סיקור ספר || "הגל"

[Masha Rostova]

סיקור ספר || "הגל"

✒ שם הספר: "הגל" / "הנחשול" / "The wave"

✒ נכתב על-ידי: Morton Rhue

✒ ז'אנר: ספרות נוער

✒ שפת הוצאה: אנגלית

✒ הוצאה לאור: הוצאת "דל", הוצאת "עם עובד"

✒ שנת הוצאה: 1981

טוב, אז את הפינה הזו בחרתי להקדיש לספר "הגל". קראתי אותו בתור ילדה ממש קטנה, ככה שהרבה מהפינה הזו בנוי נטו על זיכרון, ואני מקווה שהוא יצא טוב.

הספר הזה הוא ספר לא גדול ולא עב כרס, ומסוג הספרים שאתה אמור לקרוא אותם ולהזדעזע, מעוצמת המסר והמחשבה שהוא מעורר בך. זה סיפור שלא אמור להיקרא בשל הסיפורת שלו, אלא בשל העובדה שהוא באמת אמיתי, והוא יכול לקרות בכל מקום, בכל זמן ובכל קהילה.

גרמניה הנאצית? שואה. שיעורי הסטוריה. הרבה פעמים כשאנחנו לומדים על גרמניה הנאצית והרייך השלישי, אנחנו שואלים את עצמנו איך דברים כאלה יכולים לקרות, איך רוע כזה יכול להיות שהיה קיים? איך קורה מצב בו קם אדם, מקים תנועת רצח המונית, סוחף אחריו עם שלם ומנצח על ג'נוסייד שכמוהו לא שמענו? איך יכול להיות שהאדם הנורמטיבי יעשה דברים כל כך נוראיים בשם הקבוצה והמנהיג? לאן נעלמה יכולת החשיבה וההיגיון הבריא?

הספר בא לענות בדיוק על אותה שאלה, והוא עושה את זה בצורה מצמררת ממש.

לורי סונדרס פוחדת. היא רואה איך, בתוך ימים אחדים, הפכו חבריה לכיתה בתיכון גורדון, מבני גיל-עשרה ככל בני גילם, לקנאים מצדיעים ומשמיעים קריאות קצובות, לכודים כולם בארגון חדש ששמו "הגל". כאשר הוצג "הגל" לפניהם לראשונה, בשיעור ההיסטוריה של מר רוס, נראה היה כאילו אינו אלא תרגיל בלתי מזיק, שיעור בפסיכולוגיה קבוצתית. אבל עכשיו סוחף "הגל" את בית הספר כולו - והוא יצא מכלל שליטה. לורי יודעת את מידת הסיכון שב"גל". עד כה נפגעו כמה אנשים, ואי אפשר לדעת מה יקרה עוד. אבל מה היא יכולה לעשות? ידידיה, כולם חברים נלהבים בארגון "הגל", לועגים לאזהרותיה. אפילו החבר שלה, דיויד, הפנה לה עורף. תקוותה היחידה של לורי היא לשכנע את מר רוס שיבטל את הניסוי שלו. ברגע שיראה בעצמו לאן מוביל "הגל" יעצור אותו. נכון? בסיפור מזעזע זה, המבוסס על אירוע אמיתי מפחיד, שאירע בבית ספר תיכון בקליפורניה, מראה לנו מורטון באיזו קלות עלולה קבוצה לאבד את חירותה בלי להבחין בכך, אפילו

זה יכול לקרות שוב

הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי לחלוטין. בשנות השישים המאוחרות, בבית הספר האמריקני גורדון, מר בן רוס מלמד את כיתת ההסטוריה שלו על מלחמת העולם השניה, ושם דגש על האידיאולוגיה הנאצית ועל הרייך השלישי. אחת מתלמידותיו, לורי סאנדרס, מרימה את ידה ושואלת שאלה פילוסופית שעד היום הרבה מתקשים לענות עליה- איך יכול להיות שהמפלגה הנאצית סחפה אחריה את העם בצורה עיוורת כזו, והביאה אנשים נורמטיביים לכאורה לבצע את זוועות השואה?

זו שאלה מורכבת מאד. לורי באמת לא מצליחה להבין. מה, אנשים לא חושבים? הגרמנים לא היו מפותחים מספיק לדעת כי דברים כאלה הם איומים ונוראיים? מה הביא אותם להתנהג ככה? מר רוס עונה ללורי שזו שאלה טובה. פאשיזם יכול לקרות בכל חברה ובכל זמן, וכי העולם צריך להבין כי הדברים הנוראיים האלה יכולים לקרות שוב אם לא ניזהר.

לורי פוסלת את דבריו, ואומרת שלא יכול להיות שיקרה שוב מה שקרה בגרמניה באותה תקופה אפלה. זה תרחיש לא מציאותי היום כמו שהוא היה נראה אז לא מציאותי. מר רוס מתקן את לורי ואומר כי זה מסוכן מאד להכריז שבטוח שלא יקרו שוב אירועים דומים. החברה חייבת לעמוד על המשמר כדי לוודא אכן שאינה מדרדרת לשפל מוסרי שכזה.

לורי לא משתכנעת.

בעודו יושב בביתו בשעת ערב, מר רוס חושב על אותו שיעור עמוקות. הוא הבין שתלמידיו הסכימו עם לורי שפסלה את דבריו על הסף, ומהרהר וחושב איך לחדד את המסר שלו לגבי פאשיזם ודיקטטורה.

אז עולה במוחו רעיון. בימים הבאים הוא מגיע לכתה ואומר כי על הנערים מעתה להתנהג בצורה בוגרת יותר, לשפר ולשדרג את יכולת המחשבה שלהם, הם אינם ילדים והם לא צריכים להתנהג ככה. הם הדור הבא של החברה האמריקנית ואחראים על האופי שלה. הוא אז ממציא ססמא של תנועה חדשה שתצא מהכתה שלהם, והססמא היא "כח דרך משמעת". המשמעת העצמית, ההקשבה והבגרות. הילדים ישבו בצורה מסוימת בכתה, יפנו אל המורה בשם "אדוני", יענו על שאלות תוך נימוס ומבנה תשובה מסוים, ויתיחסו אחד לשני בכבוד

הוא עורך שיעורים בצורה כזו, ולמרבה הפלא, הילדים משתפים פעולה. הם מרגישים בוגרים ואחראיים ובעלי חשיבות כשהם לומדים בצורה כזו. המורה החכם שם לב לשינוי בילדים, ומחליט לקחת את הניסוי צעד אחד קדימה. בשתי כיתות אחרות הוא מביא את אותה שיטת לימוד ועם סיסמא שונה. האחד הוא "כח דרך הקהילה" והשני "כח דרך אחדות".

הכיתות משתפות פעולה בצורה יוצאת מן הכלל לאחר ימים של שיטת החינוך הזו. בינתיים, לורי מביטה מהצד וחושבת שכל העניין מוזר מאד. חבריה לכיתה הפכו באחת למן רובוטים צייתנים ומוזרים. זה לא תקין.

בימים הבאים מגיע שוב מר רוס ואומר שמעכשיו צורת הלימוד הופכת לתנועה. יקראו לה "הגל" משום שהיא סוחפת ילדים אחרים ל"כח דרך משמעת" וכמו כל תנועה צריך להיות להם סמל והצדעה. הוא בוחר במספר ילדים, לורי ביניהם, שיפיצו את עיתון התנועה ויפעלו לצרף ילדים חדשים שלא בכיתת ההסטוריה.

לאט לאט לורי מבינה שתנועת הגל שנראתה חיובית הופכת לגל אמיתי וסוחף, ולא במובן הטוב בהכרח. היא מנסה לשכנע את חברה דיוויד על מה שהיא חושבת על כל הסיפור, אבל הוא דוחה את המחשבה שלה, הוא אומר כי ה"גל" עוזר לאנשים, במיוחד החלשים, ומביא כדוגמא את רוברט החנון, שהיה חלש ועבר בריונות, ועכשיו תודות ל"גל" הוא חלק מהקבוצה, אוהבים אותו ואף אחד לא מציק לו- הוא שייך אליהם.

אבל לורי באמת ובתמים מודאגת. היא לא מבינה מה מר רוס מנסה לעשות. בעיתון בית הספר הבא שמתפרסם, היא יוצאת בגלוי נגד "הגל" וההשפעות שלו. היא אומרת כי ילדי "הגל" מנסים לגייס חברים חדשים באיומים, אלימות ושוחד. הם הופכים לבריונים.

באותו הלילה חבורת נערי הגל מאיימת עליה, ודיוויד תוקף אותה פיזית. גם חלק מחברי העיתון מותקפים פיזית, וילד נוסף שסירב להצטרף לתנועה ואמר עליה כי היא "מסוכנת".

אבודה, לורי מגיעה לביתו של רוס ומנסה לשכנע אותו לפרק את "הגל". מר רוס לא אומר שיעשה זאת, ורק עונה לה שאין צורך לדאוג. לורי מזדעזעת כשלמחרת, לא רק שהמורה לא מפרק את התנועה, אלא אומר כי התנועה הפכה לארצית בכל בתי הספר באמריקה, וכי ראש התנועה יברך אותם דרך הטלוויזיה בשעה שמונה בערב. הוא מזמין את כל חברי התנועה, עכשיו עשרות, לצפות בנאום שלו.

הם כולם מתאספים באודיטוריום בשעה שמונה ומחכים לנאום. אך מר רוס מדליק את המסך ובמקום "מנהיג" התנועה, הם רואים את נאומו של אדולף היטלר מול המפלגה הנאצית. הילדים ההמומים שואלים לפשר הדבר, ומר רוס עונה כ-"זהו המנהיג", וכי הם הפכו לנאצים בסחף העוור שלהם אחרי התנועה האלימה. זו התשובה לשאלה של לורי איך דברים כאלה יכולים לקרות, והנערה מבינה שמדובר רק בניסוי.

את הסוף המדויק של הספר אני כמובן לא אגלה (כי לא פה הוא נגמר).

חוות דעת

אני זוכרת שכשקראתי אותו לראשונה, ואחרי שסיימתי את הדף האחרון, סגרתי את הספר ופשוט בהיתי בכריכה שלו במשך שלוש דקות בלי לזוז, והעיניים שלי בטח היו פעורות לרווחה בצורה שהייתה מגיעה ל"פספוסים". ככה הייתי המומה מהעניין.

הספר הזה מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש בצורה כמעט זהה בארצות הברית, וזה מה שזעזע אותי באמת. שפעם הייתה באמת תנועה כזו כחלק מניסוי, שבאמת דבר כזה קרה, ושהיכולת להפוך לחייל עיוור כמו שהיו הנאצים היא יכולת שטמונה בכל אחד ואחד מאיתנו. כולנו גזענים בצורה כזו או אחרת, כולנו רוצים להרגיש כחלק ממשהו גדול, כולנו רוצים להיות מאוחדים מאחורי מנהיג שמבין אותנו ו"מושיע" אותנו מהתחלואים. אבל ברגע שמרכיבים את כל אלה לתרכובת אחת ויוצקים משהו שכל כך נפיץ ובעל יכולת לעבד שליטה, אז מבינים עד כמה דברים כאלה באמת יכולים לקרות, כי גרמניה הנאצית הייתה מורכבת מאנשים שלפניה היו אנשים נורמטיביים. הם פשוט עשו דברים איומים משום שהם הקשיבו לחלק הכי אפל בתרכובת האנושית שלהם.

אני אוהבת את הניסוח של הספר כי כמו שאמרתי, הוא הצליח באמת לעורר בי משהו ולחשוב לעומק על דברים, ואני אוהבת ספרים שמשאירים אותי בצורה כזו. זה לא עוד "ספר שואה", אלא חומר שגורם לנו באמת לחשוב קדימה על מי אנחנו כבני אדם ומה הסיכוי שיום אחד נמצא את עצמנו כחלק מתנועה שבולעת אותנו ואנחנו יותר לא מזהים את עצמנו בה.

הייתי ממליצה לכל ישראלי ויהודי- גדול וקטן- לקרוא את הספר הזה ולהתסכל פנימה לאחר שהוא מסיים אותו, ולשאול את עצמו אם אירועים כמו שהיו בו יכולים לקרות לו ולנו כחברה.

לכו לקרוא.

[Paper Towns]

וואו, אני זוכרת ששמעתי על הספר הזה פעם, אבל לא ממש התעמקתי בו. הסיקור שלך... וואו. לגמרי שיכנעת אותי לקרוא, כי עם כל זה שהספר נשמע מזעזע הוא גם נשמע יפהפה, עמוק ומדהים. ממש מעניין אותי לדעת מה יקרה בסוף הספר, ואני חייבת לציין שהתקציר שלך הרבה יותר משך אותי לקרוא מאשר התקציר הרשמי.
בקיצור, כל הכבוד! מתווסף ללינקייה :)