לכלוכים ובלאגן בכל פינה,
והסדר שולט רק פעם בשנה.
הפעם הזו היא מאוד מיוחדת,
ונדבר עליה אולי בפעם אחרת.

על השולחן יושב המחשב,
שאת הזמן שלי הוא גונב.
על המדף מונחת בובה,
שכבר התמלאה מזמן באבק וחלודה.

הבובה הזו מסמלת אותי,
שכבר שנים לא חידשתי משהו אמיתי.
"קול התור נשמע בארצנו",
ועוד אלפי משפטים זורמים במוחנו.
אבל אנחנו לא, לא מקשיבים,
למה שאנחנו מהפה מוציאים.

והארון שלי כולו מבולגן,
כמוני עם שירים של גן.

אוי,חדר שלי אין מה לומר,
בגללך משהו היום בתוכי נגמר.
-------------------------------------

אשמח לתגובות:)