יום הזיכרון ויום העצמאות // דיון

יום הזיכרון ויום העצמאות
דיון

במדינת ישראל מצוינים שני מועדים לאומיים בסמיכות אחד לשני - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מטבעו הוא יום עצוב, יום שבו מתאחדים עם זכרם של החיילים שנפלו למען הגנת הארץ.
לרוב מדובר בנערים צעירים בגילאי צבא החסרים למשפחתם, או אנשי משפחה שהשאירו מאחוריהם בית וילדים.
ואם מדובר באנשים חסרי משפחה זה יכול להיות הרבה יותר עצוב, אנשים שמסרו את עצמם למעננו ורק אנחנו נשארנו לזכור אותם.
בכל אופן, היום הזה מלא בעצב וזיכרונות, שירים עצובים ונרות.

מיד במוצאי יום הזיכרון המדינה משנה את פניה, מיום שכולו דמעות והספדים, נהפך לשמחה, שירים, ריקודים וזיקוקים.
יום העצמאות - היום שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל נחגג באירועי ענק שמחים ומרעישים, כראוי ליום משמעותי כל כך למדינה.
קביעתם של שני מועדים אלו זה לצד זה מעורר פליאה למעשה, על פניו נראה שהחגיגות מיד עם סיומו של יום הזיכרון פוגעות משהו בזכר הנופלים.

מקובל לומר שיום הזיכרון נמצא לפני יום העצמאות כדי להזכיר לנו את מחיר הקמת המדינה, ועד כמה חשוב לשמור על קיומה.
אך האמת היא שיום הזיכרון נקבע לד' באייר כבר שמונה שנים לפני הכרזת המדינה על ידי בן גוריון, בשנת ת"ש ללוח העברי (1940), כדי לזכור את הנופלים במאורעות שארעו בשנים שקדמו לה, משנת תרצ"ו עד תרצ"ט (1936-1939). בשנת תש"ח (1948) הכריז בן גוריון ביום ה' באייר (15 במאי) על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, וכך נפתחה מלחמת העצמאות. במהלך מלחמת העצמאות, שנגמרה בשנת 1949, קיימו את האזכרות לנופלים במלחמות ביום העצמאות עצמו - דבר שפגע לדעת רבים בזיכרון הנופלים שנזכרים תוך כדי חגיגות העצמאות. בעקבות כך הועבר יום הזיכרון ליום ד' באייר, שכאמור צוין כבר כיום זיכרון בשנים הקודמות לו, כדי להפריד בין חגיגות העצמאות לזיכרון הנופלים.

אני חשבתי על זה הרבה פעמים, כי הקביעות של שני המועדים האלו נראתה לי תמיד קצת לא מתאימה.
יום אחד - זוכרים את הנופלים, שזה יום מאוד כואב ובמיוחד למשפחות שכולות, המון דמעות ועצב.
ומיד לאחריו חוגגים בכל העצמה, זה מעבר מאוד קיצוני, ואני מאמינה שלהרבה אנשים זה ממש לא אפשרי לעשות מעבר כזה.
אני חושבת שהיה הרבה יותר נוח לקבוע את יום הזיכרון בסמיכות למועד יותר עצוב לעם היהודי - קרוב ליום כמו תשעה באב או עשרה בטבת. או לפחות להפריד קצת יותר בינו ליום העצמאות, ואולי לציין אתו לאחר יום השואה.

ומה אתם חושבים? הסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות היא טובה?
היא פוגעת במשהו בזיכרון הנופלים, או אולי דווקא להפך - מאדירה את התרומה שלהם למדינה?
אלו כמובן רק שאלות מכוונות, הוסיפו כל מה שאתם חושבים על הנושא!

כמו שאמרת, חוגגים אותם בכזו סמיכות בשביל להזכיר שהם נפלו בשביל שאנחנו נחגוג. ואני חושבת שיום העצמאות בא בסמיכות כזו בשביל להראות שלא נפלו לשווא, ואנחנו באמת חוגגיפ. אלו שחוגגים ביום העצמאות ומתעלמים מיום הזיכרון יתעלמו גם ממנו גם ביום אחר - בלי קשר מתי נציין אותו. אלו שלא מתחברים ליום השואה, למשל, לא יתחברו אליו לא משנה מתי יציינו אותו. חוץ מזה שלחגוג את יום העצמאות ישר אחריו נותן לו מעין חשיבות גדולה יותר - לעומת יום השואה למשל. לדעתי האישית לפחות מתייחסים ליום השואה כעוד יום שבא פעם בשנה ואמורים להיות עצובים בו, אבל יום העצמאות מקנה ליום הזיכרון יותר חשיבות ואנשים יותר מתעמקים בו (ושוב, אלה שרק מחכים לצאת לחגוג היו פשוט מתעלמים מהמועד בתאריך אחר)

לגבי המשפחות השכולות, בתור אחת שהשנה הלכה לחלק להם נרות זיכרון - הם לא האנשים העצובים והמסכנים שאתם מדמיינים. הם לא יושבים כל היום בבית ובוכים (לא שאני שופטת לו זה היה אחרת, אבל אלו שפגשתי היו אנשים מלאי חיים בצורה מדהימה ומעוררת השראה). נכון, זה יום הזיכרון, וזה זמן בשבילהם לשבת ולחשוב ולהיזכר - אבל אולי יום העצמאות זו בעצם תזכורת בשבילהם שהחיים ממשיכים. הם לא שוכחים את אלו שנפלו כל ימות השנה, לא רק בימי הזיכרון, וזה רק הגיוני שגם להם יתנו לנוח ולחשוב שהם יכולים לצאת לחגוג בזכות מה שהמשפחה שלהם מתה למענו.

אני מסכימה כאן עם רוב מה שדינה אמרה, אבל אני כן אוסיף. אני באופן אישי מסכימה עם זה שיום הזיכרון ויום העצמאות נקבעו זה לצד זה, וזה לא משנה אם זה בכוונה או לא. כן, יש אנשים שהמעבר הזה מאוד קשה להם, בין אם אלו משפחות שכולות או אנשים שמתחברים מאוד ליום הזיכרון, וחלקם גם לא חוגגים את יום העצמאות מן הסיבה הזו. מצד שני, יש גם המון אנשים שמכבדים את יום הזיכרון ובאמת עצובים ביום הזה ומתחברים אליו, שוב - בין אם משפחות שכולות ובין אם לא - ועדיין חוגגים את יום העצמאות מיד לאחר מכן, וההיפך - לפעמים החגיגות של יום העצמאות הן אלו שמחזקות אותם אחרי יום כזה קשה ועצוב ועוזרות לצאת מהעצב. אני חושבת שאנשים צריכים את זה, אחרי יום כזה אנחנו צריכים משהו שיזכיר לנו שנכון, בחיים יש גם הרבה דברים עצובים וצריכים לזכור גם אותם, אבל זה לא אומר שצריכים לשכוח את כל הדברים השמחים. עוד יותר, שבמקרה הזה הם גם מתקיימים בזכות החללים האלו, שכנראה היו רוצים שנודה להם על כך בזה שנמשיך בחיינו, בלי לשכוח אותם אבל גם בלי לעצור את החיים בגללם, ושנחגוג את ההקמה של המדינה שהם נלחמו למענה. לגבי מה שהצעת, לציין את יום הזיכרון מיד לאחר יום השואה, אני חושבת שזה עלול להיות קשה מדי להרבה אנשים ומשפחות. אלו שני ימים עצובים, ואם הם יבואו מיד אחד אחרי השני אני חושבת שזה עלול להיות יותר מדי בבת אחת, חוץ מזה שלדעתי הם לא בהכרח יקבלו כך את הכבוד אשר מגיע לכל יום בנפרד.

אני חושב שהסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות היא טובה.
כי כשחושבים על זה רגע, על מה בעצם מתו כל אלה שאנו מזכירים ביום הזיכרון?
הם מתו במלחמות ישראל!
הם מתו כי הם רצו שמדינת ישראל תמשיך לצמוח ולפרוח!
אז יש יותר מתאים מלשים את יום העצמאות- היום בו כל הארץ לובשת חג וגאה במה שהשגנו בשבעים שנה.. מיד אחרי יום הזכרתם? מה יותר מתאים מלהראות בקול גדול שכל הנופלים הללו לא מתו לשוא?

וכנ"ל לגבי המשפחות..
אם חס ושלום היה מת לי קרוב משפחה,
הייתי רוצה שהעולם ידע כמה הוא תרם,
שהעולם ידע שאנחנו פה בזכותו!
שהעם ידע שהוא מת בשבילם אז שינצלו את זה שהם בחיים וימשיכו לגדל את המדינה!
אז לשקוע באבל על מה שהיה? לא לשמוח ביום העצמאות? לא לראות את הטוב שהקב"ה נותן לנו?
לא נראה לי.. אני חושב שאין יותר טוב בשביל המשפחות מאשר לראות את כל מה שקיבלנו מהקב"ה, ולדעת שלבנך או לאחיך יש חלק גדול מזה ולהרגיש את גאוות היחידה של עם ישראל.

אז לסיכום: בעצם, יום העצמאות ויום הזיכרון יחד, משלבים את האבל על הנופלים מצד אחד, ומצד שני- את הגאווה והצעקה שמותם לא היה לשווא! ואנחנו כעם ישראל נמשיך את פועלם ונגדל את המדינה הצעירה שלנו למרות כל המניעים!

אני מסכים עם אריאל, אבל יותר מזה: אנחנו צריכים לזכור לזכור שבזכותם אנחנו כאן! אנחנו לא יכולים להיכנס ליום העצמאות בלי לעצור לרגע לחשוב עליהם, משום שזה היום שלהם! הם מסרו את החיים שלהם בשביל הארץ הזו, ולא יכול להיות שביום העצמאות לא נזכיר אותם

דיברנו גם קצת על הנושא הזה בכיתה, אז אני אעלה כמה נקודות שעלו בדיון אצלינו והתחברתי אליהם (אני עדיין לא סגורה על הדעה של עצמי בנוגע לזה).
בלי ספק, הקשר בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא קשר מיוחד. מאבל לשמחה תוך 24 שעות. אני חושבת שהקשר הזה כן חשבו, כמו שכבר ציינו פה לפני- להדגיש את הקשר בין העובדה שהחיילים מתו בשביל המדינה שלנו (אני אשים את נפגעי פעולות האיבה בצד כרגע). אז כן, הקשר הזה צריך להישמר. מה שעוד לאו דווקא בסדר הזה. זו נקודה שהעלו בכיתה שלי ואני די מסכימה איתה- כבר שבוע-שבועיים לפני יום העצמאות יש את האווירה של החג, דגלים בכל מקום, מתחילים למכור כבר מרצ'נדייז ובכל מקום רואים את יום העצמאות מתקרב. בתוך כל זה יום הזיכרון מעין... נבלע, כאילו כולם כבר מחכים ליום העצמאות יום הזיכרון הוא סתם מכשול באמצע הדרך. כמובן שיום הזיכרון הוא לא סתם, אבל היחס אליו בתוך היומיים האלה של יום הזיכרון-העצמאות נמוך יותר מאשר אל יום העצמאות. העלו אצלינו רעיון בנוגע לכך- לקבוע את יום הזיכרון יום אחרי יום העצמאות. כך גם ישאר הקשר בין שני הימים, שהוא דווקא חשוב, וגם יתנו את הכבוד הראוי ליום הזה, כי כל ההתלהבות מיום העצמאות כבר תיגמר. אני דווקא אוהבת את הרעיון הזה, והוא מתייחס בצורה יותר טובה גם למשפחות השכולות (טוב, לחלקן. יש את המשפחות שעצובות תמיד, ויש את אלו שביום הזיכרון במיוחד. אני מדברת כרגע על הסוג השני)- הם לא צריכים לעבור בצורה קיצונית כל כך מאבל לשמחה, אלא משמחה לאבל, שזה בדרך כלל יותר שקט ומתון.
אז בקיצור- אני מסכימה עם הסמיכות של הימים, פחות עם הסדר שבו הם נמצאים.

אז בעצם בוא נשמח שיש לנו מדינה, ולמחרת נבכה על מה שהיינו צריכים לאבד בשביל זה?
אני לא רואה את ההיגיון בזה
אם שמחת והודתה להשם על המדינה, למה אתה עכשיו בוכה על המחיר? איפה הכרת הטוב?

ובכלל, למה להשאר עם טעם רע? החיילים האלו מתו בשביל שתהיה לנו מדינה ואת באה ורוצה להשבית ולהגביל את השמחה על קיום המדינה לזכרם?
האם זה באמת מה שהם היו רוצים?

וגם לגבי המשפחות, כשאתה רואה את עם ישראל בתפארתו ומדינת ישראל בשיא יופיה יום אחרי הטקס לזכרו של הבן שלך- שמת למען הארץ- אתה מיד מתמלא גאווה על כך שלבנך יש חלק גדול מכל זה, ואתה מתנחם בזה שמותו לא היה לשווא.. אבל אחריי יום העצמאות להשאיר את ההורים של החייל עם זיכרון כואב ועוד אחריי שהם רואים את כל עם ישראל שמח? הרגע שמחת על חיות המדינה ועכשיו תבכה על מה שהיית צריך להקריב? זה לגמריי סותר את עצמו..

אז בעצם בוא נשמח שיש לנו מדינה, ולמחרת נבכה על מה שהיינו צריכים לאבד בשביל זה?
אני לא רואה את ההיגיון בזה
אם שמחת והודתה להשם על המדינה, למה אתה עכשיו בוכה על המחיר? איפה הכרת הטוב?

ובכלל, למה להשאר עם טעם רע? החיילים האלו מתו בשביל שתהיה לנו מדינה ואת באה ורוצה להשבית ולהגביל את השמחה על קיום המדינה לזכרם?
האם זה באמת מה שהם היו רוצים?

וגם לגבי המשפחות, כשאתה רואה את עם ישראל בתפארתו ומדינת ישראל בשיא יופיה יום אחרי הטקס לזכרו של הבן שלך- שמת למען הארץ- אתה מיד מתמלא גאווה על כך שלבנך יש חלק גדול מכל זה, ואתה מתנחם בזה שמותו לא היה לשווא.. אבל אחריי יום העצמאות להשאיר את ההורים של החייל עם זיכרון כואב ועוד אחריי שהם רואים את כל עם ישראל שמח? הרגע שמחת על חיות המדינה ועכשיו תבכה על מה שהיית צריך להקריב? זה לגמריי סותר את עצמו..

אני לא אומרת שמה שכתבת פה לא נכון- זה נכון ואני מבינה את מה שאתה מנסה לומר. אבל הטענה שלי לא באה דווקא מהמובן של לעבור מעצב לשמחה או להיפך, אלא מהמובן של יום הזיכרון יכול להיבלע קצת בתוך יום העצמאות, אז להעביר אותו ליום אחרי יום העצמאות יפתור את זה.
נכון, יש פה את המובן של מעצב לשמחה או משמחה לעצב. המשפחות השכולות- יום הזיכרון הוא לא יום קשה באופן מיוחד להרבה מהמשפחות השכולות. זה פשוט יום אחד שבו לא רק הם זוכרים את המתים, אלא כל העם. הם יזכרו אותו/ה בכל רגע ורגע, וזה לא משנה אם יום הזיכרון יהיה לפני או אחרי יום העצמאות. כתבת פה שיש סתירה בין לשמוח על הקמת המדינה ורגע אחרי זה לבכות על מה שהקרבנו בשביל זה- והפוך זאת לא סתירה? לבכות על מה שאיבדנו ורגע אחרי זה לשמוח על הקמת המדינה? זה יכול ליצור תחושה כאילו אנחנו שמחים על המוות שלהם/ן, שהתאבלנו לפני רגע ועכשיו אנחנו שמחים שהם מתים כי בזכות זה יש לנו מדינה. בסדר הפוך אנחנו שמחים על המדינה, ולאחר מכן זוכרים מה איבדנו בשביל זה.

לא הבנתי איך להחליף את הסדר אמור לעזור? אז אנשים יתעסקו ביום העצמאות עד לטקס ואז מה? יתאמנו כמה שעות ליום הזיכרון ביום העצמאות? ובכלל, זה סתם יבאס את יום העצמאות המחשבה על יום הזיכרון מחר..

רגע, מה זה בעצם לבכות על מה שאיבדנו? לבכות על מה שאבדנו זה לבכות על זה שהחיילים האלו היו חייבים למות למען הארץ, זה לא סתם הלוויה לזכר כמה מתים, זה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אנו כואבים על כך שהיו צריכים למות לנו חיילים.. כמובן שאנחנו כואבים גם על כל אדם בנפרד, בכל זאת, כולם בני אדם ולכולם יש משפחות שנפגמו באופן בלתי הפיך, אבל זה לא המהות של יום הזיכרון..
ברגע שמבינים את זה, הדבר נהיה פשוט ומובן מאוד.. אנו כואבים על כך שהיו צריכים להיפגע יהודים קדושים אבל מודים לקב"ה על כך שלמרות הכל, ואחריי אלפיים שנות גלות, יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו ומשטרה משלנו- אנחנו עצמאים! אנחנו לא תלויים באף אומה אחרת! אז עכשיו אחרי שראינו כמה טוב עשה לנו הקב"ה- נוכל להתלונן על המחיר?

תדמייני לך הומלס, שבמשך עשרים שנה, עשרים שנה רצופות הוא חסך כסף לבית חדש. אבל בדיוק כשהיה לו מספיק כסף, עלה מחיר הדירות ולא היה באפשרותו לקנות עדיין בית..
אז הוא ימכור את החפצים שלו, ויעבוד כפול ממה שהוא עושה תמיד גם אם זה אומר להשכיר עצמו להיות סבל או שליח, וזה יכאב לו, זה יצער אותו, והוא לא יפסיק להתלונן. אבל אחריי שיכנס לבית, יעלה על דעתו להתלונן או להצטער על תוספת המחיר שהיה צריך לשלם על ביתו? לא! הוא ישמח על כל שקל ששילם! וכשהוא ירצה לשבת בבית ויזכר שמכר את הכיסא שלו הוא יצטער? קצת, אבל זה עצב שמהול בשמחה, כי הוא יוגע שלולא מכר את הכיסא, לא היה יכול לשבת בבית הזה..

כך גם עם ישראל, אלפיים שנה חיכינו וחיכינו.. סבלנו בין הגויים ובין הארצות, רצו להשמיד אותנו אינספור פעמים, ועכשיו, כשהגענו לארץ המובטחת עם צבא ומדינה, נוכל להתלונן על המחיר של הרגע האחרון? כמובן שזה יכאב להזכר בנופלים, אנחנו סך הכל בני אדם, אבל כאשר אתה מבין שלולא מתו לא היית יושב בארצנו ויכול לחגוג חופשי, אתה מבין שבסוף, הכל היה כדאי.


וכן, כתבתי את כל זה מהראש שלי. כולל המשל על ההומלס. ואני די גאה בזה..

בתור מישהי שגדלה במשפחה שכולה אני יכולה לומר שאת טועה. יום הזיכרון לא משנה משמעותית למשפחות השכולות, החור והכאב הוא משהוא תמידי שהמשפחה חווה יום-יום ושעה-שעה. למעשה, יום הזיכרון לא שונה משאר ימות השנה, החיילים, בני המשפחה, עדיין אינם.
המטרה של יום הזיכרון היא להתייחד עם המשפחות, להראות שהמדינה מוקירה אותם, ומעריכה אותם- להראות שישנה מדינה רק בזכותם. הסמיכות בין הימים הללו נועדה כדי להעניק מעט נחמה למשפחות, ולהציג אמירה מאוד חזקה שאומרת שאנו חוגגים בזכותם.