הדביבון נחשבת לכזו שהופכת אותה ל"לא לבד". היא מחליטה שכן. יצור מוזר עדיין עדיף על כלום, ולרוב אין לה שום דבר נגד דביבונים, או חדי קרן.

"אז... שלום לך, אני מניחה?" היא אומרת בהיסוס לאחר שמתעשתת, נעמדת קרוב מספיק כדי שיוכל לשמוע, אך רחוק מספיק כדי שהקרן השחורה לא תגיע מספיק קרוב אליה ותהיה עלולה, איכשהו, לשפד את ראשה או כל דבר בסגנון.
הדביבון בעל הקרן מפנה את מבטו לעברה בהפתעה - נראה שלא ציפה לאורחים בסלע השקט שאימץ לעצמו. הסלע שלה, היא חושבת.
"שלום!" הוא קורא בקול עבה וחזק, שכלל לא תואם את מראה היצור הקטן והכחלחל.
"א- אתה מדבר!" היא נרתעת ולוקחת צעד לאחור, מנסה להבין למה התחילה בכלל לדבר עם הדביבון הכחול אם לא חשבה כלל שיוכל לענות.
"כן," הוא עונה בטבעיות מוחלטת, כאילו יצור קטן ומדבר בעל קרן על האף הוא דבר שרואים בכל יום.
לא, הוא הזיה. הוא לא אמיתי. עולה המחשבה בראשה, והיא מושיטה יד לשפשף את עיניה. היא פוקחת את עיניה בחזרה, אך היצור המעופף עדיין שם, מרחף כשני סנטימטרים מעל הסלע האפור.
"ואתה... אמיתי?" היא מחליטה להיות ישירה, אין לה מה להפסיד.
"כן?" הוא אומר בטון שאלה, כאילו לא בטוח בעצמו, ומושיט יד - או רגל, אין ממש הבדל אצלו - למשש את הקרן השחורה המונחת על אפו. "כן, אמיתי לגמרי." הוא מכריז בביטחון לבסוף.
היא נאנחת בהקלה. טוב, לפחות היא לא הוזה. למרות שבעצם, היא כבר לא ממש בטוחה מה היא מעדיפה - להזות דביבונים מעופפים עם קרן מלחיצה, או לפגוש אחד כזה אמיתי?
"אז, יש לך שם?" היא שואלת בהחלטה של שנייה, מנסה להישמע ידידותית.
"כמובן שיש לי שם!" הוא מטיח, וניתן לשמוע את העלבון בקולו. כנראה שהניסיון להיות ידידותית לא עבד לה כמו שקיוותה.
יש מספר שניות של שתיקה, שמשום מה צורמת באוזניה של טרייסי יותר מקולו העבה של היצור.
"אה, קוראים לי פאסו," הוא לפתע נזכר לומר, ובדבריו עדיין נשמעת נימה קלה של עלבון, "ולך יש שם?" הדביבון, פאסו, שואל במעט לגלוג.
"כן, לי קוראים טרייסי," טרייסי עונה תוך התעלמות מן הלגלוג שבקולו, ומחליטה שהוא לא נשמע מסוכן במיוחד. היא פוסעת לכיוון הסלע המעוגל בקצו ומתיישבת לצידו של היצור המעופף.
"היי, זה הסלע שלי, את לא יכולה פשוט להתיישב כאן!" פאסו שוב נשמע מופתע מעט מחוצפתה של הילדה הלבושה בשחור, ומפנה לכיוונה את הקרן, שכמעט לא נראית על רקע בגדיה.
טרייסי מתכופפת במהירות, מתחמקת מן הקרן הארוכה, שפוגעת באוויר במרחק של סנטימטרים ספורים בלבד מן המקום בו נמצא קצה ראשה, ורעמת השיער המתולתל, עד לפני שניות אחדות.
"שלך? ממתי הוא שלך? מי החליט את זה?" היא ממטירה עליו שאלות אחת אחרי השנייה, כאילו מנסה לגרום לו לתת לה להישאר דרך השאלות הרבות. היא לא תלך. היא לא תהיה לבד שוב.
"אני נמצא כאן כל יום," הוא עונה בקלילות, לא נבהל ממטר השאלות שנפלו עליו בלי אזהרה מוקדמת, "אבל זה לא משנה. זה הסלע שלי, אין לך מקום כאן. לכי." הוא ממשיך בילדותיות ובקור רוח, עושה הפסקה קצרה לאחר כל מספר מילים בכדי להישמע מרתיע יותר.
זה לא ממש עובד לו - השילוב בין קולו העבה למראהו הדביבוני והחמוד ולניסיונו להישמע מרתיע בעיקר גורם לטרייסי המשועשעת מעט להתאמץ להחניק יבבת צחוק קלה. היא לא מתכוונת להסתלק משם בכזו מהירות, לא אם זה אומר ששוב תהיה לבד. היא לא מוכנה, ולכן היא מחליטה שמוטב שלא תגיב כלל.

"נו, את מתכוונת לזוז מכאן?" פאסו מנופף באחת מגפיו בניסיון לסלק את הילדה, ששותקת ומסרבת לזוז מן הסלע שלו. "מה את עושה כאן בכלל?"
שפתיה של טרייסי מתעקלות לחיוך עצוב כאשר היא נזכרת בקבוצת הילדים העליזים, השכבה שלה. היא לא רוצה לספר לו עליהם, וגם לא רוצה לתת לו יותר מדי פרטים עליה. לא, היא לא רוצה להיזכר בדמעות שזלגו מעיניה, יוצרות בורות של מים על האדמה החומה. היא לא רוצה להיזכר בכדורי הבוץ שנזרקים עליה מדי יום על ידי קבוצת התלמידים העליזים שכנראה אמורים להיות "השכבה שלה". אבל משהו דוחף אותה לענות לו, להיפתח. משהו בו מעורר את האמון שלה, את הרצון לפרוק, לספר. אולי זו העובדה שהוא יצור מוזר ומעופף עם קרן על האף שהיא אפילו לא בטוחה עדיין שהוא אמיתי, ואולי זה פשוט כי היא מניחה שכנראה לא תפגוש אותו שוב בכל מקרה. מה שזה לא יהיה, זה גורם לה לפתוח את הפה ולהגיב.

"אני... הם היו כאן, הילדים. כלומר, השכבה שלי. אתה יודע, חבורה גדולה כזאת של המון ילדים שמחים ומצחקקים..." היא ממלמלת בגמגום קל, ולא נשמעת בטוחה בדבריה בשום צורה. "הם... הם לא אוהבים אותי יותר מדי. הם אף פעם לא אהבו. אתה מבין, אני לרוב כזו... שקטה כזו ומרוחקת, לא כמוהם. ובכיינית, בעיקר בכיינית. הם אוהבים לצחוק עליי, לזרוק עליי כדורי בוץ ולהקניט כשאני בוכה בכיתה באמצע ההפסקה. עזוב, לא חשוב, זו סתם אני והבכיינות שלי, אני סתם פחדנית." פיה נע במהירות והמילים יוצאות ממנו, כמו בתחרות מוזרה כנגד הזמן.
נדמה שהיא מנסה לדבר כמה שיותר מהר וכמה שפחות ברור, כדי שיהיה כמעט בלתי אפשרי להבין. אם זו הכוונה, זה לא ממש עובד לה - הדביבון הכחלחל, שכנראה הבין כל מילה, מתחיל לדבר גם הוא.

"לא, עדיין לא מסביר מה את עושה על הסלע שלי," הוא אומר בעקשנות, "עכשיו, לכי לי מהסלע!"
טרייסי מביטה בפניו של היצור למשך שנייה ארוכה בלי לזוז, ומחשבות רצות בראשה אחת אחרי השנייה. היא לא הייתה צריכה לספר לו, היא לא הייתה צריכה לומר מילה. לא, היא הייתה צריכה פשוט ללכת משם מיד, להתעלם מהדחף לספר. למה היא בכלל החליטה לסמוך על דביבון מוזר ומעופף עם קרן מפחידה? היא חושבת, בעוד דמעות מתחילות לבצבץ בזוויות עיניה.
"סתם צוחק, תרגעי..." פאסו ממהר לקטוע את הדמעות הרטובות שכבר החלו לזלוג, "היי, הכל בסדר. אם את כאן, כנראה שהסלע רצה שתהיי כאן. כלומר, לרוב זה כך - רק הייתי צריך לוודא."
היא מסתכלת עליו בהפתעה מרובה ובמבט בוחן. שנייה, אז עכשיו הוא רוצה שהיא תישאר? ואם הסלע רצה שתהיה שם, למה הוא בכלל ניסה לסלק אותה מלכתחילה? ולמה שסלע יקרא לה? זה אמור להיות דבר טוב?
"תראי, הסלע מביא לכאן אנשים מדי פעם," הוא מתחיל להסביר, שוב קוטע את מחשבותיה, "כשהוא חושב שהם צריכים אותו. או אותי, בעצם. הוא מפיל עליי את כל העבודה, כמובן."
"אז יש סיבה שאני כאן? הסלע... הוא אמור לעזור לי?" טרייסי שואלת בבלבול, אך בעיניה מבריק ניצוץ קטנטן של תקווה.
אולי יצא משהו טוב מהטיול הזה, אחרי הכל.
"בדיוק," הוא מהנהן במרץ תוך שמגביה את מעופו במספר סנטימטרים, "הסלע הרגיש שאת צריכה אותו, שאת צריכה לדבר איתי."
"ואיך תוכל לעזור לי?" הילדה שואלת, מסתירה את ההקלה מעצם העובדה שיש לה בכלל עם מי לדבר.
"טוב, לפעמים לדבר עם מישהו שמבין אותך זה דבר שעוזר בפני עצמו..." הדביבון עונה לאחר היסוס קל, ואומר את מחשבותיה בקול רם, מה שכבר גורם לה להאמין שהוא אכן מבין אותה. "אז מה את חושבת על השכבה שלך? את חושבת עליהם את אותו הדבר שהם חושבים עלייך?" הוא שואל בטון רך מעט יותר משדיבר עד עכשיו.
"ל-לא, לא ממש..." טרייסי מהרהרת לרגע בשאלתו, "אני... אני קצת מקנאת בהם, אולי." היא מחליטה להיות כנה.
"אם כך, אז כן - את כן חושבת עליהם את אותו הדבר שהם חושבים עלייך." פאסו מכריז בביטחון קצת מופרז מדי לטעמה.
"אתה חושב שהם מקנאים... בי?" היא שואלת אותו בבלבול, מנסה לקלוט את דבריו, "מה יש להם לקנא בי?"
"לדעתי, זה לא דבר רע שאת שונה מהם. את מיוחדת, זה דבר טוב. זה שהם לוקחים את זה למקום רע זה לא בגללך -" הוא מסביר, אך לא עונה על שאלתה בצורה ישירה. לאחר נשימה עמוקה הוא ממשיך, מגיע לחלק החשוב יותר בדבריו, "הכל מקנאה - הם מנסים לגרום לך להרגיש רע שאת לא כמוהם בדיוק. לרצות להשתנות, להיות כמוהם, כשבעצם הם אלו שרוצים להיות כמוך."
"אבל איך אתה יודע? למה אתה חושב ככה?" טרייסי - שכבר משתכנעת סופית שהיצור שמרחף מעל הסלע בנפנופי כנפיים איטיים באמת מבין אותה ומנסה לעזור - תוהה בקול רם.
הוא פוצה את פיו לענות בעוד היא מביטה אל תוך עיניו, אך דמותו דועכת באיטיות וקול לא יוצא מפיו. לאט לאט, הוא נבלע באדמה שמתחת לרגליה, ממש על יד הסלע מעליו ריחף לפני רגעים אחדים. אז היא נשארת שם, על הסלע, שוב לבד. אבל היא כבר לא פוחדת. רק מחכה.

ולאחר זמן מועט בלבד של ציפייה, צפירת האוטובוס, שעומד ומחכה לקחת אותה לביתה, גורמת לה לקפוץ במקומה ולהתרומם מן הסלע האפור. היא מתקדמת בצעדים איטיים לעבר קבוצה גדולה, המונה כמאה ילדים שמשתלבים היטב בנוף הצבעוני, בניגוד לבגדיה בעלי הגוון הכהה כחושך - כאפילה שמתגנבת ומכסה את העולם - שעדיין מתעקשים לבלוט על רקע העצים והשיחים. כי היא לא כמוהם, כמו הילדים העולים לאוטובוס הצהוב בתור, אחד אחרי השני. או שאולי בעצם, הם לא כמוה, כמו הילדה השונה כל כך, מתהלכת לקראתם לבדה. כן, זה מדויק יותר. היא שונה. הם שונים. היא מיוחדת. והם יכולים להמשיך לקנא.


--------------------
Thing Two

User Posted Image

כינוי משותף עם דבר אחד

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
0 משתמשים צופים באשכול זה (0 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:

אפשרויות נושא
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 

HPortal מאחל חג עצמאות שמח!

  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
33313 16888 36220 34304


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2018 - 2007