אווירה חורפית//טיי

[Jataro Kemuri]

דירוג R על שפה בוטה.
טוב, אז אחרי החברים הכי טובים וראי סדוק, החלטתי לכתוב עוד קטע בסדרה הזאת (שאני קורא לה "יקום אבסורדי"). בכלל, אני אוהב לכתוב על החבר'ה האלה וזה מתרגל אותי.
הערה אחרונה: בעוד "ראי סדוק" ממשיך את "החברים הכי טובים" כמעט שנה אחר כך, "אווירה חורפית" ממשיך את הקטע בערך שישה חודשים לאחר מכן.
מומלץ לקרוא את הקטעים הקודמים לפני שקוראים את זה.
מקווה שתיהנו!
~~~~~~
מייקל תמיד שנא את החורף.
טוב, הוא לא שנא את החורף עצמו; הוא שנא את הקור. בדרך כלל, את חודשי החורף, היה מייקל מבלה בחדרו, יחד עם חימום מוגבר עד הסוף, מעילים ובגדי צמר, אף מלא בגודש של צינון וחבילת טישו.
אבל עכשיו, מייקל לא היה יכול לברוח מהקור, לא משנה בכמה שכבות של בגדים הוא עטף את עצמו, כי הקור נבע ממנו.
כבר כמעט שישה חודשים שהוא ורונאלדו לא מדברים. במשך כל החופש, רונאלדו היה עם ג'יימס. בשבועיים האחרונים של הלימודים, מייקל התחמק מרונאלדו, ובשלושת החודשים ושבעת הימים שחלפו מתחילת השנה - הם לא מצאו זמן לדבר, עם העומס של השנה החמישית. למעשה, מאז הנשיקה, רונאלדו ומייקל לא יצרו קשר זה עם זה.
ערב קריר אחד, שבועיים וחצי לפני חג המולד, מייקל החליט שנמאס לו - נמאס לו לא לדבר עם מי שהוא הכי אוהב בעולם, נמאס לו שרונאלדו חולף על פניו כאילו הוא זר, נמאס לו שאפילו בחופשות שבילו עם אביהם המאמץ, רוברט וילסון, רונאלדו התעלם ממנו לחלוטין.
הוא ניגש לדלת החדר המשותף של רונאלדו וג'יימס. פעם, זה היה החדר שלו ושל רונאלדו.
פעם, רונאלדו היה שלו. שלו ורק שלו.
מייקל נשם עמוק ודפק. "מי זה?!" נשמעה צעקה מבפנים. מייקל התכווץ; הוא שכח שהיום היה יום שלישי. הערב הקבוע של רונאלדו וג'יימס.
"אני!" מייקל ענה. אנחה מבפנים, מעט דיבורים, ואז הדלת נפתחה. רונאלדו עמד בפתחה.
רונאלדו לבש את הפיג'מה שלו - מכנסי טרנינג שחורים שגדולים עליו במידה וחצי, וקפוצ'ון לבן וגדול, שחבק את כתפיו הרחבות של רונאלדו, וכובעו נח על קדקודו של רונאלדו. הלבן הבוהק של הקפוצ'ון נגד באופן מלא חן את עיניו השחורות הגדולות ושיערו הפרוע והשחור של רונאלדו, והדגיש את השיזוף שלו. רונאלדו תמיד ידע בדיוק איך להתלבש.
לעזאזל, חשב מייקל, אפילו כשהוא הולך לישון הוא משקיע בלבוש.
"מה רצית?" רונאלדו שאל. מייקל היה מרותק לתנועה של היד של רונאלדו בכיס הקפוצ'ון, ורונאלדו שאל פעם נוספת: "מה רצית?"
"אה, כן," מייקל מלמל והתעשת. לא משנה עד כמה מתחשק לו לחבק את רונאלדו ולהניח את היד שלו על היד של רונאלדו שנעה בכיס הקפוצ'ון, הוא חייב להתרכז כדי שלפחות ידברו. רונאלדו הרים גבה. "רציתי לדבר אתך."
"על מה?" רונאלדו שאל, כאילו הוא לא מבין. הבזק של כעס עבר במייקל, ואז הוא הבין: אולי רונאלדו באמת לא מבין. אולי הוא בכלל לא זוכר. אחרי הכול, רונאלדו מנשק ונישק המון אנשים; מה אם הוא בכלל לא זוכר את שתי הנשיקות הבודדות, המתוקות, שלו ושל מייקל?
"מייק?" רונאלדו שאל בדאגה כשהבחין שידיו של מייקל מתחילת לרעוד. "הכול בסדר?"
כלום לא היה בסדר. כלום לא יכול להיות בסדר אם רונאלדו לא זוכר את הנשיקה. הפאניקה הזדחלה אל תוך גופו של מייקל, גרמה לו להאיץ את פעימות לבו, ללחץ באוזניו להיגרם. הכול, מלבד רונאלדו, היטשטש. מייקל הרגיש שהוא עומד להתעלף.
"מייקל!" רונאלדו צעק בדאגה. "תענה לי!" הוא ליטף את צד ראשו של מייקל, אמר כמה מילים מעומעמות וחיבק אותו. מייקל הצליח להבחין מאחורי כתפו של רונאלדו בדמות מטושטשת לבושה באפור; ג'יימס. למרות הטשטוש, מייקל היה יכול לראות בבירור את החיוך הרחב והמרושע של ג'יימס. ילד ארור.
רונאלדו נשק לצווארו של מייקל, ולפתע, מייקל הצליח לשמוע את מילותיו, צלולות ובהירות: "זה בגלל הנשיקה?"
התקף הפאניקה דעך. גבולות הראייה של מייקל עדיין היו מטושטשים, לבו עדיין דהר, הלחץ באוזניו של מייקל - שכמעט גרם לו להתעלף - עדיין היה שם. אבל הפאניקה הייתה רק רפרוף קל, ובמקומה קיננה בלבו הקלה: הוא זוכר.
המחשבה התפשטה בגופו של מייקל. הוא זוכר. פעימות לבו האטו. הלחץ שכך. רק הראייה נותרה מטושטשת, והנשימות עדיין שטוחות ומהירות, וחיוכו של ג'יימס עדיין צרוב על עפעפיו.
"הכול בסדר?" רונאלדו שאל. גבותיו היו מכווצות בדאגה. מייקל הנהן.
"אני בסדר," הוא מלמל. "התקף פאניקה קצר, אבל אני בסדר." מייקל חווה התקף פאניקה אחד או שניים בחייו, ולכן ידע כיצד הם מרגישים; כך הוא גם ידע שרונאלדו יבין את זה.
"בסדר." רונאלדו נשען על המשקוף. "ממה?"
"זה לא חשוב," מייקל מיהר להשיב, סומק פורח בלחייו מהמחשבה שחלפה בראשו קודם לכן. "אז... רציתי לדבר אתך."
"לא אכפת לי," רונאלדו אמר באגביות. "אתה הולך עכשיו לקחת את התרופות שלך, ויהי מה. אני לא רוצה שתתעלף מאימה."
מייקל חשק שיניים. לפעמים, עם כמה שהוא אהב אותו, רונאלדו היה בלתי נסבל. "רון-רון, אני מרגיש טוב. אני בסדר, אני נשבע. ואני אהיה עוד יותר בסדר אם נדבר."
רונאלדו נאנח והשפיל מבט. "על הנשיקה?"
"כן."
רונאלדו הסמיק. האדום החמיא לו. "אני... מייקל, תאמין לי שזה ממש לא נעים לי להגיד לך את זה, אבל..." הוא שפשף את עורפו במבוכה. "הערב זה הדייט השבועי שלי ושל ג'יימס."
"אז?"
"אני שוכח אותו לעתים קרובות, בגלל העומס, ואני פשוט... לא יכול לבטל את זה סתם ככה באמצע הדייט, אפילו לא בשבילך. אתה מסוגל להבין?"
"בטח," מייקל מלמל. "אתה פשוט מנפנף אותי כדי לא לדבר אתי על זה. אחרי הדייט, בטח תמצא איזה תירוץ אחר לברוח ממני, לא?"
"מייק," רונאלדו מלמל במבוכה. "אני לא מנסה להתחמק ממך -"
"יש לך בכלל מושג עד כמה זה היה משמעותי בשבילי?!" מייקל צעק. הכעס שלו התפרץ. התסכול מכך שרונאלדו לא הבין, שהוא לא קלט את המשמעות שהייתה לנשיקה הזו עבורו, הטינה שאגר במשך כל כך הרבה שנים. "אני חיכיתי עשר שנים כדי שתשים לב אלי, רונאלדו. ואז סוף כל סוף שמת לב, אבל לא היה לך אכפת, נכון? זה היה כלום בשבילך כמו שזה היה הכול בשבילי."
"מייקל," רונאלדו לחש ברוך. מייקל הרגיש נורא על שצעק עליו ככה; הוא אוהב את רונאלדו, הוא לא אמור לצעוק עליו. "מיכאל. הייתה לנשיקה הזו משמעות גם בשבילי, בסדר?" הוא הביט מעבר לכתף. "אני אהבתי להרגיש קרוב אליך כל כך. אתה האדם הכי משמעותי בחיים שלי."
מייקל הרגיש כיצד בטנו מזנקת מעלה; רונאלדו אמר כל דבר שהוא השתוקק לשמוע. כל דבר שמייקל רצה לשמוע אותו אומר, נאמר. העונג נוטף הכאב שליווה את מייקל במשך חמש שנים (הוא הופיע רק מאז גיל חמש עשרה) דגדג את קצות עצביו שוב.
"אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שג'יימס הוא האהבה של חיי," רונאלדו מלמל. "גם הוא משחק את אחד התפקידים הראשיים בחיים שלי, ואני אוהב אותו יותר משאהבתי מישהו כלשהו בחיים שלי."
מייקל ניסה לשאול את השאלה שרצה לשאול, אבל הוא לא היה מסוגל. הוא לא היה מסוגל לשאול אם רונאלדו אוהב את ג'יימס יותר משהוא אוהב אותו, את אחיו החורג ואת אחיו בדם, כי הוא ידע את התשובה. רונאלדו נאנח. עיני החשכה שלו לא העזו לפגוש את הכחול-פלדה של עיניו של מייקל.
"כן," הוא אמר בקול קטן. "כן, מייקל, אני אוהב את ג'יימס יותר משאני אוהב אותך."
"בסדר." קולו של מייקל נסדק.
"מייק, אני מצטער," רונאלדו לחש. "אני אוהב אותך כמעט כמו שאני אוהב את ג'יימס. אבל בתור החבר הכי טוב שלי. אתה אחי. אני לא מסוגל לראות בך יותר מזה." ידו לפתה את כתפו של מייקל, כאילו כדי למנוע ממנו ללכת. "אתה תמיד תהיה הראשון שאהבתי באמת."
"בסדר," מייקל חזר. קולו היה יבבה חלושה. לבו של מייקל, לב עדין ושביר, לב של זכוכית - התנפץ לרסיסים. האדם היחיד שאהב בכל חייו דחה אותו. בשביל עכברוש בן שבע עשרה.
"תאמין לי, מייקי," רונאלדו ביקש, "שמכל הפעמים שבהן נפרדתי מאנשים... זאת הייתה הכי קשה."
הבזק זעם נוסף הכה במייקל. "זה מה שאני?" הוא שאל בנימה של כעס. "עוד פרידה?"
"ברור שלא," רונאלדו מיהר להשיב. "אתה הרבה יותר. אתה מדהים, ואני אוהב אותך, אבל לא באותה דרך שאתה אוהב אותי -"
"תפסיק כבר להגיד את זה," מייקל סינן. "אני לא רוצה לשמוע את התירוצים שלך יותר."
"רונאלדו?" ג'יימס שאל. הוא נעמד ליד רונאלדו. ג'יימס לבש חולצת טריקו ירוקה בהירה, ומכנסי פיג'מה אפורים בהירים. על שפתיו היו פירורי שוקולד. עיניו החומות-ירוקות היו קצת פעורות לרווחה, ומייקל בחן אותו בעודו לא מצליח להבין מה רונאלדו מוצא בו. "למה אתה מתעכב?" הוא המשיך. רונאלדו חייך והעביר אצבעות דרך הפוני החום-זהוב של ג'יימס, מסרק אותו אל קרקפתו וחושף מצח קצר ובהיר.
"דברים של אחים בדם," רונאלדו הפטיר. "שום דבר שאמור לעניין אותך."
מייקל שלח בג'יימס מבט ושנא הכול בו. הוא שנא כל דבר ודבר בו, בעוד בן השבע עשרה שולח אליו חיוך. "רוצה להיכנס?" ג'יימס הציע. "אני אלך לאדם לשעה, תפתרו את הדברים שלכם ואני אחזור. אני חושב שזה יהיה עדיף לכולנו, לא?"
"לא," מייקל מיהר לענות. "ממילא התכוונתי ללכת." הוא שלח מבט קודר לעבר רונאלדו. "תישאר עם העכברוש שלך כמה שמתחשק לך."
"אני אלך -"
"לא," רונאלדו קטע את ג'יימס מבלי להסיט מבט ממייקל. "אתה תישאר. איך קראת לג'יימס, חתיכת מטומטם?" הוא שאל. "לא, כי אני חושב ששמעתי לא נכון וקראת לו 'עכברוש'."
"קראתי לו בדיוק ככה," מייקל סינן. הוא רתח מזעם, על הכול ועל כולם. "ואני גם מעדיף להוסיף על זה עוד כמה דברים."
רונאלדו בחן אותו בחשדנות. "שלא תעז."
מייקל בהה בג'יימס ההמום במבט זועף. "אתה מודע לזה שהרסת לי את החיים, אידיוט?" מייקל שאל אותו. ג'יימס פער עיניים.
"אני הרסתי לך את החיים?"
"אתה כל כך אידיוט שאתה אפילו לא קולט?" מייקל שאל. הוא תפס בצווארון החולצה של ג'יימס וריתק אותו לקיר. "חתיכת שמוק."
משהו הוצמד לגבו של מייקל, שהסתובב באטיות. רונאלדו הצמיד, ביד רועדת, סכין שהופיעה כמעט משום מקום, לחזו של מייקל. מייקל הניד בראשו באכזבה. "אני לא רוצה לעשות את זה," רונאלדו אמר בקול רועד כמו ידו. "אבל אני נשבעתי בחיים שלי שאם מישהו יעז לאיים על ג'יימס אני אהרוג אותו. לא משנה מי זה."
מייקל הנהן ונאנח. "בסדר," הוא מלמל. פרץ הזעם הפתאומי נעלם. הוא הרגיש עייף, מותש, מתוסכל ורצוץ. הוא הרגיש שבור ומרוסק. ויותר גרוע, מצונן. התחשק לו להתרסק אל המיטה שלו, להתלבש בבגדים הכי חמים שימצא בארון, לזמן לעצמו שלושים חבילות טישו ולהתכרבל בשמיכת פוך עם חימום מוגבר עד הסוף, כשבחיקו מחשב עם כמה תכניות מבית נטפליקס. ערב חורפי מושלם, שיפצה על האסון שקרה באותו הרגע.
"אני מצטער," רונאלדו חזר. "על הכול. על זה - אני לא התכוונתי - על מה שאמרתי לך. אני מצטער אם הרגשת סתם עוד חוליה בשרשרת, מייק. אני מצטער שאני לא יכול לתת לך את מה שאתה מבקש ממני."
"אני אלך," מייקל מלמל והלך. הערב המושלם שתכנן כבר לא כל כך קרץ לו, וגם לא המחשבה על רונאלדו.

***

כמה ימים לאחר מכן, מייקל הלך לאן שרגליו הוליכו אותו. אל האגם.
אגם הראי היה אגם ריק מיצורים חיים בשטח בית הספר, שבו ילדים שחו בקיץ ועליו החליקו בחורף. ההרגשה של המים הקרירים על רגליו תמיד אוששה את מייקל, וכרגע, הוא היה מוכרח להתאושש.
ההרגשה של מים, או מראה הכוכבים, תמיד שימח את מייקל. הוא תמיד אהב את הים, את הברכה, שחייה וצפייה בכוכבים. למעשה, החדר שלו בכמכר, שהתאים את עצמו למתגורר בו, היה כחול - קירות הגבס היו צבועים כחול בהיר כמו בחדר של ילד קטן, הרצפה הייתה כחולה עם ציורי אדוות של מים (כמו הים) והתקרה הייתה בצבע כחול-חצות, כוכבים משובצים בה כמו יהלומים. כל פריט מעץ, כולל המיטה, היה צבוע בצבע כחול-פלדה כמו עיניו.
הוא צעד לעבר האגם, באישון הלילה, לאחר שהתלבש טוב-טוב כדי לצאת החוצה: כובע צמר אפור כהה, מעיל עור, סוודר צמר, חולצה ארוכה ולבנה, גופייה, ג'ינס שחורים ועבים ומגפי העור והמתכת שכל התלמידים קיבלו.
כשהגיע לאגם, מייקל נרתע; לאור הירח הכסוף, מישהו שחה באגם. הצללית של צורת הכתפיים החשופות הייתה מוכרת למייקל. כתפיים לא רחבות כמו של רונאלדו, אבל גם לא צרות כמו של ג'יימס. משהו באמצע.
לשפת האגם היו הבגדים של מי ששחה בו. חולצה שחורה קצרה, משקפיים מלבניים, ג'ינס כחולים משופשפים. גיימבוי.
ברגע שראה את הגיימבוי, מייקל הבין שמי ששחה באגם היה צ'רלס; ולאחר סקירה מדוקדקת קצת יותר של הבגדים, הוא הרגיש צמרמורת חורשת את גבו. היו זרוקים שם גם בגדים תחתונים.
צ'רלס התרומם מעל פני המים וניער את ראשו. הוא נרתע לאחור כשראה את מייקל, וטבל את עצמו עמוק יותר במים. "מייק," הוא קרא, "מה אתה עושה כאן?"
"כלום," מייקל מלמל. "בדיוק עמדתי ללכת."
"לא נכון," צ'רלס ציין ושחה לעבר שפת האגם. "רק הגעת." הוא עמד לטפס עליה, ואז מייקל נרתע.
"אל תטפס, בבקשה."
צ'רלס נראה מופתע לכמה שניות, ואז הוא השפיל מבט וצחק. "אה. הבנתי. אני לא ערום; הבאתי לעצמי בגדים תחתונים להחלפה. אני לובש בגד ים."
"למה לעזאזל אתה שוחה באגם?" מייקל שאל. "הלילה אמור לרדת שלג. האגם בטח קר נורא, והרוח תקפיא אותך לגמרי. למה להיות חולה אם אתה יכול להתחמק מזה?"
צ'רלס חייך וניער את ראשו. "אני יודע. מחר האגם יקפא, ולמשך שארית החורף, אני לא אוכל להתקלח כאן."
"מה?!" מייקל שאל בתדהמה. "אתה מתקלח כאן?"
צ'רלס משך בכתפיו. "מאז שאני זוכר את עצמי, התקלחתי באגמים. מה רע? המים מתוקים, נקיים למדי, ואני מביא סבון. זה כמו אמבטיה ענקית משלך."
"יש לך אמבטיה ענקית משלך בחדר שלך," מייקל אמר ורכן ליד שפת האגם. צ'רלס חייך אליו חיוך רחב.
"אני מעדיף את האוויר של הלילה. למה באת?" הוא שאל בסקרנות. "לא נראה לי שהגעת להתקלח."
מייקל חייך חצי חיוך. "לא, לא באתי להתקלח. באתי לנקות את הראש."
"בוא הנה, יש לי סבון," צ'רלס הציע, ומייקל צחק. "לא, אבל ברצינות," צ'רלס אמר והרים אל מייקל מבט בעיניו החומות. הן נראו שחורות לאור הירח, ושיער הדבש הקצוץ שלו נראה כמעט כסוף. "תיכנס. המים לא כאלה קרים, וזה לא נוח לדבר ככה."
"אין לי מגבת."
"נשתמש ביחד. אני לא מזוהם."
"אין לי תחתונים להחליף."
"הבאתי שניים," צ'רלס הודה. "פעם גנבו לי את הבגדים. אני לא מסתכן מאז."
מייקל גלגל עיניים, ובמבוכה דביקה הוא פשט מעליו את המעיל, הסוודר והחולצה הארוכה, עד שנשאר בגופייה. הוא חלץ את נעליו ופשט את גרביו, יחד עם מכנסי הג'ינס. צ'רלס גלגל עיניים.
"אתה תקפא אם תיכנס עם גופייה," הוא ציין. "כמה שפחות בגדים זה יותר טוב. בדרך כלל, אני מתקלח ערום, אבל היום, לא יודע למה, החלטתי ללבוש בגד ים."
מייקל נאנח ופשט גם את הגופייה, והסמיק כשקלט שצ'רלס הוא הומוסקסואל. ושהוא בוהה בבטן שלו. "אתה בוהה בי," מייקל ציין. צ'רלס ניער את ראשו שוב.
"מצטער. הגוון של העור שלך מזכיר לי את ג'יימס."
מייקל נזכר במעורפל שפעם, לפני שצ'רלס מת וחזר לחיים, ג'יימס והוא היו ביחד. "בסדר." הוא טבל את רגליו במים. הם היו רק קרירים, למרבה הפלא. הקרירות המנחמת עודדה אותו לטבול את כל-כולו בתוך המים, לחטוף את ההלם של הקור לכמה שניות ואז להתרגל. צ'רלס התיישב על אבן תת-ימית לצדו.
"אז ספר," הוא ביקש, "מה קרה?" עיניו של צ'רלס היו פעורות בסקרנות. מייקל נשען לאחור, וכל הסיפור יצא מפיו: כיצד היה מאוהב ברונאלדו מאז ומתמיד, הנשיקות, הלילות, הדחייה שקיבל, הסכין. צ'רלס האזין בדממה, מדי פעם הנהן, מרותק לסיפור. לבסוף, הוא רק אמר משפט שלא היה קשור לנושא כלל: "אתה רוצה חפיפה?"
"מה?"
"פעם עבדתי במספרה. אני יודע לחפוף טוב, ואני חושב שעיסוי לראש לא יזיק לך."
מייקל חייך חצי חיוך, והניח לצ'רלס למזוג סבון לידיו ולהתחיל לעסות את קרקפתו. הידיים של צ'רלס היו מקומטות מהמים, ועברו בקלילות בין שיערותיו הזהובות-לבנות והרכות של מייקל. תמיד ביקשו לגעת בשיער שלו; כשיצא עם בנות שלא רצה לצאת אתן, כשהיה בבית הספר, ואפילו סתם בבית - האחים שלו כל הזמן נגעו בשיערו. רפאל התינוק היה מושך אותו.
"אז לפי מה שהבנתי," צ'רלס פתח בעודו מעסה את קרקפתו של מייקל עם הסבון, "אתה היית מאוהב ברונאלדו, אבל הוא מאוהב בג'יימס."
מייקל קלט, בהפתעה, שהוא השתמש בלשון עבר כשדיבר על האהבה שלו לרונאלדו. "כן."
"ואתה לא יודע איך אתה יוצא מהחדר מבלי להשפיל את עצמך?"
"בדיוק."
"זה פשוט." צ'רלס פסק מלחפוף את שיערו של מייקל, משך אותו ודחף את ראשו של מייקל מתחת למים. מייקל קלט שאומנם צ'רלס קטן ממנו בשלוש שנים, אבל הוא עדיין מתנהג כמבוגר ממנו. "אתה עושה את מה שאני וג'יימס עשינו אחרי שכל הרחובות ראו אותנו בעירום."
"מה?"
"כבר ציינתי שגנבו לי את הבגדים כשהתקלחתי באגם?"
"אה."
"אתה הולך כאילו לא קרה כלום, ומעיף מבט קטלני בכל מי שמגחך כשאתה עובר."
"להבליג?"
"בדיוק."
"אני לא יודע איך אני יכול," מייקל אמר באומללות. "הושפלתי לחלוטין."
צ'רלס התקרב למייקל עד שהגיע לאוזנו, ומלמל: "תתנחם בזה שלפחות כל בית הספר לא ראה אותך ערום."
מייקל גיחך, והסתובב הצידה, כך שפנה אל צ'רלס. "זה באמת היה כזה נורא?"
צ'רלס הנהן בצער. "לא תכננו שזה יקרה עד גיל עשרים ואחת."
מייקל נשם עמוק. זה הזכיר לו את ההשפלה האישית שלו. "אני יכול לספר לך משהו?"
"כבר סיפרת לי את כל קורות חייך," צ'רלס אמר, "עוד פרט לא יזיק."
מייקל משך את שיערו של צ'רלס ודחף אותו למים, כנקמה על מה שאמר וגם על ההטבעה הקודמת. צ'רלס התרומם במהירות וניער את ראשו. מייקל חייך למראה צ'רלס מתנער מהמים כמו כלב לברדור. "אף אחד, חוץ מרונאלדו כשהיינו בני חמש, לא ראה אותי ערום."
"אתה בן עשרים ואחת."
"כן."
"ובחיים לא שכבת עם אף אחד?"
מייקל משך בכתפיו. "זה לא מעניין אותי. למען האמת, זה אפילו מגעיל אותי, רוב הזמן."
"רוב הזמן?"
"לפעמים, כשאני ממש במצב רוח, אני משתוקק לזה. או כשזה מישהו שאני נורא אוהב. קשה לי לחבב מישהו רק מהבחינה החיצונית שלו."
"בסדר. אני מסוגל להבין את זה."
"אם אני סיפרתי לך את כל קורות חיי," מייקל התחיל, "למה שלא תספר לי קצת על עצמך?"
צ'רלס משך בכתפיו. "למה לא?
"אז, נולדתי מתרומת זרע בקצה קולומבוס. אימא שלי מתה ברגע שבו נולדתי, אז עברתי בין בתי יתומים ובתי אומנה, עד שהחלטתי שאני לא רוצה לנסות את המזל שלי עם כל משפחה, ועברתי לחיות ברחוב. גיליתי על הנטייה המינית שלי כשפגשתי את ג'יימס והתאהבתי בו ברגע שראיתי אותו. הוא היה מדהים, אהבתי אותו כל כך. הוא לא אהב אותי בחזרה.
"מאז שהייתי ילד, חמישה גברים ניסו לחטוף אותי ולמכור אותי בטענה שהם אבא שלי. בסוף, הפסקתי להאמין. קשה לי לסמוך על אנשים, מאוד קשה. לקחו אותי לכאן כשהייתי בן חמש עשרה, למשך שבועיים. גיליתי שאני מכשף. התלהבתי מהקסם, ואז גיליתי את האמת. סילקו אותי, וברחתי שעה אחר כך. עברתי להתמחות אצל דניאל בלום, רק כדי לשלוט בכוחות שלי. ומאז..." צ'רלס משך בכתפיו. "אתה מכיר את הסיפור."
"קשה לך לסמוך על אנשים?" מייקל שאל. צ'רלס הנהן. "ועלי?"
"לא יודע," צ'רלס בהה במים. הוא נסגר, הפך מהדמות הפתוחה והקלילה שהיה קודם לכן לסגור ומסתורי. "אתך זה יותר קל."
מייקל חייך. הוא וצ'רלס היו דומים, למען האמת. מאוד דומים.
"מייקל?" צ'רלס שאל. מייקל פנה אליו והניד בראשו בשאלה. "עצום עיניים," צ'רלס ביקש. מייקל הנהן ועצם עיניים. הוא הרגיש את שפתיו של צ'רלס נצמדות לשלו לשלוש שניות בודדות, ואז המגע התנתק, אבל מייקל עדיין היה מסוגל להרגיש את הבל פיו של צ'רלס.
"למה נישקת אותי?" מייקל שאל, עדיין בעיניים עצומות. "כלומר, לא שנאתי את זה. אבל - למה?"
"כי אני מחבב אותך," צ'רלס אמר. מייקל פקח את עיניו, וראה את ההבעה של צ'רלס - עונג נוטף כאב, שמוכר לו מפניו שלו עצמו. מייקל חייך.
"אתה מחבב אותי?" הוא שאל. צ'רלס הנהן.
"מאז שחזרתי לחיים, אני... לא מסוגל שלא להבחין בך."
"בסדר."
"לא אכפת לך?"
מייקל בהה בגלי האגם. "אכפת לי. מאוד אכפת לי."
"באמת?" נימה של חרדה התגנבה לקולו של צ'רלס. הוא לא היה צריך לפחד. מייקל לא התייחס לכך במובן הרע.
מייקל הבין לפתע למה הוא דיבר על האהבה שלו לרונאלדו בלשון עבר - כי זה נכון. האהבה הזו התפוגגה. חלפה, יחד עם הפאניקה והפנטזיות על רונאלדו. ברגע שבו שבר את לבו, מייקל הפסיק לאהוב את רונאלדו.
מייקל פנה אל צ'רלס, חפן את אחורי ראשו ונישק אותו. גבותיו התכווצו בהבעה מרוכזת, והוא פתח את פיו, כדי לטעום את זה של צ'רלס.
היה לו טעם של דבש. טעם חזק מאוד של דבש, עם וניל. וניל ודבש, מייקל חשב, איזה טעם מדהים לגלידה.
הוא לא ידע למה מחשבות כל כך טיפשיות התרוצצו בראשו, אבל לנשק את צ'רלס לא היה כמו לנשק את רונאלדו; זה לא היה כואב. זה היה מענג, כמו שחייה, או בריזה מלוחה של ים. שיערו החפוף של מייקל נפל על מצחו, ומייקל הבין למה צ'רלס הציע לחפוף את שיערו: כדי לגעת בו. כדי לגעת בשיער שלו.
צ'רלס מלמל משהו לתוך הנשיקה, וכשמייקל מלמל בחזרה שהוא לא הבין, צ'רלס חזר על דבריו: "אני יכול לסמוך עליך?"
מייקל ידע את התשובה. "יותר מהכול."

***

שבועיים לאחר מכן, מייקל שמע דפיקה על הדלת של חדרו בשעה חמש ערב.
הוא לא ציפה לאף אחד, ורונאלדו המשיך לברוח ממנו; הוא לא גר עם אף אחד בדירה עצמה, ואף אחד מחבריו לא היה בא אליו בשעה כזאת, אלא אם כן זה רונאלדו.
ורונאלדו בורח ממנו.
מלבד זאת, מייקל לא נתן להרבה אנשים את המפתח לדירה - לרונאלדו, לדון, לג'יימס, לאחיו הגדול ג'וש (למרות שזה גר בניו אורלינס), ולצ'רלס.
"מי זה?" מייקל קרא ממיטתו. הוא שכב עליה וצפה בלפטופ שלו בתכנית טלוויזיה שאהב, רק כי החימום לא עבד בסלון - המקלחת באגם עם צ'רלס גרמה לו לצינון שלא פסק גם שבועיים לאחר מכן, כך שמייקל סחב אתו קופסת טישו לכל מקום.
למעשה, אפילו עכשיו הוא הניח לצדו חבילה.
"תיכנס!" מייקל צעק, גם אחרי שלא קיבל תשובה. כן, זה היה יכול להיות רוצח סדרתי; אבל מייקל לא רצה לקום ולפתוח את הדלת הסגורה. היה לו חמים ונעים בין השמיכות.
הדלת נפתחה, ומייקל נוכח לראות את צ'רלס עומד שם. הוא חייך חיוך נבוך, והיטיב את משקפיו המלבניים על אפו. בידו הייתה שמיכת פרווה, ובידו השנייה כרית. "היי," צ'רלס מלמל. מייקל לא היה יכול לעצור בעצמו מלחייך חצי חיוך.
"איזה כיף לי. החבר שלי הוא שיא השנינות."
"מצחיק מאוד, מייקי," צ'רלס רטן והתיישב ליד מייקל. הוא שלף טישו מהחבילה והושיט לו. "לדובון."
מייקל הזעיף פנים וקינח את האף. "אתה ומקלחת-האגם שלך עשיתם אותי מצונן," הוא מלמל.
"הקול שלך חמוד," צ'רלס העיר והתכרבל בשמיכות הפוך של מייקל. מייקל נאנח וכרך יד סביב כתפיו של צ'רלס.
"למה אתה כאן?"
"אני וליאם רבנו, ככה שהוא סילק אותי מהחדר," צ'רלס ענה. ליאם היה השותף של צ'רלס לחדר, והחבר הכי טוב שלו, של ג'יימס ושל ג'ייק - למעשה, הוא היה אחיו החורג של ג'ייקוב הצעיר. "תהיתי אם אני אוכל לישון בחדר השני שיש לך כאן. או בחדר שלך - הוא יפה."
"באמת?"
צ'רלס הרים מבט אל התקרה הכחולה-כהה מכוסת הכוכבים, והשפיל מבט אל הרצפות דמויות הים. "כן. מזכיר ים ושמיים. פתוח לגמרי."
מייקל התמקם בנוחות במיטה. עורו של צ'רלס היה קריר, ומכוסה בשיערות בלונדיניות-שקופות ורכות, כמו של מייקל עצמו. "ככה אני אוהב את זה," הוא אמר בפשטות. "וברור שאתה יכול לישון כאן. רק, לטובתך, תשתדל להרחיק את השמיכה שלך מהחיידקים שלי. שלא תצטנן." מייקל בחן את הפיג'מה של צ'רלס: גופיית כותנה אפורה ומכנסי שלושת-רבעי. איך הוא לא מצטנן?
"אני משוגע על החיידקים שלך," צ'רלס אמר בעדינות. מייקל נאנח ונישק אותו.
"אני מת עליך," הוא אמר כשהתנתקו. "אתה יודע שאני חולה עליך?"
"כרגע, אתה באמת חולה עלי," צ'רלס מלמל ודחף את מייקל. "עם כל הכבוד לחיידקים שלך, אני לא רוצה לחטוף דיזנטריה, או מה שיש לך."
"איך אתה לא חולה?" מייקל שאל. "אתה בקושי לובש משהו בלילות ומתקלח באגם."
"שאני אבין - אתה מתלונן?"
"ברור שלא."
"בדיוק." צ'רלס נאנח. "וחוץ מזה, זהו כוחו של הרגל. כבר התרגלתי שקר לי, אז הגוף שלי התאים את עצמו. פעם, שרדתי לילה של סערה, גשם ושלג כשאני לובש מעיל גשם בלבד."
מייקל הרגיש מבוכה מתפתלת בתוכו, אבל הוא היה חייב להגיב איכשהו. "הלוואי שהייתי שם כדי לראות את זה," הוא אמר בנימה משועשעת, אבל מבפנים הוא הרגיש נבוך ולחוץ.
לעתים קרובות הם היו כך - מתבדחים וצוחקים מבחוץ, מצחקקים בנימה מתוחה מבפנים.
"תגיד," צ'רלס פתח ונשען לאחור, "למה אתה שונא את החורף?"
מייקל הופתע מהשאלה; הוא אף פעם לא אמר לצ'רלס, אפילו לא פעם אחת בשבועיים בהם הם זוג או בשנתיים בהן הם מכירים, שהוא שונא את החורף. מאין צ'רלס הגיע למסקנה הזו?
"אף פעם לא אמרתי שאני שונא את החורף."
"לא אמרת, אבל רואים את זה. אתה מתלבש, לכל הפחות, בארבע שכבות של בגדים בחורף, ואף פעם לא יוצא מהחדר שלך. הנחתי שאתה שונא את החורף."
"אני לא שונא את החורף," מייקל מחה. "הכי כיף לשים שלג בבגדים של אחרים, וזה קורה רק בחורף. אני שונא את הקור, כי כשקר, אני מצטנן וכואב לי בכל מקום בגוף."
"יש עוד משהו," צ'רלס התעקש. "תמיד יש עוד משהו."
מייקל משך בכתפיו. "אני לא יודע," הוא אמר לבסוף, "אני פשוט לא אוהב את הקור. מאז שאני ילד אני ככה."
"למה?"
"כי את כל הילדות שלי ביליתי בבתי חולים קפואים מקור ומלאים באנשים גוססים ומתים, שגם הם היו קפואים מקור, כשאחי ואימא שלי חלו בסרטן," מייקל פלט. "היה שם ריח של מוות, והיה שם קר. הקור הביא את הריח של המוות, והיו כבר כמה אנשים שם שאני זוכר שמתו מהקור. אני לא רוצה שאימא שלי תמות."
"ידעתי שיש יותר מזה," צ'רלס מלמל וחיבק את מייקל. "היא עדיין בחיים?"
"סובלת."
"אני מצטער."
שתיקה קצרה השתררה. מייקל לא רצה שזה מה שיקרה, שצ'רלס ירחם עליו ויראה בו מישהו חלש, שנכנע לרגשותיו בכזו קלות. הוא רצה שצ'רלס יראה בו מישהו שהוא יכול לסמוך עליו, מישהו שיכול לתמוך בו ברגעי השיברון שלו. ועכשיו, תדמית החוזק הזו הרוסה לחלוטין.
"אני יכול לחפוף לך את השיער?" צ'רלס שאל לפתע. מייקל הרים גבה.
"אתה יודע שאתה יכול פשוט להגיד 'מייקל, אני אוהב אותך נורא. אפשר, בבקשה, לגעת בשיער שלך?'"
צ'רלס גיחך. "מייקל, אני אוהב אותך נורא. אפשר, בבקשה, לגעת בשיער שלך?"
"ברור." מייקל הסתובב והניח לצ'רלס לפרוע את שיערו בידיו. "אני לא מבין למה אנשים כל כך משתוקקים לגעת בשיער שלי."
"הוא בצבע בלונד-פלטינה, חלק, מבריק, בוהק, רך ותופס את האור באופן שנראה כאילו הוא מפיק הילת אור של מלאך. אתה קוצץ אותו מאחור ובצדדים, אבל לא לגמרי קוצץ, ומשאיר בלורית באמצע."
"קוראים לזה 'תספורת קצוצה'."
"כן. מי לא ירצה לגעת בשיער שלך, דובון?" צ'רלס שאל בנימה משועשעת. מייקל קלט את משמעות השם והזעיף פנים.
"אני מצטער שאני מנוזל בגללך."
"די, די," צ'רלס צחק. הוא סובב את מייקל אליו ונישק את לחיו של הצעיר הגבוה ממנו בראש. "אתה חמוד כשאתה מזעיף פנים," צ'רלס לחש כתוספת.
"אז אני חמוד לדעתך?"
"הכי חמוד."
"יש," מייקל מלמל ועצם עיניים בזמן שצ'רלס השעין את ראשו על לוח לבו של מייקל. מייקל לקח את ידו של צ'רלס והשקיע את אצבעות ידו השנייה בשערות הקצרות למדי, בגוון הדבש, של צ'רלס. "גם השיער שלך נעים."
צ'רלס ענה בנשיקה קצרה על גב ידו של מייקל.
"למה אתה לא מדבר?"
"למה אתה כן מדבר?" צ'רלס ענה על שאלה בשאלה. מייקל חייך, נשק לקדקודו של צ'רלס, מלמל "לילה טוב" ונרדם.
חלומותיו היו מתוקים ומלאים בווניל ודבש.

***

ארבעה שבועות מאז הריב חלפו - עוד חודש בו מייקל ורונאלדו לא דיברו.
למעשה, הריחוק מאחיו בדם ארך כל כך הרבה זמן, שמייקל החל להרגיש כאב פיזי, בין צלעותיו, במשך כל הזמן.
צ'רלס כל הזמן ניסה לשכנע את מייקל ללכת ולהתנצל, אבל מייקל לא הבין על מה הוא אמור להתנצל; רונאלדו היה זה שדחה אותו, זה שניסה להרוג אותו. מייקל לא עשה כלום.
צ'רלס ניסה גם לשכנע את מייקל לספר לחבריו שהם ביחד. למייקל לא היה אומץ - החברים שלו בדרך כלל ירדו על צ'רלס, ועל מנהגי ההתנהגות המשונים שלו, שבעיני מייקל, היו מתוקים לחלוטין.
יום אחד, אחרי שיחה ארוכה למדי עם צ'רלס, שבמהלכה הם התווכחו אם מייקל צריך ללכת להתנצל (שוב), צ'רלס אמר את המשפט שחורץ גורלות:
"מייק, אני נשבע בכל מה שתבקש ממני להישבע בו שכואב לי לראות אותך רחוק מאחיך בדם, בסדר? ואני שוב אומר את זה, אני נשבע בכל מה שתבקש ממני להישבע בו - שאם אני לא אשמע עד השבוע הבא שאתה ורונאלדו השלמתם, אני יורד ממך."
"מה זאת אומרת?" מייקל שאל באימה. אין שום סיכוי שצ'רלס מתכוון לזה, נכון? הפאניקה שוב לפתה את בטנו.
צ'רלס השפיל מבט. "תשלימו, או שאני אפרד ממך, מייקל. ותאמין לי שאני עושה את זה לטובתך."
ככה, מייקל מצא את עצמו עומד אל מול דלת כתומה-אדומה, לאחר התקף פאניקה קטן שעבר בזכות תרופות, ומחליק מפתח מתכת ישן לתוך המנעול השחוק. רונאלדו נתן לו מפתח.
הסלון היה ריק, והדלת של ג'יימס פתוחה; החדר היה ריק גם הוא. דלת חדרו של רונאלדו הייתה פתוחה. צלילי מוזיקה קלושה נשמעו מבפנים.

Along with the people inside
What a wonderful caricature of intimacy
Inside, what a wonderful caricature of intimacy

מייקל הבין שרונאלדו מנצל את הזמן שהוא לבד.
הוא רוקד.
מייקל ניגש אל הדלת ופתח אותה, נשען על המשקוף וצפה על רונאלדו.
רונאלדו הסתובב. והסתובב. מייקל הבין שהוא עובד על הסיבובים שלו - רונאלדו נהג להתלונן שהוא לא מצליח להסתובב כמו שצריך - בעזרת השיר "Build God, Then We'll Talk" של Panic! At The Disco. רונאלדו אמר שהשיר הזה לא זקוק לריקוד; הוא אמר שאפשר פשוט להסתובב במשך כל השיר, לשנות מקצבים, וזהו זה.
רונאלדו התחיל לרקוד בערך באותו הזמן כשהוא התחיל להתאמן; הוא טען שזה עוזר לשיווי המשקל. לאט אבל בטוח, הוא נסחף אל תוך העולם של ההיפ הופ, והריקוד המודרני, ולמרות ששיווי המשקל שלו היה מושלם - רונאלדו המשיך לרקוד. הוא אף פעם לא הפסיק.
בניגוד למה שמייקל כבר ראה בעבר, הסיבובים של רונאלדו היו חדים ומדויקים. עיניו היו ממוקדות על מקום אחד בקיר שמולו, והוא הצליח להסתובב עד הצליל האחרון של השיר.
מייקל הסתכל עליו בהערכה. "כל הכבוד," הוא אמר. רונאלדו חייך חיוך קלוש.
"אני מתאמן כבר שעה," הוא מלמל וחטף בקבוק מים מהשולחן. "למה אתה כאן?"
"באתי להתנצל," מייקל הודה. "הבנתי שהייתי קצת מריר כשרבנו, ולא התכוונתי. אתה מוכן לסלוח?"
במקום לענות, רונאלדו חיבק את מייקל. ומייקל חייך לעצמו ונשם את הריח של רונאלדו, הריח של כל כך אהב, שהיה רווי בזיעה.
"אחים בדם," רונאלדו מלמל.
"אחים בדם," מייקל השיב.
מייקל בייקר ורונאלדו אנדרו טורס הם החברים הכי טובים.
ואולי זה כל מה שאתם צריכים לדעת.
~~~~~
אז כאן זה מסתיים. אולי קצר יותר משל רונאלדו, אבל למייקל יהיו עוד קטעים (כי תכף יש קטע של צ'רלס).
אל תפספסו את הקטע הבא בסדרת "יקום אבסורדי", ואני מקווה שאתם נהנים!
תבבו אותי!

הודעה זו נערכה ע"י שימוני ב Oct 23 2017, 16:54 PM

[כינוי בעברית]

כולם פה להטבים
אוי, הדימויים, הדימויים. תמשיך להביא כאלה דימויים יפהפיים ואני אשתגע מהכישרון שלך. והעלילה? מייקל עבר מרונאלדו לצ'רלס מהר מדי לטעמי. נו טוב. מסכן ג'יימס. שונאים אותו סתם.
טוב, אז זה מה שאהבתי יותר ואהבתי פחות. אל תפסיק לכתוב!