טסאו - ጣሳኦ || תהילה

קודם כל זאת הייתה הפתעה שלא צפיתי לה???? שאת תעלי פרק של הסיפור המהמם הזה ביום ההולדת שלי???? אז קודם כל תודה על ההפתעה המדהימה הזו!!! זה עשה אותי כל כך שמחה!!!
ועכשיו, לפרק - אני כל כך אהבתי אותו. הרגע בים היה כל כך מיוחד וכשטאסו פשוט לקחה את היד של מי פשוט הרגשתי פרפרים כאלה ולא יכולתי להפסיק לחייך???? מה הן עושות לי הצילו.
אני באמת רוצה לדעת מה הקטע של אושר ורז ועדיין לא עליתי על זה וזה מחרפן אותי???? אבל מקווה שזה יתבהר בהמשך וכו וכו!!!!
ככ אהבתי שהשוות את האחיזה של רז לאחיזה של טאסו???? כאילו בשל טאסו יש משהו ככ רך שגורם למי להירגע ולהיות ככ רגועה נפשית ורז פשוט רק מכניס אותה לסטרס כל הזמן ו
אני רוצה עוד פרק ואני ככ אוהבת את זה ותודה על ההפתעה, היא הייתה נהדרת♥

הפעם הפרק מוקדש למנהל הקודם והמהמם של הפורום - תםוש! מזל טוב נסיך שלנו
ותודה רבה על כל התגובות :)

פרק 6/ስድስት

כשהתעוררתי בבוקר, שמעתי קולות מהמטבח. הלכתי לשם וראיתי את אמא שלי נראית עסוקה במיוחד.
"בוקר טוב," אמרתי, מה שגרם לה להפיל לרצפה את הגבינה הצהובה שהחזיקה.
"בוקר טוב, מתוקה," היא חייכה אליי.
לא הייתי רגילה לראות את אמא שלי בבקרים. היא תמיד הייתה צריכה לצאת מוקדם לעבודה או לסידורים, ומגיל קטן התרגלתי להתארגן לבד ולהכין לעצמי את הדברים.
"מה את עושה?" שאלתי והתקרבתי לשיש.
היא הסתובבה אליי ונראתה חסרת אונים. "רק ניסיתי להכין לך סנדוויץ׳," היא נאנחה והראתה לי שתי פרוסות לחם שנראו שעברו קרב רציני.
חייכתי חיוך קטן. אמא שלי לא הכינה לי סנדוויץ׳ לפחות מאז שהייתי בכיתה ד'. באופן כללי, לא היה לה את זה בכל הקשור באוכל. בדרך כלל אני הכנתי את ארוחות הצהריים והערב, ואם יום אחד היא רצתה להשקיע היא הזמינה אוכל סיני או פיצה.
"אני מעריכה את המאמץ, אבל נראה לי שעדיף שאני אכין לעצמי," צחקתי.
"אפילו לא טעמת!" היא אמרה בטון נעלב.
לא רציתי לאכזב אותה, אז לקחתי ממנה את הפרוסות וחתכתי ביס קטן. "זה נהדר," אמרתי ברשמיות.
"באמת?" היא שאלה בהתמוגגות.
"לא, אבל את טובה בדברים אחרים," חייכתי והלכתי להתארגן.
בנתיים אמא שלי כבר יצאה לעבודה, ואני תהיתי לעצמי מה קרה פתאום שהחליטה לאחר לעבודה בשביל להכין לי סנדוויץ׳.
סיימתי להתלבש, הכנתי סנדוויץ׳ חדש ויצאתי מהבית.

כשהגעתי לכיתה ראיתי את זה רז יושב במקום ששייך לטסאו ומחזיק משהו. כשהתקרבתי ראיתי שזה פרח קטן.
"היי," הוא מלמל, קצת נבוך. הוא מיהר להביא לי את הפרח, ואני לקחתי אותו בחיוך.
"היי," אמרתי והתיישבתי לידו, במקום שלי.
"מי," הוא לקח נשימה עמוקה, "אני ממש מצטער. התנהגתי נורא בזמן האחרון ואני יודע שהייתי אידיוט. אני מבטיח שזה לא יקרה יותר."
התקרבתי אליו קצת.
"אני לא מוכן לוותר עלייך, אוקיי?" הוא המשיך, "אני מתנהג לפעמים כמו מטומטם אבל זה רק כי את כל כך חשובה לי."
לא ידעתי מה לענות, אז פשוט התקרבתי אליו עוד טיפה וחיבקתי אותו.
"זה אומר שאת סולחת לי?" הוא שאל בשקט. הוא חיבק אותי כל כך חזק, כאילו פחד שאברח.
"כן," עניתי גם אני בשקט, וליטפתי את הגב שלו בעדינות.
רז התנתק פתאום מהחיבוק, והסתכל על משהו מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את טסאו עומדת שם, נבוכה.
"אני כבר הולך," הוא מיהר להגיד לה, ואז פנה אליי, "הזמנתי לנו כרטיסים לסרט. רק אני ואת. הרבה זמן לא עשינו משהו ביחד."
"אתה צודק," חייכתי.
הוא קם, נתן לי נשיקה על הלחי והלך.
טסאו התיישבה במקומה ונראתה יותר נבוכה מרגע לרגע. "אני רואה שהשלמתם," היא חייכה, ובאמת נראתה שמחה מזה.
"כן..."
"כן?"
"הוא מקסים, אבל אני ממש מקווה שזה לא יחזור על עצמו. אין לי כוח לכל זה, בטח לא עכשיו כש... בטח לא עכשיו," עצרתי את עצמי. לא רציתי להטריד אותה בכל הבעיות שלי.
"גם אני מקווה," היא אמרה.
חייכתי. "אולי זה באמת קשור לזה שלא עשינו הרבה זמן משהו ביחד, רק שנינו. הסרט היום בטח יעזור."
היא הנהנה. חשבתי שהיא עומדת לומר משהו, או שבכלל לא התכוונה, אבל באותו הרגע המורה להיסטוריה נכנס לכיתה.

במשך כל השיעור אושר לא הגיעה, וגם לא בשיעור שאחריו.
היא התנהגה לגמרי כרגיל כשקנינו בגדים לחתונה של אמא שלי, אתמול. החלטנו לקנות את אותה השמלה, רק כדי שכולם יחשבו שאנחנו אחיות. אושר אמרה שאמא שלי תשנא את הרעיון, אבל אני אמרתי שהיא אוהבת אותה כמו בת.
התקשרתי לאושר, שענתה בקול מנומנם. "מי?"
"כן, זאת אני. איפה את?"
"בבית, ישנה," היא ענתה והוסיפה פיהוק, כדי להמחיש שהיא אכן ישנה.
"אמא שלך... הסכימה לך להישאר בבית?" שאלתי בזהירות.
"מה שלא יודעים לא מזיק," היא מלמלה.
"אושר, את בטוחה שזה רעיון -" התחלתי לומר, אבל אושר קטעה אותי.
"אני ישנה, נדבר אחר כך," היא אמרה וניתקה.
זה לא היה משהו מוזר מדי, בהתחשב בכך שמדובר באושר. אם היא הייתה נולדת להורים אחרים, סביר להניח שהייתה נשארת בבית כל יום. אבל בכל זאת, אמא שלה אף פעם לא נתנה לה להישאר בבית, מה שגרם לכל הסיטואציה להיות קצת מוזרה.
ירדתי לספסלים למטה. בדרך כלל ישבתי עם אושר בהפסקה, אבל בגלל שהיא לא הגיעה ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לחפש את טסאו.
הפעם היא לא הייתה עם המחברת האדומה. היא ישבה על ספסל אחד, מחזיקה בבקבוק בושם סדוק וישן של חברה לא מוכרת. הכתוביות עליו היו בשפה זרה, ושיערתי באופן אוטומטי שזו אמהרית. היא אחזה בבקבוק חזק וקירבה אותו לאף, לוקחת שאיפה ארוכה מהריח.
התיישבתי לידה והיא מיהרה להרחיק ממנה את הבושם.
"אפשר להריח?" שאלתי בשקט.
היא הנהנה ונתנה לי אותו. השפרצתי ממנו קצת על כף היד שלי והרחתי. הריח שלו לא היה נעים במיוחד. "זה לא הבושם שלך," מלמלתי. התביישתי קצת שאני מכירה את הריח של טסאו טוב כל כך.
"נכון," היא ענתה. אפשר היה להבין מהטון שלה שהיא לא מתכוונת לספר למי כן שייך הבושם.
"עוד לא יצא לי להגיד לך," אמרתי במבוכה, "אבל תודה על אתמול. זה... ממש עזר לי."
"גם לי," היא חייכה.
שתקנו למשך כמה שניות. "קיבלתי 95 בהיסטוריה," אמרתי פתאום.
"זה מעולה!" היא אמרה בהתלהבות. חייכתי מיד.
"זה לגמרי בזכותך. לא הייתי לומדת ככה לבד."
"את דאגת לחלק החשוב באמת," היא אמרה ברצינות, "הכיבוד."
צחקתי. "כמה את קיבלת?" שאלתי בסקרנות. למען האמת, זה היה הדבר הראשון שרציתי לשאול.
"100," היא מלמלה, והיה נראה שהיא מרגישה ממש לא בנוח עם זה שקיבלה יותר ממני.
נאנחתי בחיוך. "ידעתי שאת מהגאונות האלה."
היא הסמיקה עוד יותר, מה שגרם לי להיות מרוצה עוד יותר. "אני לא גאונה, אני בסך הכל -"
"זה בסדר," צחקתי, "את לא צריכה להתנצל על זה שקיבלת יותר ממני." היא חייכה בהקלה. "אבל את תקבלי על זה עונש," אמרתי לאחר כמה שניות.
"איזה עונש?"
"הבטחת ללמד אותי על העבדות של השחורים. מגיע לי שיעור פרטי בחינם."
"סגור. אז... את רוצה היום?"
חשבתי לרגע ואז נזכרתי בסרט עם רז. "מחר. אני דואגת לכיבוד, את דואגת למידע."
"תסמכי עליי," היא צחקה.
"סגרנו," לחצתי את היד שלה, ולא יכולתי שלא להיזכר באחיזה העדינה שלה מאתמול.

בשעה שבע בערב רז חיכה לי מתחת לבית. "לקח לך המון זמן להתארגן," הוא העיר כשהגעתי.
"תפסיק להתלונן," עניתי ואחזתי ביד שלו, "בוא, שלא נאחר לסרט."
הגענו למתחם הקולנוע עשר דקות לפני הזמן. השומר בכניסה לקח מרז את הכרטיסים ונכנסנו לאולם, כשרז עדיין מתעקש להסתיר ממני כל אזור שבו כתוב את שם הסרט.
"נו, אתה לא מתכוון לגלות לי לאיזה סרט לקחת אותי?" שאלתי שוב, בפעם החמישית לפחות.
הוא הניד בראשו, מרוצה מעצמו. "תגלי כשהסרט יתחיל."
גלגלתי עיניים ולקחתי ממנו את קרטון הפופקורן.
האורות נכבו, ומיד עם תחילת הסרט חיוך גדול נפרש על פניי. "אמרו לך פעם שאתה הבחור הכי קיטשי עלי אדמות?" צחקתי בשקט, משתדלת לא להפריע לשאר הצופים.
"אמרו לך פעם שאת הבחורה הכי מקסימה עלי אדמות?" הוא חייך בחזרה.
נתתי לו נשיקה קצרה וחזרתי לצפות בסרט שהוקרן על המסך הגדול, אשמת הכוכבים.
חצי שעה אחרי תחילת הסרט, הטלפון שלי צלצל. זו הייתה אושר.
"כבר חוזרת," לחשתי לרז ויצאתי החוצה, ממהרת לענות לשיחה.
"אושר?"
"מי," שמעתי את הקול שלה. הוא נשמע שבור. "אני... אני עשיתי משהו נורא," כבר לא היה לי ספק שהיא בוכה, ובקושי הצליחה להוציא את המילים בין ההתייפחויות, "את יכולה בבקשה לבוא?"
באתי להגיד לה שאני באמצע סרט עם רז, אבל היא נשמעה נורא כל כך. "אני באה," אמרתי מיד, "אל תזוזי, אני באה."
חזרתי לאולם הקולנוע ועליתי עד שהגעתי לשורה בה ישבנו. "אני חייבת ללכת," אמרתי לרז במהירות.
הוא הסתובב אליי. "מה? אבל הסרט עוד לא נגמר," הוא אמר באכזבה.
"אני מצטערת, אני ממש חייבת ללכת," אמרתי שוב והתחלתי לרדת.
"רגע, מי," הוא קרא אחריי, אבל זוג מבוגרים שישבו מאחוריו ביקשו ממנו להיות בשקט.
על המסך נראו הייזל ואוגסטוס שטים בנהר. הם נראו כל כך מאושרים. שלחתי מבט אחרון לרז לפני שיצאתי מהאולם ומיהרתי לביתה של אושר.

מה לעזאזל
פרק מעולה והוא מוקדש לי אז בכלל מעולה ומה קרה לאושר?????? ולמה טסאו כל כך לסבית???? של מי הבושם?????? כל כך הרבה שאלות
את כותבת מעולה וזה לא חדש אז תמשיכי לכתוב את זה ותתני לי תשובות תודה

קודם כל, אני חייבת לציין טריגר פגיעה עצמית.
יש לי קטע עם להקדיש פרקים, כמו ששמתם לב, אז החלטתי להקדיש את הפרק הזה ליום האישה הבינלאומי. (גם גברים מוזמנים לקרוא את הפרק)
באמת תודה ממש על כל תגובה פה, בינשוף, בוואטסאפ או סתם בנו''ד, זה ממש כיף לקבל ועוזר לי לכתוב. אני יודעת שהיה רווח קצת גדול בין הפרקים אבל הייתה לי תקופה קצת עמוסה בלי הרבה זמן לכתוב. אבל תנדנדו לי, אני אעשה את זה.
הפרק קצת קצר מהרגיל אבל יש בו הרבה תפניות בעלילה אז אני מקווה שתהנו ותסתקרנו.

פרק 7/ሰባት

הגעתי לבית של אושר תוך כמה דקות. הייתי מותשת מהריצה, אבל לא עצרתי לרגע להתנשף. דפקתי על הדלת.
אחרי כמה שניות שאף אחד לא ענה, הנחתי שאושר לבד בבית ופשוט נכנסתי. את מה שראיתי בפנים קשה לי לשכוח.
אושר ישבה במרכז הסלון. הפנים שלה רטובות מדמעות, השיער שלה מבולגן והיא מדממת לאורך כל יד שמאל.
"אושר," אמרתי בקול רועד. התקרבתי אליה באיטיות.
היא הרימה את עיניה אליי. ראיתי שהיא מחזיקה שבר זכוכית. על הרצפה מסביבה היו מסודרים עוד שברים נוספים, ולא היה קשה להבין שכולם שייכים לאגרטל הזכוכית שתמיד היה מונח על שולחן הסלון בביתה.
"אושר," נגעתי קלות בכתפה, "למה עשית את זה?" שאלתי בחוסר אונים.
"כי נמאס לי מהכל," היא ענתה וגל חדש של דמעות פרץ מעיניה, "שום דבר לא הולך לי. רק אצלי הכל דפוק."
"הי," ליטפתי את גבה בעדינות, "שום דבר לא דפוק אצלך."
היא השירה את מבטה והסתכלה עליי בעיניים. "לך יש חבר. את מצליחה בלימודים. לאמא שלך אכפת ממך. לי שום דבר לא עובד. החיים שלי חרא."
עצרתי את עצמי מלבכות. אני מכירה את אושר כל כך הרבה שנים, ואף פעם לא עמדתי במצב שלא ידעתי מה לענות לה. "זה בטח לא פותר את כל הבעיות," התחלתי לומר, "אבל לך יש אותי. ואני לא מתכוונת לעזוב אותך כל כך מהר, בסדר?"
היא נרגעה מעט וניגבה כמה דמעות.
"עכשיו בואי נחבוש לך את היד ונסדר פה," אמרתי וקמתי. התחלתי ללכת במסדרון לכיוון המקלחת בביתם.
"מי," אושר קראה אחריי. נעצרתי והסתובבתי אליה. "מה אני אגיד לכל מי שישאל?"
"נגיד שחתול שרט אותך כשניסית לעזור לו לרדת מעץ," חייכתי אליה.
מצאתי את ארון התרופות והוצאתי משם גליל של תחבושת לבנה וסרט הדבקה. בשנה שעברה היה לנו קורס עזרה ראשונה שכולם היו חייבים לעבור, ולימדו אותנו איך חובשים במקרה הצורך. החזקתי בעדינות את זרועה של אושר והתחלתי ללפף את התחבושת סביב ידה. "אני מצטערת אם זה כואב," מלמלתי.
"זה כאב יותר קודם," היא לחשה בחיוך מריר.
"עכשיו בואי נסדר פה, לפני שאמא שלך תחזור," אמרתי והתחלתי לחפש מטאטא.
"קחי," אושר הביאה לי מטאטא. היא החזיקה אותו ביד ימין, אבל ראיתי לפי המבט שלה שכל תנועה עם יד שמאל כואבת לה.
התחלתי לטאטא את השברים מהרצפה. קיוויתי שאולי אוכל לטאטא גם את השברים של אושר.

ביום שלמחרת אושר התנהגה לגמרי כרגיל. ישבנו שתינו על הספסל בזמן השיעור הראשון, שיעור לשון, והיא כפתה עליי להצטלם איתה לסטורי עם אוזניים ולשון של כלב.
אחרי כמה דקות של סשן צילומים מפרך, ראיתי את רז מתקרב אלינו. מסיבה לא ברורה התכווצתי מעט במקום.
"מי," הוא פנה אליי מיד, "אנחנו צריכים לדבר."
שתקתי. הוא צדק, אבל לא כל כך התחשק לי לדבר.
פתאום הוא הבחין באושר. "הי, מה קרה לך ביד?" הוא שאל. הוא לא נשמע דואג במיוחד, רק סקרן.
"חתול נשך אותה," מיהרתי לענות במקומה.
רז זקף גבה, אבל לא אמר כלום בנושא. "טוב, את באה?" הוא אמר לי.
הסתכלתי לרגע על אושר. לא היה קשה לפספס שהיא הרגישה לא בנוח. נזכרתי בדברים שהיא אמרה אתמול והתמלאתי מצפון. "נדבר אחר כך," אמרתי לרז. התקשיתי להסתכל לו בעיניים.
הוא הביט בי כמה שניות והלך.
"למה עשית את זה?" אושר מלמלה.
"אין לי כוח לדבר איתו עכשיו," עניתי בכנות. זו הייתה סיבה לא פחות משמעותית מהסיבה השנייה - אושר.
"הכל בסדר אתכם?" היא שאלה בהתעניינות. פתאום ראיתי סוף סוף את האושר שאני מכירה.
"האמת? לא," עניתי.
"את לא נשמעת עצובה כל כך," היא ציינה בעדינות.
"כן? לא יודעת," מלמלתי, "אני באמת לא יודעת. בזמן האחרון משהו פשוט לא הולך."
"הוא צודק," אושר אמרה.
הרמתי גבה. "בקשר למה?"
"אתם צריכים לדבר," היא ענתה בטון מקצועי, "רק ככה תוכלו לפתור את הבעיות בניכם. ואת, תפסיקי להתחמק ממנו, את רואה כמה אכפת לו ממך."
חייכתי אליה. "טוב, בואי נעלה לכיתה," אמרתי אחרי כמה שניות של שתיקה.
"מי מציעה לעלות לכיתה? הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה מזוייפת.
"מצחיק מאוד," גלגלתי עיניים, והתביישתי לספר לה שהסיבה הייתה שהתחשק לי לדבר שוב עם טסאו.

כשהגענו לכיתה, השיעור היה שיעור תנ''ך. המורה לא נזפה בנו שאיחרנו, היא כנראה כבר הייתה רגילה.
התיישבתי ליד טסאו ופתחתי את התיק כדי להוציא את המחברת והתנ''ך שלי.
המורה הקריאה מהתנ''ך וכמעט כל הכיתה הייתה רדומה לגמרי. להפתעתי, טסאו לא אמרה מילה כשהתיישבתי. היא תמיד הייתה אומרת בוקר טוב, או שואלת למה איחרתי, או סתם מתעניינת בשלומי.
"הכל בסדר?" העזתי לשאול אותה.
היא הרימה אליי את מבטה. ראיתי שהמחברת האדומה שלה לא על השולחן, ותהיתי שאולי זה קשור לזה. "את מכירה את זה שאת ממש מתגעגעת למישהו?" היא שאלה בשקט.
לא יכולתי להסתיר את זה שהייתה לי הרגשה חזקה שהיא מדברת על חבר. בטח היה לה מישהו בבית הספר הקודם. "אני לא בטוחה," מלמלתי, "האדם היחיד שקשור אליי ורחוק ממני הוא אבא שלי, ואליו אני לא ממש מתגעגעת."
"זה כואב," היא אמרה ולא לגמרי הביטה בי, "זה כל כך כואב."
שתקתי כמה שניות ואז אמרתי בחיוך מסתורי, "אני יודעת מה את צריכה."
"נשמע מעניין," היא ענתה בחיוך קטן.
"אני יוצאת לשירותים, תצאי אחריי," אמרתי וקמתי, לוקחת איתי את התיק.
"לאן?" המורה שאלה בעצבנות.
"שירותים," מלמלתי.
"עם התיק?"
התקרבתי אליה קצת וניסיתי לגייס את הפרצוף הכי נבוך שיכולתי לזייף. "אני במחזור," לחשתי, ולפני שהיא הספיקה לענות או למחות יצאתי מהכיתה.
חיכיתי בחוץ כמה דקות עד שטסאו יצאה גם היא מהכיתה.
"מצויין, עכשיו בואי," חייכתי בשביעות רצון.

"מאוד מקורי מצידך," טסאו צחקה.
"מישהי חכמה אמרה לי פעם שאין מקום מרגיע כמו הים," חייכתי.
היא חייכה בחזרה. "אז מה, עכשיו כל שבוע נלך לים?"
"דווקא מוצא חן בעיניי הרעיון," צחקתי.
התיישבנו על החול החם. היום היה קיצי יותר מהפעם הקודמת שהיינו, והידיים שלי להטו כשבאו במגע עם החול.
הרעש של הגלים הרגיע אותי וניקה אותי מהמחשבות. הלכתי לים בשביל טסאו, אבל שמחתי מהאפשרות כמה דקות לא לחשוב על כלום. לא על רז, לא על אושר, לא על אמא שלי והחתונה הזאת שלה, אפילו לא על טסאו. רק לשבת ולהקשיב לגלים עולים ויורדים, לרוח מנגנת בשקט, וללמוד איך לטבע יש שפה משלו.
"זה לא גורם לי להתגעגע פחות," טסאו מלמלה בשקט, "אבל זה גורם לי להירגע ולהבין שלא הכל בידיים שלי."
לא יכולתי להסביר את זה, אבל טיפה כאב לי שיש לה מישהו אי שם שהיא כל כך אוהבת. אולי בגלל שכאב לי על הכאב שלה, אבל אולי בגלל שגם קצת קינאתי. אני לא בטוחה אם בתקופה ההיא של הקשר שלנו הייתי מתגעגעת כל כך לרז אם הוא היה גר רחוק ממני.
"אני בטוחה שיהיו לכם עוד הזדמנויות להיפגש," מלמלתי בטמטום. הרגשתי צורך להגיד משהו.
היא הסתכלה עליי בבלבול.
"לך ולחבר שלך," מלמלתי במבוכה. הבנתי שאני מסתבכת מרגע לרגע.
היא צחקה. "החבר שלי?"
"זה שאת מתגעגעת אליו," עניתי בזהירות, כבר לא כל כך בטוחה שאני יודעת על מה אני מדברת, "שהרחת את הבושם שלו, אז, בספסל..."
היא חייכה אליי את החיוך המשועשע שלה. אני חייבת להודות שלמרות שהייתי כל כך נבוכה באותו רגע, שמחתי לראות שוב את החיוך הזה. "זה היה בושם לנשים," היא ציינה.
"אז... חברה?" מלמלתי.
היא שתקה לרגע והביטה אל הים. יכולתי לראות את הגעגוע העמוק בעיניים שלה. היא לקחה נשימה עמוקה, ואז ענתה, "אחות."

וואו אוקיי יש לי הרבה מה להגיד כרגע באו נחשוב על הכל
אז דבר ראשון וואו זה מידע חדש על אושר זה יכול להסביר כמה דברים שקרו בזמן האחרון פה
אני עדיין לא לגמרי סגור על האם זה היה הכי טוב לדבר על זה בפרק הזה אבל זה עדיין מידע ממש חשוב וכל הכבוד
לטסאו יש אחות שהיא מתגעגעת אליה איפה האחות מה עם האחות
מי כזאת חמודה דרך אגב הקראש שלה מקסים איך היא שמה לב שטסאו לא אמרה לה בוקר טוב כשהיא נכנסה לכיתה אני אוהב אותה כל כך
אני מחכה לעוד פרק!!!

טוב, אני יודעת שאני בדיליי, אבל הבטחתי שאגיב והנה אני מקיימת את ההבטחה.
אז לפני שאני אחזור קצת אחורה, אני רוצה להגיד שזה פרק מצוין ובהחלט אפשר לומר שכל פרק טוב יותר מקודמו (זה לא אומר שהקודמים היו פחות טובים, כן? כולם מקסימים! אז אולי בעצם האמרה הזאת לא מתאימה. לא יודעת). אהבתי ממש את החלק עם הים בסוף ואת זה שטסאו נפתחה קצת וסיפרה שהיא מתגעגעת לאחותה, זה באמת נחמד לקבל עוד קצת מידע עליה ואני כבר מחכה לשמוע עוד. החלק עם אושר, כמו שתם אמר, בהחלט מסביר קצת את הדברים שקרו איתה בפרקים הקודמים, וגם איתה אני מחכה לראות מה יהיה בהמשך.
עכשיו אני רוצה לציין שממש אהבתי את החלקים בים, גם בפרק חמש וגם כאן, ובאופן כללי את בונה את הקשר בין מי לטסאו בצורה ממש טובה (ואגב, קישרת את זה בצורה טובה גם לכל מה שקורה עם אושר, כי אפשר לראות שהיא גם מרגישה קצת מוזנחת מצד מי בשלב מסוים בגלל שמי נמצאת עם טסאו רוב הזמן).
ולפני שאני אגיב על הפרק הזה, יש לי כמה דברים להגיד לגבי פרק ארבע:
אז קודם כל, קורה בו די הרבה ויש הרבה התקדמות בעלילה ואני חושבת שזה מצוין.
מה שכן, התמקדת בקטע בדי הרבה דברים שונים - גם בריב עם רז, גם בשיחות עם טסאו וגם בחלק של אושר. אמנם ברוב הפרקים את מתמקדת בכמה התרחשויות שונות, וזה כן טוב כי חשוב מאוד להכניס גם עלילות משנה ופרטים שוליים יותר, אבל בפרק הזה ספיציפית זה טיפ-טיפה הפריע לי - בעיקר בגלל שזה הרגיש כאילו כל ההתרחשויות היו אמורות להיות עיקריות, ואז הפרק קצת איבד את המיקוד שלו והיה קשה קצת להבין מה ההתרחשות המרכזית בפרק. קצת קשה לי להסביר את הכוונה שלי ואני מניחה שזה גם קצת עניין של טעם אישי, אבל אני כן חושבת שחשוב לא להכניס יותר מדי התרחשויות שונות, שלא לגמרי קשורות זו לזו (או לפחות לא בקשר שאפשר לראות מיד), בפרק אחד - ובעיקר לא כשהפרקים קצרים יחסית.
לגבי כל התהליך של ההתרחקות בין רז למי, אני קודם כל חושבת שזה מצוין שאת מראה לנו ממש את כל התהליך ולא עושה את זה באופן פתאומי. חלק מהריבים שלהם כן קצת יצרו יותר מדי מתח ביניהם ביחס לגודל של הריב ולסיבה שלו, אבל אני מניחה שזה הגיוני בהתחשב בכל שאר הדברים שיש למי על הראש (אמא שלה, אושר, טסאו וזה) ובזה שאפשר לראות שפשוט קצת נמאס לה ממנו. מה שכן,
ועכשיו לפרק הזה:
כבר אמרתי לך שזה פרק מצוין, ואני רוצה להוסיף שאני ממש אוהבת איך שאת מאפשרת לנו להכיר את כל הדמויות ולהתחבר אליהן - זה באמת מאוד מאוד עוזר להתחבר לכל הסיפור.
רק כמה הערות טכניות קטנות:

אוקיי, זו לא הערה, רק רציתי לציין שהמשפט הזה ממש יפה.

ה'היה' בתחילת המשפט אוטומטית הופך אותו למשפט בזמן עבר, ולכן אני חושבת שאת יכולה לכתוב 'מרגישה' במקום 'הרגישה'.

אולי אני סתם לא מכירה את הביטוי, אבל לא יצא לי לשמוע עדיין 'התמלאתי מצפון' - אולי 'נקיפות מצפון'? למרות שאני לא ממש בטוחה זזה הביטוי המתאים כאן, ממליצה לך לנסות לנסח את המשפט טיפה שונה.

אני יודעת שאני מציקה לך עם זה, אבל גם כאן השתמשת לדעתי קצת יותר מדי פעמים במילה 'היה', שעלולה הרבה פעמים לסרבל את הניסוח של המשפטים. אני חושבת שהמשפטים האלו ישמעו קצת יותר טוב אם תשני טיפה את הניסוח ותכתבי: 'נכנסנו לכיתה באמצע שיעור תנ"ך. המורה לא נזפה בנו על האיחור, אולי משום שכבר התרגלה.'

גם כאן אני ממליצה לך לשנות את הניסוח קצת ולנסות להיפטר מה'את זה' - אולי לכתוב במקום 'לא יכולתי להסתיר את התחושה החזקה שהייתה לי שהיא מדברת על חבר.'

זו לא ממש הערה - יותר הצעה - אבל אני חושבת שזה יהיה נחמד אם הן ידברו בשלב מסוים על איך המורה נתנה לטסאו לצאת מהכיתה, כי למי היא עשתה בעיות אז הגיוני שגם לטסאו (או לפחות שמי תניח שהמורה עשתה בעיות גם לטסאו כשהיא ביקשה לצאת).

גם כאן אני ממליצה לך לשנות קצת את הניסוח, ה'שהיינו' לא לגמרי מסתדר במשפט. זו רק הצעה, אבל אני חושבת שאת יכולה אולי לכתוב 'מזג האוויר היה קיצי יותר מאשר בביקור הקודם שלנו בים, והידיים שלי להטו כשבאו במגע עם החול.'.

'אבל שמחתי מהאפשרות לא לחשוב על כלום למשך כמה דקות.' ישמע קצת יותר טוב לדעתי.

המשפט הזה מהמם.

אוי, איך אני אוהבת את החיוך הזה של טסאו (ואת זה שהפכת אותו לסימן ההיכר שלה).
ובלי קשר, השתמשת במילה 'מלמלתי' שלוש פעמים בפסקה הזו. זו החלטה שלך, כמובן, אבל לי אישית קצת הפריע שחזרת שלוש פעמים על אותה המילה כשיש כל כך הרבה מילים שיכולות להחליף אותה ובחלק מהמקומות גם להתאים יותר (גמגמתי, המהמתי וכו').

זה סיום מדהים לפרק, אני אוהבת את טסאו כל כך ותיארת את הגעגוע שלה בצורה ממש יפה (אני חייבת לציין שכמעט בכיתי כאן, באמת גרמת לי להתחבר לטסאו ממש).
ולפני שאני אפסיק לחפור לך (וואו, התגובה הזו יצאה ארוכה), רק עוד שני דברים קטנים שקצת הפריעו לי:
קודם כל, כמו שאמרתי לך בפרקים הקודמים, קצת חסרים לי תיאורי מראה של הדמויות. התיאורים של הרגשות ממש טובים - ובאופן כללי כל התיאורים שכן יש כאן - אבל באמת כמעט שכחתי כבר איך הדמויות נראות ואני חושבת שזה דבר שחשוב להזכיר מדי פעם כדי להקל על הקוראים לדמיין את ההתרחשות ולראות תמונה בראש.
ודבר שני, שאני חושבת שגם הזכרתי כבר, הוא לגבי הדמות של רז. כבר אמרתי לך יותר מפעם אחת כמה אני אוהבת את איך שאת נותנת מידע על כל הדמויות ומאפשרת ממש להתחבר אליהן ולהכיר אותן מכל הכיוונים, ואני חושבת שזה נכון, אבל ספיציפית בדמות של רז זה טיפה חסר לי. אולי זה בגלל שאת מחשיבה אותו כדמות קצת פחות ראשית או פחות חשובה לעלילה, אבל בתור קוראת אני יכולה להגיד שזה כן מאוד יוסיף לסיפור אם תתני קצת יותר מידע עליו בתור בן אדם - כמו על הדמויות האחרות - ותאפשרי לנו להכיר אותו כמו שאת יודעת לאפשר.
ועכשיו הגיע הזמן לקצר קצת, כי חפרתי לך יותר מדי.
אז בקיצור, הסיפור הזה באמת מהמם וטסאו מקסימה (וגם מי! אבל טסאו מלאכית באופן מיוחד, אני לא יכולה לא לציין את זה. אולי היא באמת קוסמת כמו שמי חשבה. סתם, מלאכית יותר מתאים לה). את כותבת מוכשרת ואני ממש ממש מחכה להמשך וניהנית לקרוא את הסיפור, שמחה לראות שאת ממשיכה אותו. אני ממש מצטערת אם פגעתי, זו כמובן לא הייתה הכוונה שלי ואני מחכה מאוד לפרק הבא.

זה כל כך מקסים
ואושר ומי ככ מדהימות כחברות
ולעזאזל אני מזדהה עם טסאו בעניין של געגוע עד כאב
ואמממממממממממממממממ
אממממממממממממממממממממממממממממממ
זה מדהים
כן אהבתי את הכתיבה
המשך?

סליחה על ההפסקה הממש ארוכה, אני באמת גרועה בזה. מקווה שזה מפצה :)

פרק 8/ስምንት

הבטתי על הים בשתיקה. זו הייתה הפעם הראשונה שטסאו הזכירה מישהו מהמשפחה שלה, ולא היה לי מושג מה להגיד. לא ידעתי איפה בכלל האחות הזאת, מה איתה, היא חיה בכלל?
"היא עזבה," טסאו מלמלה. היא עדיין לא הסירה את עיניה מהים. "היה לה ריב ענק עם אבא שלי. צעקות קולניות, בכי, זה היה פשוט נורא. אחרי הריב הזה היא פשוט ארזה תיק והלכה."
התקרבתי אליה טיפה והעזתי להניח את ידי על ידה בעידוד. "היא לא אמרה לאן?"
טסאו הנידה בראשה. "לא שמעתי ממנה מאז. החליפה מספר, כתובת, אף אחד לא יודע איפה היא."
"אני מצטערת," לחשתי. אף פעם לא הבנתי למה אנשים אומרים את זה בסיטואציות כאלה, הרי ברור שאין להם על מה להצטער - זו לא אשמתם, אבל בכל זאת אלו היו צמד המילים היחידות שהצלחתי לומר.
טסאו הסיטה את מבטה מהים בחדות והסתכלה עליי. "סליחה שהטרדתי אותך בזה. אני... פשוט... זה היה לי יותר מדי."
חייכתי אליה בעידוד. קיוויתי שהיא תבין את מה שלא הצלחתי לומר במילים. היססתי לכמה רגעים, ואז העזתי לשאול, "אז אותה ציירת במחברת האדומה שלך?"
טסאו התכווצה מעט. הרגשתי שקצת הגזמתי, וכבר ראיתי איך היא תצטער שבכלל סיפרה לי ותברח. אבל היא רק הנהנה בשתיקה.
"והבושם?"
"היא כנראה שכחה אותו. מצאתי אותו באחד המדפים שלה יום אחרי שהיא עזבה. פשוט שמרתי אותו כדי... את יודעת, לזכור את הריח שלה," היא ענתה, מעט נבוכה.
שתקתי. שתקנו שתינו. המשכנו לשבת ולהביט בים, להתמכר לתנועת הגלים החוזרת ונשנית.
"את רוצה שנחזור?" שאלתי לאחר כמה דקות ארוכות.
היא הנהנה. קמתי מיד והושטתי לה יד כדי לעזור לה לקום.
"טסאו," אמרתי פתאום.
"כן?"
"אני... אני חושבת שאנחנו צריכות למצוא את אחותך."

כשהגענו לבית הספר, נתקלנו במיכאלה בכניסה. הפרצוף שלה העיד שהיא ממש לא נמצאת שם במקרה. "שלום לכן," היא אמרה בעוקצנות.
שתקנו והחלפנו בינינו מבטים. היה מאוחר מדי לברוח החוצה, כבר עברנו את השער ולא הייתה דרך חזרה.
"אם אני לא טועה, יש לכן עכשיו שיעור לשון," מיכאלה אמרה. היא נשמעה כל כך מרוצה מעצמה על כך שהיא יודעת את המערכת של הכיתה שהיא מחנכת בכל פה.
המוח שלי ניסה לפעול במהירות ולמצוא תירוץ שעוד לא השתמשתי בו. זה היה מסובך, בהתחשב בזה שאיחרתי והברזתי כל כך הרבה פעמים. בזבזתי כמעט את כל המלאי. "האמת, המורה," אמרתי פתאום, "את זוכרת שהשלמתי לטסאו את החומר בהיסטוריה? אז שמנו לב פתאום שחסרים לה ארבע פרקים, אז הלכנו לבית שלי כדי להביא לה את החומר שחסר. זה היה ממש דחוף."
מיכאלה הביטה בי בספקנות. "ארבעה."
"סליחה?"
"ארבעה פרקים, לא ארבע. אולי היית יודעת את זה אם היית נמצאת עכשיו בשיעור לשון, כפי שאת צריכה."
גלגלתי עיניים והתאפקתי לא לענות. ידעתי שזה לא הזמן להתווכח איתה.
"בסדר, משוחררות," היא נכנעה. "מי, תישארי רגע, אני רוצה להחליף איתך מילה," היא פנתה אליי.
טסאו הביטה בי לכמה שניות, כנראה התלבטה אם לחכות לי, ואז עלתה לכיתה.
"ובכן," מיכאלה פתחה, "מי, כשהושבתי את טסאו לידך כוונתי לא הייתה שתדרדרי אותה להבריז יחד איתך." שוב החזקתי את עצמי מלענות לה. היו לי אינספור תשובות מתחכמות, אבל החלטתי פשוט לתת לה להמשיך. "זו כבר הפעם השנייה שאני שומעת על הברזה של שתיכן," היא המשיכה, "תעשי לי טובה, מי, אני לא רוצה שוב להזמין את ההורים שלך."
"את אמא שלי, את מתכוונת," לא הצלחתי להתאפק מלומר.
היא כמעט התעלמה מההערה שלי. "אני חושבת שלאמא שלך יש הרבה עיסוקים כרגע, בואי נחסוך את זה ממנה."
נשכתי את השפה כדי לא לומר שום דבר שאצטער עליו. "בסדר."
"יופי," היא חייכה, "ותמסרי לאמא מזל טוב."

"לאן לעזאזל נעלמת?" אושר התנפלה עליי ברגע שנכנסתי לכיתה.
"בסך הכל הלכתי ל-" ניסיתי לומר, אבל היא קטעה אותי.
"נו, אני יודעת שהיית עם טסאו, ראיתי ששתיכן נעלמתן במקרה. מה הסרט שלך איתה?"
הבטתי בה בתמיהה. "מה הסרט שלך איתה? היא ממש אחלה."
היא בהתה בי כמה שניות ואז נאנחה והתיישבה בכיסא הקרוב אליה. "אוף, אני כל כך פרנואידית בזמן האחרון."
"זה בסדר," חייכתי בעידוד, "אני רגילה אלייך משוגעת. לא מוכנה לקבל אותך אחרת."
"אני פשוט כל כך לחוצה כל הזמן. אני פוחדת לאבד אותך," היא אמרה את החלק האחרון בלחישה.
"הי, אושר," הנחתי יד על כתפה, "את לא תאבדי אותי. אני פה. אני לא הולכת לשום מקום." מבטי נחת לרגע על התחבושת שלה, זו שרק יום קודם חבשתי לה אחרי שפצעה את עצמה. מיהרתי להסיט את המבט, אבל אושר כבר שמה לב.
"זה לא כואב," היא מלמלה.
"מה אמרת לאמא שלך?" שאלתי בשקט.
"אמרתי לה שסגרתי את הדלת על היד," היא משכה בכתפה, מנסה לגונן על התירוץ העלוב.
"והאגרטל?"
"נשבר כשניסיתי להזיז את השולחן לצד השני של הסלון."
נאנחתי. "בבקשה אל תעשי את זה שוב."
"להזיז את השולחן לצד השני? אני אשתדל, למרות שהמיקום שלו ממש בלתי נסבל."
גלגלתי עיניים.
"נו, בסדר, אני לא אעשה את זה שוב," היא מירפקה אותי, "רק בשבילך."
חייכתי.
"יופי, עכשיו אפשר לדבר עלייך?" אושר העבירה נושא.
"עליי? מה יש לדבר עליי?" שאלתי בבלבול.
"תגידי לי את," היא משכה בכתפיה, "לא ברור מה קורה איתך ועם רז, את מבריזה עוד יותר מפעם, התחלת להסתובב עם החדשה הלא ברורה הזאת... הכל בסדר, מי?"
"הכל מצויין," עניתי ברוגז.
"אני יודעת שאת שונאת לדבר על זה," אושר פתחה באיטיות, "אבל יכול להיות שזה קשור למה שיש עוד שבוע?"
"מה יש עוד שבוע?" שאלתי באטימות.
"מי."
"טוב, בסדר, אז אמא שלי מתחתנת עם חבר שלה! מה זה משנה? גם ככה הוא שורץ לנו בבית כל היום, שום דבר לא עומד להשתנות. זה לא מפריע לי, זה לא משפיע עליי, ולמען האמת - זה בכלל לא אכפת לי."
אושר חיכתה שאגמור, ואז שאלה בעדינות, "אז למה את כל כך מתעצבנת?"

בסיומו של היום הארוך הזה חזרתי הביתה. להפתעתי, הבית היה פתוח. תהיתי לעצמי מה אמא שלי עושה מוקדם כל כך בבית, אבל ברגע שנכנסתי גיליתי הפתעה מפתיעה עוד יותר. אמיר עמד במטבח וטיגן שניצלים. כשראה אותי, נראה כאילו נתפס באמצע פשע. "היי, מי," הוא אמר בחיוך.
"הי," עניתי לעברו, "אמא שלי במקלחת?"
"אממ," הוא מלמל, "אמא שלך לא בבית, היא עדיין בעבודה."
הסתכלתי עליו בבלבול. "באת להכין לה צהריים?"
"האמת," הוא התרחק מהמחבת והתיישב ליד שולחן האוכל, "השניצלים בשבילך."
התיישבתי בכיסא מולו ולא ממש ידעתי מה הוא מצפה שאגיד. "תודה...?"
"תראי," הוא התחיל במה שנראה כמו שיחת נפש ארוכה במיוחד, "חשבתי שאם אנחנו הולכים להיות משפחה, כדאי ש... את יודעת, אולי כדאי שנדבר יותר," הוא נראה נבוך במיוחד.
צחקתי. "זה בסדר, אמיר, אני לא מתכוונת להעמיד אותך לדין, אתה יכול להיות קצת פחות לחוץ."
"נו, מה אני אעשה, אני החבר של אמא שלך, אין דרך לגרום לזה להיות לא מביך." הוא שתק לרגע. "למה את מסתכלת עליי ככה?"
"תשמע, אתה נחמד והכל..." אמרתי, "אבל אולי כדאי שתבדוק מה קורה עם השניצלים," צחקתי.
הוא קם בבהלה למחבת. "שיט," הוא פלט כשראה את השניצלים בצבעי הפחם.
"אפשר להזמין פיצה," הצעתי.
"רעיון מצויין."
אחרי שהתקשרתי לפיצרייה וביקשתי שיבואו הכי מהר שהם יכולים, חזרתי להתיישב ליד השולחן. "טוב, אז על מה רצית שנדבר?"
"לא יודע, בניתי על זה שהשניצלים יספיקו," הוא גיחך.
"רגע," אמרתי פתאום, "היום ההוא שאמא שלי הכינה לי סנדוויצ'ים. זה אתה אמרת לה, נכון?"
הוא שתק.
"טוב, ידעתי שזה לא מתאים לה. תודה, בכל מקרה, למרות שהם היו נוראיים."
הוא חייך. "לאמא שלך יש כוונות טובות."
"כן... עזוב, אני לא מציעה לך להיכנס לזה," משכתי בכתפיי.
"אז..." הוא ניסה להפר את הדממה, "איזו מוזיקה את שומעת?"
גיחכתי מהשאלה הסתמית. "נירוונה, מכיר?"
"מכיר?" הוא אמר בהתלהבות, "מעריץ!"
צחקתי. "לא מאמינה שאמא שלי עומדת להתחתן עם בחור ששומע נירוונה."
הוא הצטרף לצחוקי. "בואי נחליט שלא מגלים לה. לפחות עד אחרי החתונה."

אוקיי, אז אני אשמור את זה קצר ולעניין. את יודעת שאת כותבת טוב, את יודעת שאת בונה דמויות ומאפיינת אותן באופן יוצא מהכלל, לדמויות שלך יש עומק והן לא פלקט שתפקידו אחד, הן מגוונות וצבעוניות ועם הרבה פגמים מאוד אנושיים ואי הבנות שקל להתחבר אליהן. באמת, מבחינת דמויות ועלילה אין לי שום תלונה אליך (חוץ מדבר אחד אבל אני אסביר עוד רגע), את באמת כותבת מאוד מוכשרת עם הבנה מאוד טובה של אנושיות ואיך לתאר אותה במילים.
רק שני דברים שמפריעים לי, אחד, מחסור בתיאורים, כל הפרק הזה, גם הקודמים אבל אני אדבר על זה, מבוסס דיאלוג בלבד, זה טוב ויפה ואת צודקת, דיאלוגים הם הלב והמוח של כל כתיבה אבל באותה מידה כל כך הרבה דיאלוגים זה מעייף, תני לנו תיאורים לנוח איתם. יש לך ים, תארי אותו, שני משפטים, שלושה, לא הרבה, לא בצורה מכבידה אבל תני לנו לנוח עם התמונה של הים. תני לנו רגע לראות את מה שקורה לפני שהאקשן מתחיל ודיאלוגים הם אקשן. קיצר, אני ממליצה לך לתאר טיפה יותר דברים שהם לא בהכרח התגובה של הדמויות לדיאלוג, דברים שהם פשוט דברים בשביל עצמם ובשביל לתת לנו שניה לעכל את מה שקראנו בלי שצריך לעצור.
דבר שני, אמ, העלילה עם אושר, אוקיי, הא, משהו שם מרגיש לי בו בזמן דרמטי מדי וחסר חשיבות מדי, קשה לי לקבל ניסיון התאבדות כדבר שולי והיחס של מי ואושר אליה טיפה, איך לומר? אגבי? זה פשוט קצת מוזר לי. אני מקבלת את זה שהחיים לא עוצרים ודברים ממשיכים אבל זה משהו שטיפה מוזר לי שהתייחסת אליו בצורה כל כך שולית. אמ, בעיקר כי זו ממש פציעה? לא יודעת איך להסביר, לא בטוחה שיש לך בכלל סיבה להתייחס אלי אבל אמ, זה קצת היה לי מוזר אז הרגשתי צורך לציין את זה.
חוץ משני הדברים האלו, זה באמת ממש אדיר ואני ממש אוהבת את טסאו ואני מאוד מחכה לקרוא את ההמשך :)

אני מצטרף למה שדפנה אמרה, תיאורים היו מאוד מוסיפים. יש לך המון עלילה ובגלל שאין הרבה תיאורים היא מתקדמת נורא מהר, למרות שכן יש הפסקות זמן בין דברים. תנסי להתמקד במי לרגע, באיך שהיא מרגישה עם הסיטואציה, רק בה ולא בתקשורת שלה עם הדמויות האחרות. כאילו נראה לי שאת יודעת על מה אני רוצה שהיא תחשוב אבל אני בטוח שיש לך תכנונים לזה, אבל תני לה לקחת איזה שעה מהחיים שלה ולהסתכל על איפה היא עומדת בתוך כל זה ואיך היא מרגישה עם זה.
אני ממש אוהב את זה שלסיפור יש עכשיו כיוון ברור של למצוא את האחות של טסאו, זה פרט נורא חשוב עליה ומאוד מעניין אותי לאן זה הולך. היא בארץ? היא בחו"ל? היא באזור שלהן? היא רוצה לראות אותן? היא רוצה להתחיל מחדש? מה היא עושה? עם מי היא עושה את זה? יש המון שאלות סוף סוף והכיוון הוא לענות עליהן, שזה נהדר.
אני ממש מחכה לעוד פרק! אל תגרמי לי לחכות כל כך הרבה

כתבתי את הפרק לפני שכתבתם את התגובות שלכם ולכן אני אשתדל ליישם את ההערות בפרק הבא :)
תודה!

פרק 9/ዘጠኝ

כמה דקות לפני הצלצול לתחילת יום הלימודים, אני וטסאו כבר ישבנו בכיתה ודיברנו.
"אני ממש שמחה לשמוע שהייתה לך שיחה טובה עם אמיר," טסאו חייכה.
חייכתי גם אני. "כן, האמת שהוא ממש נחמד. ציפיתי ממישהו שמתחתן עם אמא שלי להיות הרבה יותר הזוי."
"אני בטוחה שהיא לא עד כדי כך נוראית," שפתיה של טסאו התעקלו לחיוך עצוב.
"היא לא נוראית, היא פשוט... לא כל כך אמא," עניתי בפשטות. טסאו שתקה. "טוב, עזבי אותי, אני חושבת שיש משהו אחר שאנחנו צריכות לדבר עליו."
"כן?"
"אחותך," עניתי, נזהרת לא לפגוע במקום רגיש מדי.
"מי, באמת תודה על הכוונה הטובה, אבל... אני באמת חושבת שאין מה לעשות עם זה."
"טסאו," התקרבתי אליה מעט ואמרתי בטון הכי רציני שיכולתי, "אנחנו נמצא את אחותך. אני מבטיחה לך."
"את לא יכולה להבטיח דבר כזה," היא הרכינה את ראשה.
"אני יודעת מאיפה אנחנו צריכות להתחיל," אמרתי בביטחון, "באמצע שיעור ספרות תצאי החוצה ותלכי לחדר מחשבים, אני אבוא אחרייך."
היא נאנחה.
"תסמכי עליי," חייכתי בעידוד, "בבקשה."
היא הסתכלה עליי בעיניים והתפללתי כל כך שהיא באמת סומכת עליי.

בשיעור אנגלית, שאותו לא למדתי ביחד עם טסאו, ישבתי תמיד ליד אושר. המורה לימדה חומר ששתינו כבר ידענו בשריקה, אז אושר ניצלה את הזמן כדי למרוח לי לק.
"הצבע הזה עושה לי בחילה," התלוננתי.
"ששש, את מפריעה לי למרוח," אושר השתיקה אותי, "זה דורש הרבה ריכוז."
גלגלתי עיניים.
הפלאפון שלי צלצל. הזזתי את היד כדי לענות, אבל אושר עצרה אותי. "לא!" היא זעקה, "את תהרסי את הלק. אני אבדוק מי זה." היא לקחה את הפלאפון. "זה רז."
"אל תעני," עניתי בטון נחרץ.
הפלאפון המשיך לצלצל ואושר הסתכלה עליי במבט מאוד ברור.
"נו, אושר, תנתקי."
הוא המשיך לצלצל עוד כמה שניות, עד שהיא נכנעה לבסוף וניתקה. "יש לך שבע שיחות שלא נענו ממנו," היא מלמלה.
שתקתי.
"מי," היא הסתכלה עליי והפסיקה לרגע למרוח את הלק, "את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אני לא מבינה איך בדיוק רז אשם. את נטשת אותו באמצע סרט והלכת, אפילו לא הסברת לו לאן, ומאז את פשוט לא מוכנה לדבר איתו."
"אני הלכתי אלייך."
היא הרימה גבה. "אז עכשיו אני אשמה בזה שאת לא מוכנה לענות לרז?"
"לא, נו, אושר," נאנחתי, "את יודעת שזה לא מה שהתכוונתי. אני... פשוט... נו, יש לי דברים יותר חשובים."
"יותר חשובים משיחה עם חבר שלך?" היא שאלה בספקנות. שוב שתקתי. "תראי, מי, אני לא אגיד לך מה לעשות, אבל אני חושבת שזה באמת לא הוגן מה שאת עושה לו."
"כן... את צודקת," אמרתי בהרהור, "אני אדבר איתו." היא הביטה בי בפקפוק. "היום. מבטיחה."
היא חייכה בשביעות רצון. "יופי, עכשיו תני לי למרוח לך לק בשקט."

בשיעור ספרות אני וטסאו החלפנו בינינו מבטים כמעט כל רגע.
"את בטוחה שזה רעיון טוב?" טסאו לחשה. הצמות הדקות שלה התנדנדו מצד לצד.
"את יותר מדי לחוצה," צחקתי בשקט.
"פשוט, ראית מה מיכאלה אמרה," היא מלמלה, "אם היא שוב תגלה שהברזנו..."
"היא לא."
היא חייכה את המבט המשועשע שלה, וזה גרם לי לחייך באופן אוטומטי. "את יותר מדי רגועה," היא גיחכה.
"טוב, נראה לי שכדאי שתצאי עכשיו," לחשתי.
היא הנהנה. "ניפגש בחדר מחשבים בקומה השנייה, כן?"
הנהנתי בחזרה.
טסאו קמה ממקומה, ניגשה למורה וביקשה לצאת לשירותים.
נשארתי לשבת בכיתה ולא הקשבתי למורה אפילו לרגע אחד. הצצתי בשעון כל רגע, וכשעברו חמש דקות קמתי גם אני וביקשתי לצאת. יצאתי מהכיתה, מרוצה מהתוכנית המעולה שלי. לא הספקתי ללכת עשרה צעדים, וראיתי מולי את יועצת בית הספר.
"מי!" היא אמרה בהתרגשות מוגזמת, "בדיוק אותך אני מחפשת."
הרמתי גבה. "אותי? למה?"
"אנחנו צריכות לדבר," היא אמרה בטון שהסגיר בדיוק על מה היא רוצה לדבר איתי.
הסתכלתי לכיוון המדרגות. "עכשיו?"
"את ממהרת לאן שהוא?"
"אממ..." מלמלתי, "האמת ש..." היא הסתכלה עליי בחשדנות. "האמת שעכשיו זה מצויין," אמרתי לבסוף.
"נפלא," היא חייכה בשביעות רצון, "בואי נלך לחדר שלי."
רציתי לסמס לטסאו שלא תחכה לי בחדר המחשבים, אבל נזכרתי שהשארתי את הפלאפון שלי בכיתה. נזפתי בעצמי על הטמטום.
נכנסנו לחדר של היועצת, שתמיד היה נראה לי כמו חדר בטירה אפלה. הוא אמור להיראות מזמין, אבל משום מה השילוב של הצבע הבורדו והסיסמאות הספק מעודדות ספק מדכאות גורם לכל מי שנכנס לחדר לקבל חלחלה.
"ובכן, מי," היא התחילה, "אני מניחה שאת יודעת על מה אני רוצה לדבר איתך."
הנהנתי. הברך שלי קיפצה בעצבנות. ידעתי שטסאו מחכה לי.
"מיכאלה דיברה איתי על המצב שלך בלימודים. את נעדרת הרבה יותר מדי וזה משפיע על הציונים שלך. חבל."
"את צודקת," מלמלתי בניסיון לזרז את השיחה.
"יכול להיות שזה קשור לתקופה הספציפית שאת נמצאת בה כרגע?" ברגע שהיא שאלה את השאלה הזאת, ידעתי שאני הולכת להישאר פה עד הרבה זמן. זו תהיה שיחה ארוכה.
"אני באמת בסדר," רטנתי.
"תראי," היועצת התקרבה אליי. רק אז הצלחתי להבחין שיש לה אף ארוך במיוחד. "זה לא פשוט שאמא שלך, כל עולמך, פתאום נישאת לגבר שהוא לא אבא שלך. פתאום מישהו חדש תופס מקום בחיים של אמא שלך, שעד כה הייתה כל כולה שלך."
פלטתי גיחוך קטן שהיה עשוי להפוך לצחוק במהירות. הקול הנמוך של היועצת ואוסף השטויות שהיא אמרה כמעט השכיחו ממני את הסיבה שבגללה יצאתי מהשיעור מלכתחילה.
"אני מבינה שדרך ההתמודדות שלך היא פשוט לצאת מהגבולות. זוהי נקודת. המפלט שלך, לפרוץ את מה שאת בעצם לא מסוגלת בבית," היא אמרה ברוב חשיבות. היא הייתה נשמעת מרוצה מעצמה מכל משפט שאמרה.
פתאום הבנתי מה אני צריכה לעשות. "וואו!" אמרתי בדרמטיות הגבוהה ביותר שהצלחתי לגייס, "זה... זה פשוט מדהים. אף אחד אף פעם לא קרא אותי ככה."
אפילו היועצת נראתה מופתעת לגמרי מהתגובה שלי. היא העבירה יד השיער הצבוע בגווני כתום שלה והביטה בי. "כן?"
"את ממש צודקת, עזרת לי להבין שאסור לי להזניח את הלימודים בגלל הפוסט-טראומה שקרתה לי," הייתה לי הרגשה שגם היא לא יודעת את משמעות המושג, "ועכשיו ממש כדאי שאחזור לשיעור, שלא אפספס עוד חומר חשוב."
"רעיון מצויין," היועצת חייכה חיוך ענק. לא היה לי ספק שמבחינתה זה הישג חייה.
ברגע שיצאתי מהחדר של היועצת, רצתי במהירות לחדר המחשבים בקומה השנייה. ממש קיוויתי שטסאו עדיין שם. הרגשתי רע שגרמתי לה לחכות כל כך הרבה.
פתחתי מעט את הדלת והצצתי. ראיתי מיד את הצמות הארוכות של טסאו ופתחתי את הדלת לרווחה. "אני כל כך מצטערת," אמרתי מיד.
"איפה היית?" טסאו שאלה באכזבה.
הרגשתי שאכזבתי אותה ולא יכולתי לתאר הרגשה גרועה מזו. מהרגע שהכרתי את הבחורה הזאת רציתי להיראות טוב בעיניה ועכשיו הרגשתי שהרסתי את זה. "אני באמת מצטערת," אמרתי שוב, "היועצת תפסה אותי לשיחה, לא ידעתי איך להתחמק..."
היא ישבה ליד אחד המחשבים החדשים בחדר והביטה בו. "מה רצית שנעשה פה?"
חייכתי, מרוצה מהרעיון שלי. גררתי את הכיסא שלי והתקרבתי למסך המחשב. "אני צריכה שתגידי לי איך קוראים לאחותך."
היא הסתכלה עליי בעיניים תומהות. "את לא תמצאי עליה כלום, מי."
"אני לא מתכוונת לחפש בגוגל," צחקתי, "יש לי דרכים קצת יותר מתוחכמות."
טסאו הסתכלה עליי כמה שניות בבלבול. "בזיט."
"סליחה?"
"בזיט, ככה קוראים לאחותי." היה אפשר לשמוע בקול שלה את העצב שהחזיקה בגרון. היה לי קשה כל כך לשמוע אותה ככה וזה רק גרם לי לרצות לעזור לה יותר.
באופן אוטומטי, הנחתי יד על ידה של טסאו. היד שלה הייתה חמה אך רעדה מעט. "מה זה אומר?" שאלתי בחיוך קטן.
היא הרימה אליי את עיניה. "תכשיט," היא חייכה כשראתה את חיוכי, "וזה בדיו מה שהיא הייתה. היא הייתה כל כך יפה, מי."
"את מדברת עליה בלשון עבר..." מלמלתי.
היה נראה שטסאו עומדת לענות משהו, אבל היא השתתקה. ידעתי שיש לה תשובה אבל לא התכוונתי ללחוץ.
הקלדתי על המחשב, חדורת מטרה לצאת עם תוצאות. "בזיט, בואי נגלה איפה הסתובבת לאחרונה."

תהילה, קראתי את הסיפור עכשיו בפעם הראשונה ואני מוכרחה להגיד שממש אהבתי אותו. בנית עלילה מעניינת והדמויות משכנעות ומסקרנות.
התחברתי מאד לדמות של טסאו ומי מסקרנת אותי יותר בכל פרק מחדש. מחכה לשמוע איך תלך השיחה שלה עם רז, שבוודאי תתן תפנית רצינית לעלילה.
אני מאד שמחה שבחרתי להתחיל לקרוא ואני כמובן מחכה שתמשיכי בהקדם (:

הפרק הזה היה מקסים. אהבתי מאד את הדרך שבה הצגת את מי ואת טסאו, ובמיוחד את המשפט הזה:

הוא משפט מקסים, כי הוא מראה שטסאו היא אנושית ולא מלאך, ובעיניי זה הופך את הדמות שלה למושלמת יותר.

אני אשאיר ללילי להעיר את כל ההערות הקטנטנות ואגיד רק שאת כותבת נפלא וזה אחד הסיפורים בעלי הרעיון (והכתיבה) הטובים ביותר שפגשתי (:
אשמח שתמשיכי בהקדם, אני לא רגילה להיות במתח. קראתי עכשיו תשעה פרקים ברצף

איזה כיף לי לראות עוד פרק ככה בהפתעה
אני ממש אוהב את מי ואני ממש אוהב את טסאו ואני ממש מחכה לפרק הבא כי נראה לי שהולכים להיות בו דברים מאוד חשובים
אני לא אחפור לך, אבל יש לך טייפו בשורה הרביעית מהסוף - בדיו במקום בדיוק
תכתבי לזה מלא המשך ושכולם יהיו שמחים אמן

יש יש יש עוד פרק! את יודעת כמה אני אוהב את טסאו וסמארטצ'ילד והכל והכתיבה שלך מעולה מעולה. הפרק הזה היה נהדר, רק שגיאה קטנטנה שראיתי:

מניח שלא אמורה להיות שם נקודה.
חוץ מזה זה פרק נהדר שהשלים לי הרבה פערים וקידם את העלילה בצורה טובה וקלילה :) תמשיכי לכתוב!

הי, תודה שוב על התגובות :) ממש ממש כיף לקרוא, באמת תודה

פרק 10/አስር

זזתי במעט אי נוחות בכיסא הכחול של חדר המחשבים. לא הייתי מסוגלת להסתכל על טסאו, כי ידעתי שהיא תהיה לחוצה במיוחד מהתוצאות.
"יש פה כמה פרטים," הכרזתי לבסוף, עיניי תקועות במסך המחשב, "אנחנו צריכות לבדוק מה יכול לעזור לנו."
טסאו קירבה את הכיסא שלה אליי מעט. קצוות הצמות שלה התחככו בזרועי והרגליים שלה, נעולות בסנדל שרוכים אדמדם, ניסו למצוא מקום תחת השולחן הקטן שיועד למחשב הנייח. היא הייתה מספיק קרובה כדי שאוכל להריח את הבושם שלה, שהזכיר לי ריח של תפוזים או משהו מרענן אחר.
"כתוב פה על קניות שהיא עשתה, אני לא רואה איך זה עוזר לנו," מלמלתי בריכוז, מרפרפת על הפרטים שהוצגו לנגד עיניי על המסך. "מצאתי משהו!" קראתי בהתלהבות, "לפני כמה שנים בזיט עזבה?"
"שש," טסאו ענתה מיד.
לחצתי על כמה דברים עד שהגעתי לתוצאה שרציתי. "לפני שש שנים בזיט קנתה דירה במרחק שעה וחצי נסיעה מכאן. יש פה את פרטי הנכס ותשלומים."
"מי, את גאון," טסאו חייכה.
"האמת שזה רז," חייכתי אליה בחזרה, "הוא לימד אותי כל מה שאני יודעת על מחשבים. שזה לא הרבה, אגב." השתתקתי פתאום. נזכרתי שהבטחתי לאושר שאדבר עם רז היום.
"אז... מה עכשיו? יש שם מספר טלפון? מייל? משהו?"
דפדפתי מעט בטפסים שהוצגו במחשב והנדתי בראשי. "אני חושבת שאין לנו ברירה. נצטרך לנסוע לשם."
"נצטרך?" טסאו שאלה בבלבול, "כלומר... את תסעי איתי?" הקול שלה היה נשמע ביישן כמעט כמו ביום שבו הגיעה, מה שגרם לי לחייך חיוך קטן.
"ברור," עניתי מיד, "אמרתי לך, אני אעזור לך למצוא את אחותך. את לא לבד בזה."
"תודה," היא ענתה בשקט. העיניים שלה הביטו ישירות אליי, והצבע החום-דבש בתוכן חדר לתוכי.
"אז מתי נעשה את זה?" טסאו שאלה אחרי כמה שניות מביכות של שתיקה, "אין שום חופש קרוב."
"האמת," חייכתי בערמומיות, "בדיוק הייתה לי שיחה עם היועצת על הברזות. שנעשה לה הפתעה קטנה?"
טסאו שתקה במשך כמה שניות ארוכות. "אני לא בטוחה שאבא שלי יאהב את זה," היא מלמלה. הקול שלה רעד מעט כשאמרה את זה, והיא נראתה מפוחדת.
"הוא לא חייב לדעת," הצעתי בקלילות, "אנחנו גם ככה גומרות מחר בארבע, אז בואי נחליט שעד אז נהיה פה בחזרה."
"מחר?" טסאו שאלה בהפתעה.
"אני לא רואה סיבה למה לדחות את זה," עניתי, "בזיט חייבת לך כמה הסברים, לא?"
היא חייכה. "אוקיי, מחר."

כשהגעתי הביתה אמיר ישב בסלון ומדד עניבות. גיחכתי ופתחתי את המקרר, בודקת מה יש לאכול.
"הי, אל תצחקי עליי," אמיר התגונן, "אמא שלך מכריחה אותי לשים עניבה בחתונה."
"מילא עניבה, אבל למה כל המזרח התיכון מופיעה על העניבה הזאת?" הצבעתי על אחת העניבות שאמיר מדד, עליה התנוססו דגלים ממדינות שונות.
"נו, אולי תנסי לשכנע אותה לרדת מזה?" אמיר ביקש. בנתיים הוא התחיל להסתבך בקשירת אחת העניבות.
"אין סיכוי," צחקתי, "לא היום. היום אני צריכה אותה בצד שלי."
אמיר קם מהספה בסקרנות והתקרב למטבח. "וזה למה?"
הוצאתי תפוחי אדמה מהמגירה והתחלתי לקלף. "בוא נאמר שאני צריכה ממנה טובה קטנה."
אמיר לקח ממני את תפוח האדמה. "תגידי, אולי אני אוכל לעזור."
הסתובבתי אליו, הקלפן בידיי. "אני צריכה את האוטו שלה."
"הו, חתיכת טובה," הוא צחק, מופתע. הוא החזיר לי את תפוח האדמה והסתכל עליי ממשיכה לקלף. "אוקיי, יש לי דיל."
"כן?" שאלתי בשעשוע.
"אם את משכנעת את אמא שלך לרדת מהעניבה - אני מביא לך את האוטו שלי."
עזבתי את הקלפן ותפוח האדמה והבטתי בו. "אתה רציני?"
"וגם תהיי השושבינה בחתונה."
"תשכח מזה."
"סתם, נו, אני צוחק! רק תשכנעי אותה לגבי העניבה," הוא אמר בתחנון.
"סגרנו," הושטתי את ידי ללחיצה.
הוא לחץ את ידי ונראה מרוצה. הסתכלתי עליו ובחנתי אותו. עד רגע זה לא ממש הסתכלתי עליו בעיון, אבל עכשיו הצלחתי להבין איך אמא שלי התאהבה בו. גבר חסון, נאה יחסית לגילו, כריזמטי והכי חשוב - החולשה הגדולה ביותר של אמא שלי - מתולתל. למרות ששמעתי את סיפור ההכרות הקיטשי בניהם כל כך הרבה פעמים, אני עדיין בטוחה שהסיבה שאמא שלי הסכימה לצאת עם אמיר היא תלתלי הביסלי שלו.
"טוב, מה את מכינה? אני אעזור לך," אמיר הציע בחביבות.
"לא, לא, לא," אמרתי מיד, "אני מסתדרת."
הוא הביט בי בחשדנות.
"אמיר," הנחתי יד על כתפו, מה שהייתה משימה מסובכת במיוחד בהתחשב בהפרשי הגובה שלנו, "איך להגיד את זה בלי להעליב?" היססתי לרגע, "השניצלים שהכנת היו פשוט זוועה."
"אווץ'."
צחקתי. "בוא נגיד שלך ולאמא שלי יש מזל גדול שיש לכם אותי, אחרת הייתם חיים לנצח על אורז וחביתות."
"הי, אני מציע לך לא לעצבן אותי אם את רוצה לנסוע מחר עם החבר שלך באוטו שלי."
עברתי לשיש והתחלתי לחתוך את תפוח האדמה לקוביות. "זה לא עם החבר שלי," מלמלתי.
"אז עם מי?" הוא הרים גבה, "אם אפשר לשאול."
"חברה," עניתי בטון סתמי, "אני עושה לה טובה."
אמיר שתק לרגע. "מה באמת עם החבר הזה שלך? לא ראיתי אותו אף פעם, רק שמעתי אגדות."
סיימתי לחתוך את תפוחי האדמה והכנסתי אותם לתוך סיר. "כן, הוא עסוק בזמן האחרון," הפטרתי.
"את כמו אמא שלך," אמיר צחק. הוא התיישב באחד הכיסאות במטבח והתבונן עליי. "שתיכן משחקות בשיער כשאתן משקרות."
"אני לא משקרת," עניתי בעצבנות. בלי לשים לב, שפכתי יותר מדי מלח בסיר.
"אוקיי, אז מה לא קרה עם החבר הכן עסוק שלך?" הוא שאל, משועשע.
נכנעתי והתיישבתי על כיסא לא רחוק ממנו. "אפשר להגיד שאנחנו לא משהו בזמן האחרון."
"לא משהו זה דבר שאפשר לפתור," הוא אמר והתבונן בי ברצינות.
"הולי שיט, החבר של אמא שלי מעביר לי סדנה בזוגיות?" צחקתי.
"עם כל הכבוד לאמא המקסימה שלך, היו לי כמה וכמה חברות לפניה. אני בהחלט יודע דבר או שניים על זוגיות."
"טוב, מאסטר, שתף אותי בבקשה," אמרתי בשעשוע.
"את לא רוצה להוציא דף ועט ולרשום את מה שאני אומר?"
"תתחיל לפני שאתחרט."
"אוקיי, אוקיי," הוא הניח את רגליו הארוכות על כיסא אחר והתרווח בכיסאו, "יש כמה מקרים נפוצים שגורמים לזוגיות להיות "לא משהו". הדבר הראשון, והכי נפוץ, זה שכבר לא כיף לכם ביחד. במקרה הזה אתם צריכים להפסיק לעשות שיחות נפש כדי לנסות לפתור את הבעיה ולהתחיל לנסות להנות. זוגיות, בעיקר בגיל הזה, צריכה להיות כיפית ולא מעיקה. המקרה השני, הוא שהבחור בגד בך. אם זה מה שקרה, תזרקי אותו לקיבינימט."
"וואו, לא, רז ממש לא בגד לי," אמרתי בגועל.
"המקרה השלישי, ואני ממש מקווה שזה לא המקרה שלך, הוא שנדלקת על מישהו אחר."
שתקתי.
"אם זה המקרה, את צריכה פשוט להיפרד מהרז המסכן הזה, כי זה לא הוגן כלפיו," הוא אמר בצורה נחרצת.
"ואיך יודעים?" שאלתי בשקט.
"איך יודעים מה?" הוא שאל בבלבול והוריד את רגליו מהכיסא.
"איך יודעים אם בטעות נדלקתי על מישהו אחר?"
אמיר עמד לענות, אבל דלת הבית נפתחה ואמא שלי נכנסה. "מה זה הריח השרוף הזה?" היא אמרה וסתמה את אפה, "אמיר, שוב הכנת שניצלים?"
"האמת שהפעם זו הבת שלך," אמיר גיחך.
מיהרתי לקום מהכיסא ולכבות את הגז. תפוחי האדמה היו חרוכים רק בצדדים, כך שהנחתי שהם עדיין ניתנים לאכילה.
אמא שלי הורידה את העקבים האדומים בכניסה והתיישבה על כיסא ליד אמיר, נראית מותשת ועייפה. "אתם לא מאמינים איזו חוצפה יש לאנשים," היא נאנחה, "מבטלים לי הגעה שלושה ימים לפני החתונה!"
"נו, מאמי, מה ציפית?" אמיר ניסה לעודד אותה, "באמת חשבת שכל מי שאישר יבוא? זה משהו כמו 700 אנשים."
"אני חייבת לנוח קצת," היא מלמלה, "אתה בא?" היא קמה מהכיסא והושיטה יד לאמיר.
"עוד רגע," הוא חייך ונשק לה על הלחי, "חכי לי בחדר."
אמא שלי הביטה באמיר בחשדנות, ואז בי, ואז נכנעה והלכה לחדר השינה.
"בקשר לשאלה שלך," אמיר אמר בשקט, "יכול להיות שזו הידלקות ויכול להיות שזה סתם משהו קטן שיעבור מחר. אל תפרקי הכל בשביל זה. תחליטי לעצמך דד-ליין שאם הוא עובר ואת עדיין חושבת על ההוא, את נפרדת מהחבר שלך."
הנהנתי, מהרהרת בדבריו.
"והי," הוא חייך, "תעשי רק מה שטוב לך, ברור?"
חייכתי. "תודה," עניתי בלחש.

רז היה על המחשב כשנכנסתי לחדרו, דופקת על הדלת הפתוחה. "הי," חייכתי.
"הי," הוא הסתובב אליי עם הכיסא המסתובב עליו ישב וחייך בחזרה.
התיישבתי על המיטה שלו, והוא קם מהכיסא והתיישב לידי. "הרבה זמן לא הייתי פה," מלמלתי.
"יותר מדי," הוא הנהן והתקרב אליי.
"אני... אני באמת מצטערת שהייתי ככה בזמן האחרון," הסתכלתי עליו והחזקתי בידו.
"זה בסדר," הוא ענה בשקט.
"לא, זה לא," הרכנתי את ראשי, "אתה כל הזמן עושה בשבילי כל כך הרבה ואני מתנהגת אליך בצורה מגעילה. אתה החבר הכי מדהים שיכולתי לבקש, רז."
הוא נגע בסנטרי והרים את פניי, כך שמבטינו הצטלבו והבטנו זה בזו. "אני לא מתכוון לוותר עלייך כל כך מהר, את מבינה את זה? אני אוהב אותך."
חייכתי ונישקתי אותו.
"בואי נחליט שמעכשיו לא רבים יותר," הוא אמר ברשמיות, "זוגיות אמורה להיות כיפית, לא מעיקה."
"איזה קטע," מלמלתי, "זה בדיוק מה שהחבר של אמא שלי אמר."
"נו, כנראה שלך ולאמא שלך יש את אותו הטעם," רז צחק ונשק לי על אפי.
חשבתי על מה שרז אמר וניסיתי להשוות במוחי בין רז לאמיר. רז בחור רזה וקטן, ואמיר שרירי וגבוה. רז רגיש ורומנטיקן ואמיר מצחיק ומלא ביטחון עצמי. הטעם שלי ושל אמא שלי שונה לחלוטין, ללא ספק.
"תגידי, מה באמת עם החתונה?" רז שאל פתאום, "הכל כבר מוכן?"
"החתונה!" נזכרתי פתאום, "חכה רגע, אני חייבת לעשות שיחה." קמתי מהמיטה של רז וחייגתי לאמי.
"כן, מי?" אמא שלי ענתה אחרי עשרה צלצולים.
"אמא, שומעת רגע?" אמרתי במהירות, "ראיתי היום את אמיר מודד עניבות."
"ו..."
"זה היה נראה נורא. זה כל כך לא מחמיא לו! תראי, אני יודעת שאמיר נורא רוצה לשים עניבה, אבל את חייבת להקשיב קודם לבת שלך ואחר כך לו. זה פשוט לא מתאים ללוק שלו, הוא לא מבין כלום בסטייל. אני ראיתי את שמלת הכלה שלך, זה לא ישתלב יפה ליד גבר עם עניבה."
נשמעו כמה שניות של שקט מהקו השני, ואז אמא שלי שוב דיברה. "את נורא מוזרה היום, את יודעת?"
"אז תוותרו על העניבה?"
"בסדר, אם זה כל כך חשוב לך," היא ענתה ונשמעה משועשעת. "אני חייבת לנתק, אנחנו באמצע משהו פה."
"תודה, אמא! ביי," עניתי וניתקתי את השיחה.
"זו ללא ספק הייתה השיחה המוזרה ביותר ששמעתי מעודי," רז צחק.
"אויש, תשתוק," גלגלתי עיניים וחזרתי להתיישב לידו. התיישבתי כמה קרוב שיכולתי ונצמדתי אליו. התגעגעתי כל כך לחיבוק שלו, לזמן שבו רק שנינו ביחד, לשתיקות הארוכות שלנו.
"קיבלת הודעה," רז אמר לי אחרי כמה רגעים של שתיקה, ממשיך ללטף את שערי.
ההודעה הייתה מאמיר. 'המפתחות למכונית על המיטה', הוא כתב. חייכתי.