קטע לפעילות פרמידת הבריחה, מכת ערוב. אני מקווה שהבנתי את המשימה נכון X:

שימו לב- הקטע בדירוג PG13 בגלל רמיזה לשימוש בסמים

עשן

היו ימים בהם כל העולם שלה היה עשוי מעשן. חברים, משפחה, הבת שלה - בתוך העשן קווי המתאר שלהם היו כסופים והיא הייתה מסוגלת לראות אותם טוב יותר. זה היה כל מה שהיא אי פעם רצתה.

אבל לאור גדול בדרך כלל מתלווה חשכה גדולה. וכשהחשכה הגיעה היא לא הייתה מוכנה, והעולם לא היה מוכן לסלוח לה.

היא תמיד חשבה שאלה החיים שלה, שעליה נגזר לחיות אותם כפי שהיא רואה לנכון, כפי יכולתה. אבל קווי המתאר הכסופים שלהם התפרקו ונשלחו אליה כמו ידיים חמדניות, נקשרות סביבה, כולאות אותה, מכניעות אותה לרצונם. ומהכלא הזה הייתה רק יציאה אחת, אל כלא אחר. לגמילה.

"אני סולחת לך."

כמו שהיא נולדה מהאור אל החושך, הבת שלה נולדה מהחושך אל האור. ילדה שלא הייתה צריכה להיוולד, ובכל זאת היא הייתה שם, יפה ומושלמת ונכונה. והיא סולחת לה על טעויות שלא היו טעויות. על הפינה החשוכה בתוכה אותה היא ריסנה טוב כל כך במשך כל כך הרבה זמן, עד שהעולם כפה עליה להוציא אותה אל האור ולהמיט את אסונה על האנשים שהיא אהבה יותר מכל.

היא אסירת תודה על המחילה. חטאיה יכולים לשחרר אותה לחופשי עכשיו, זה מה שהילדה התמימה שלה חושבת. היא אולי לעולם לא תבין שהחיים לא הוגנים ושדברים רעים קורים, ושזה לא באשמת אף אחד, גם לא באשמת אימא שלה. והיא התפללה בכל יום שהאפלה תחוס על הילדה שלה, שהיא תחיה באור לנצח, שהילדים שלה לעולם לא יגרמו לה להרגיש כמו הנבל שהרס את החיים שלהם.

כשהיא לבד בחדר שלה השמיים מאפילים בחוץ. אורות רחוקים מהבהבים בתוך הרוח הקרה. מעבר לקירות האבן והסורגים שעל החלון שום צליל לא חודר, ובדממה, השדים יוצאים ממקום מחבואם.

השמיים שחורים, ענקיים. בלי העשן הם בלתי נתפסים באכזריותם. כשהיא מסתכלת לתוכם הדמעות כבר מזמן לא באות. והיא לא מתגעגעת לעשן, רק לימים בהם היא חיה בלי חבלי הכסף שכבלו אותה תחת עינה של זכוכית המגדלת חסרת הרחמים ששלטה בה עכשיו.

כשהיא לבד בחדרה היא מסתכלת לשמים ולוחשת, "אני לא סולחת לך."