הדבר הזה / אלכס, לפעילות "זו לא מתיחה"

זה ממש מוזר - אני מזהירה מראש.

בזכרונותיי אני טובעת בפרטים. המדבר החם והצחיח סביבי מצויר בפירוט מצוחצח. כל עלה וכל ענף, כל תמר על הדקלים מצויר בצבעי שמן טריים וקרים. טיפות מים שקופות נעות קדימה ואחורה בסדר גדוש אקראיות, ובאדוות גלים רכה שגורמת לי לחוש בבית בכל פעם שאני משקיפה עליה. תמיד אהבתי את המדבר, הוא היה מקום שקט שגרם לי להאמין בטוב. הוא היה חם וחסר לחות - אבל זה מה שאהבתי בו. זה גרם לי להרגיש חופשיה. אף אחד לא חיפש אותי, אף אחד לא רצה ממני דברים שלא יכולתי לתת - זה היה רק אני ומגוון ענק של חולות וצמחים. רק אני והמדבר.
היה לי בית חוף קטן, צמוד לים, ליד המון שלטים נפולים של "אין רחצה" ו"היזהרו - בורים פעורים באדמה". חלק מהשלטים התכופפו קדימה וחלקם כבר נפלו. הבית שלי היה צמוד לבורות, אשר תמיד דילגתי לידם בחוסר תשומת לב. זה לא באמת היה בית, יותר כמו מבנה עץ רופף שרק חיכה להתפרק. אולי אתם מכירים את סוג הבתים האלה, רואים אותם בכל פעם שמשקיפים מהחלון בדרך לים המלח או לאילת. כמו רפסודה עקומה, אבל מכל הצדדים. בכל פעם שנכנסתי אל המבנה הרעוע הרגשתי שהוא מאיים עליי לצאת, פן יתמוטט כשאני בתוכו. אבל זה לא שהיה לי יותר מה להפסיד, ואם יכולתי לבחור לחיות במקום אחר או למות במקום שאהבתי - העדפתי להישאר במקום הביתי שלי ופשוט לתת לגורל להחליט מה לעשות איתי.
ויום אחד, כשיצאתי לשכשך במי המלח הצמודים למשכני, יצא לי להיתקל במשהו משונה שלעולם לא ציפיתי לו, דבר אבסורדי כזה. הים היה קפוא לחלוטין והחום העז שהכה בו בכל הכוח לא היה בל יכולת מספקת להפשיר אותו, אלא שהוא פשוט עצר. חשתי שהזמן עצר מנגד. פתאום נזכרתי בספרי המדע הבדיוני שאחי הקטן קרא, בהם אפשר לעצור את הזמן. זה היה הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו, שיכול לגרום לדבר כזה - אולי חוץ מקונספירציה ענקית של הממשל. כבר לא העליתי בדעתי שזו קפיצה או עצירה מוזרה בזמן, כי הרי עובדה שזזתי. אמנם בקושי יכולתי להניע את האצבעות או אפילו למצמץ מרוב הלם - אבל זזתי. העיניים שלי סרקו את המקום כשלפתע הבחנתי במשהו זוחל ליד הים, או שאולי כלל מסלול הקרח הזה. זה היה מכרסם שלעס צמחים אקראיים ושוטים שהשתדלתי לרסן. הוא היה בצבע ורוד בהיר, קצת פחות כהה מכווית שמש קלה.
אני זוכרת שחשבתי שהייתה אמורה להיות לחיה הזו פרווה, אבל במקום זה היא הייתה ערומה לחלוטין, חושפת שיניים ובולעת צמח אחר צמח באופן מונוטוני שלמעשה קצת הרתיע אותי. הסקתי שאם היא תסיים לאכול את כל הצמחים באזור, אולי היא תתחיל ללעוס גם את הבית שלי - או אפילו אותי. זה לא שראיתי דבר כזה מעולם.
התקרבתי קצת, אני לא בטוחה אם מתוך סקרנות או טפשות, אבל עשיתי זאת. החיה הורדרדה עברה לגלוש ולכרסם את הקרח, באופן די ברברי. שמתי לב שהיא החלה לקשקש ולעשות קולות מוזרים, כאילו היא מדברת עם הקרח עצמו. בשלב הזה צבטתי את עצמי כדי לבדוק אם אני הוזה, או שחליתי באיזו מחלה לא ידועה אחרי יותר מדי זמן במדבר. שמעתי שהדברים האלה קורים.
במהלך ענן המחשבות הלגיטימי ביותר שלי - קלטתי שהמכרסם (הדומה בצורתו לחולד) מסתכל עליי גם כן. אני מניחה שלא הייתי מי יודע מה חשאית, אבל עדיין הפתיע אותי שהוא נעץ בי את העיניים הצהובות שלו. אם הייתי מדמיינת את השטן, אני מניחה שהוא היה נראה במדויק כמו הדבר דמוי-החולד הזה. התרחקתי צעד אחד, בעוד המכרסם נשרך קצת קדימה. הבטתי בו בעוד המוח שלי משרטט דרך מילוט והרגליים שלי לוקחות עוד כמה צעדים נוקשים ובלתי-בולטים אחורה בעוד גופי הקדמי פונה אל המכרסם המבהיל.
המכרסם המשיך להתהלך קדימה עוד קצת ועצר לשניה קלה. נשמתי עמוק והסטתי את מבטי כדי לנגב ביעילות את הזיעה שהצטברה וטפטפה לי על הגבות. הרגליים שלי היו המקום הראשון שהעיניים שלי נתקלו בו. ואז זה היה במכרסם הערום, הוא רץ ודילג מעל אבנים במהירות האור - קפץ עליי והפיל אותי אחורה. קיבלתי מכה בראש מהקרקע הלוהטת - כשהוא התחיל לנסות לאכול לי את הפנים. הוא רייר וירק עליי בכל הכוח, בעוד הרגליים שלו זוחלות מעליי והגוף שלו זז כאילו חטף התקף אפליפסיה בהילוך מהיר. גייסתי את כל כוחותי כדי לא להיגעל - כי אני בכל זאת מעדיפה לגעת ולהדוף חיה זרה מאשר שיאכלו לי את הפנים - ודחפתי אותו קדימה. רצתי ורצתי וגם בעוד אני מועדת על אבן ומאבדת את נשימתי לרגע, לא הסתכלתי אחורה. הגעתי לשלב בדרך בו לא יכולתי לברוח יותר, אבל למזלי, או שלא, עצרה מכונית בדרך - במיוחד עבורי. נכנסתי פנימה מבלי להסס לשנייה וכמעט התעלפתי כשהעיניים שלי נתקלו בנהג. זו הייתה אותה החיה כמו המכרסם המשונה, רק בתוספת כמה כתמים. מאוחר יותר הבנתי שעתיד האנושות לא נחזה כמו שצריך, ואפוקליפסת זומבים ממש לא התקרבה. זו הייתה אפוקליפסת מכרסמי הקרח העירומים וחמומי המח. שם קצת ארוך, אני יודעת. בכל אופן, ניסיתי לצאת מהדלת של האוטו ממש מהר. לא ידעתי איך הדבר הזה בכלל נוהג, אין לו אצבעות שמתפקדות כראוי לנהיגה... אבל הוא נעל את הדלת.
זהו, הייתי אבודה.

עוד פעם מדבר יהודה. אנחנו צריכים להתחיל לטייל במקומות.
אוי, אלכס אלכס אלכס. התיאורים שלך מדהימים ביופיים ואני מתלהב מהם בכל פעם מחדש. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אז במקרה שלך מילה שווה אלף תמונות. אני ממש מרגיש את המדבר הזה כשאני קורא, את החום חסר הלחות ואת הדקלים.
המכרסם. אהבתי את איך שתיארת את המכרסם הקירח חמום המוח כ... ובכן, כמכרסם קירח חמום מוח. האתגר הזה לא נתן יותר מדי חופש פעולה, אבל הפעולות המוזרות שהמכרסם עשה בהתחלה, כמו לקשקש עם הים, היו די משעשעות. ואז פתאום הוא הסתער עלייך ועלית על רכב של מכרסם קירח חמום מוח אחר. נו טוב, למדנו לא לתפוס טרמפים במדבר.
אז כן, הטוויסט בסוף עם אפוקליפסת המכרסמים היה די הזוי, אבל אני ממש אוהב נונסנס ככה שזה הצחיק אותי וזה בא מכיוון לא צפוי בכלל. כלומר, זה התחיל כמו כל קטע רגיל שלך, עם תיאורים מהפנטים על חיים שקטים במדבר שגרמו לי לרצות לזרוק את כל הטכנולוגיה מאחור ולעלות על אוטובוס ישן שיעצור לי בצומת נידח בנגב, ושם לפתוח בחיי פרישות. ואז פתאום אפוקליפסת מכרסמים... לא ראיתי את זה בא. לקחת את האתגר לכיוון מאוד מאוד מיוחד ולא צפוי, וממש נהניתי לקרוא את הקטע הלא שגרתי בעליל הזה. מתברר שאת גם כותבת נונסנס מעולה והייתי רוצה עוד ועוד ועוד מזה! העם רעב לנונסנס!
העם רעב בעצם לכל דבר שאת כותבת. אל תפסיקי לכתוב 3>

*הקפצה, מצטערת שאני מגיבה רק עכשיו.

אוי, זה קטע ממש ממש קסום ומשעשע. באופן כללי התגעגעתי לקטעים שלך, שמחה שחזרת לפרסם בתדירות גבוהה.
התיאור של המדבר בהתחלה מהמם וממש ציורי (במלוא מובן המילה). הצלחתי ממש לדמיין את המקום וגרמת לי לרצות לשבת שם בין העצים ולהסתכל על החולות ועל המים (למרות שאני ממש לא בן אדם של ים).
גם את הדרך שבה הצגת את המכרסם ממש אהבתי, ובאופן כללי את הכיוון שאליו בחרת לקחת את המתיחה - זה יצא ממש מגניב.
אני לא אעיר כרגע על שגיאות פיסוק והקלדה וכאלה, כי סיכמנו שאת תעברי על זה ואלו דברים שאני יודעת שאת יכולה לתקן בעצמך, אבל כן יש לי כמה הערות יותר כלליות (או לא כלליות, אבל פחות טכניות):

התיאור כאן של המים ממש ממש יפה, אבל אני חייבת לציין שהתמונה הראשונה שעלתה לי לראש כשקראתי את ההתחלה של המשפט ('טיפות מים שקופות נעות קדימה ואחורה בסדר גדוש אקראיות') הייתה של גשם, ולא של ים. יכול להיות שזו רק אני, אבל משהו בתיאור של הטיפות בנפרד פשוט לא ממש התחבר לי בראש לים - ואני מניחה שהתכוונת לתאר כאן ים, ולא גשם.
בחירה שלך, אבל לי אישית לקח המון זמן להבין שאת מדברת על ים (ניסיתי להבין למה החלטת שגשם זה דבר שמאפיין את המדבר, אופס) ואני כן ממליצה לך לנסות לערוך טיפה את התיאור ולתאר את הים בצורה קצת שונה, שתהיה יותר ברורה.
חוץ מזה, חסרו לי עוד קצת הסברים. כן אהבתי את זה שהכל התקדם מאוד מהר, ואני חושבת שזה העביר בצורה ממש טובה את המהירות של כל הפעולות שלה ושל המכרסם, אבל כשהגעתי לסוף הרגשתי שהוא הגיע קצת מהר מדי.
גם זו לגמרי החלטה שלך, כמובן, אבל אני מאוד אשמח אם פשוט תוסיפי המשך למה שכבר כתבת, המשך שיסביר איך המכרסמים הגיעו לשם/מה הם עושים שם/משהו אחר בסגנון (ואולי יכיל טוויסט כלשהו, כי הרי היא מספרת את הסיפור בזמן עבר אז אנחנו יודעים שבסופו של דבר היא בסדר).
מלבד הדברים האלו אין לי ממש הערות. באמת קטע מצוין ומשעשע, ואהבתי את הרעיון היצירתי.
אז בקיצור, מאוד ניהניתי לקרוא ואני מחכה לעוד קטעים בסגנון. אני חייבת להגיד שבהחלט השתפרת מאז הקטעים הקודמים שלך שקראתי (לא שהם לא היו טובים, כן? הם היו מצוינים, אבל הקטע הזה בהחלט יותר ברור מבחינת העלילה), ואני כבר מחכה לקרוא את הקטע הבא. מצטערת אם פגעתי.