קטע ההמשך לקטע: "המדרכה"
-----------------------
ברכיי כורעות על הדשא, כשראשי מורכן למטה וידיי אוחזות בחוזקה בדשא - שנתלש מדי פעם. הרוח הסתווית הסיטה את שיערי וחשפה את פניי הדומעות. שיניי הקדמיות לוחצות על שפתי התחתונה וידיי רועדות מהרגשות העזים שחלפו בי, כל גופי רועד בחוזקה ונשימותיי מתקצרות. יד אוחזת בי בחוזקה, ומושכת אותי לעמידה.
"זה לא צודק. אני לא אמור להיות שק האגרוף שלך," אחזתי בגרוני ברעד, השתעלתי בחוזקה ונחנקתי מהדמעות שעדיין זלגו. "אני לא אמור להיות הדרך שבה אתה מוציא כעס."
"אין לך מה לעשות, אז תתמודד. תהיה שק אגרוף טוב ותסתום," אמר בלחישה ובנקיפת אצבע תוקפנית. "או שאבא יידע על הדבר."
הנהנתי במהירות כשראשי מורכן למטה, לא יכולתי להוציא מילה ולבי דחק בי לקפוא במקום.
"לא משנה מה, אתה תגיד לי כן. עכשיו, אתה תשב פה בשקט ולא תזוז עד הערב - מובן?" הוא גיחך בהנאה לעיני המשותקות, חייך חיוך נבזי והלך לדרכו.
התמוטטתי כשניסיתי לשבת בישיבה מזרחית, זקפתי את גבי והסתכלתי לעברו הולך - לא מעיף מבט אחורה. חיכיתי בקיפאון שישוב, הבטן שלי שאגה ברעב, השרירים שלי קפאו, הנשימה שלי התקצרה - מתי הוא יבוא?
צל מתקדם לעברי באיטיות, צל גבוה ודק. הוא הולך בביטחון ובחיוך רחב לעברי, כאילו אין לו טיפת מצפון למה שהוא עושה. הוא בא לעברי, מסיט את ראשו מטה ומדבר אליי.
"קום, לך הביתה. אם אבא שואל משהו, אתה אומר לו שהלכת לגינה, איבדת את תחושת הזמן לגמריי ושזה לא יקרה שוב."
קמתי מיד, רצתי הכי מהר שאפשר - לברוח ממנו, להיות בבית ולאכול משהו, לשכוח ממה שקרה. רגע לפני שנכנסתי לבית, מחיתי את הדמעות, ניסיתי להירגע קצת עם נשימות ארוכות וחייכתי חיוך מזויף.
"איבדתי את תחושת הזמן - הייתי בגינה - אני רעב ביי," אמרתי לאבא במהירות בפתח הדלת ורצתי בעזות לעבר המטבח, לאכול משהו, כל דבר שישביע את הבטן המגרגרת שלי. כל דבר שיסיח את דעתו מלאונרד. הדלת נפתחה בחוזקה, ואני ולבי קפצנו בבהלה תוך כדי שאני נחנק מהאוכל.
"מה זה אמור להביע, ג'רלד? בלי כל אזהרה אתה נשאר ועושה מה שאתה רוצה? זה לא בסדר! אתה מרותק," הוא אומר בקול זועם. "בעוד שלושה ימים תוכל לצאת מהבית לבלות. מעכשיו עד ליום חמישי אתה בבית הספר ומגיע הביתה, ברור?"
בלעתי גוש גדול וחונק שנתקע בגרוני, והנהנתי בשקט עם ראש מורכן לרצפה. "כן אבא." המשכתי לאכול באיטיות את הדגנים, מתעמק יותר ויותר במחשבות על לאונרד והניצול שלו. מבלי ששמתי לב הדלת נפתחה מעט, קול הקפיץ אותי וקרע את חוט מחשבתי.
"אתה עכשיו תכניס את הראש שלך לקערת הדגנים, נכון?" הוא חייך, עיניו נצצו בציפייה להסכמתי. בלעתי גוש גדול בגרון והנהנתי לו. הכנסתי את ראשי לקערה, פניי נרטבו מהחלב והדגנים נדבקו ללחיי.
"תוציא את הראש," הוא אמר בבירור. הרמתי את ראשי באיטיות, וקמתי לקחת מגבת. "לא לא. אתה לא מתנגב, אתה הולך לישון."
בהנהון עצבני ומלא טינה הלכתי לעבר המיטה, נכנסתי לתוכה והתכסיתי. המחשבות עליו, על אבא, על כל מה שהוא יכול לעשות לי, הפחידו אותי יותר מהכל. מרוב חשיבה העייפות שלי התגברה, ושקעתי בשינה.

חדר עצום בגדולו, אדום כדם עם אווירה מלכותית וריח נפטלין שורר בו. מסגרות ותמונות מוזהבות, דיוקן עצום של לאונרד לבוש בתכשיטים ואביזרי מלכות מעל אח קטנה ומעוטרת באדום. ושם, ממש מאחוריי, נשמע קול נקישה מהדהד. בסיבוב מהיר ראיתי אותו, על כס מלוכה נוצץ וגבוה - מביט בי ומגחך. היה לו מטה עם ראש של סמור עשוי עליו, עשוי מזהב ובעל עיני רובי נוצצות.
"אתה תגדל בדיוק כמוני, נכון?" הוא שאל לפתע בחיוך נבזי, קם מהכס היפה שלו והלך לעבר החלונות היפים, מביט בבתים שמתחתיו ומחייך חיוך רחב יותר. הנהנתי, בלעתי גוש גדול ומפחיד בגרון והתקרבתי אליו באיטיות עם צעדים רועדים.
"רק שאני לא אגמור כמוך." אמרתי בלחש, וכל הכעס שלי יצא החוצה. בעטתי בו בצרחה, החלון נשבר והוא נפל. התמוטטתי על ברכיי, והשתעלתי בחוזקה תוך כדי בכי - דמעות זולגות בלי הפסקה וגופי רועד בעוצמתיות בלתי - נשלטת.
אחרי כמה דקות, אולי חצי שעה אפילו - קמתי ורעדתי לעבר הכס. התיישבתי עליו, והבטתי בקיר בחדות. היה כתוב שם משהו, משהו קטן אבל בולט.
"תיזהר ממני, ג'רי," קולו נשמע בהד, והכיתוב התברר. 'בדיוק כמוני', היה כתוב בכתב שחור ומסולסל. "אתה תקשיב לי, נכון?"

קמתי בהתנשפות אדירה של פחד, ראשי נחבט במשהו כואב למדי ועיניי התמקדו באובייקט המכאיב. ידעתי מיד מי החזיק אותו, אך רציתי לדעת מהו החפץ - כי בלאונרד לא היה לי שום עניין. החפץ היה, מה אם לא, מחבת לטיגון. אחרי שפשוף ראש ארוך וכואב של ניסיון להעלים את הכאב, הבטתי בו. הפרצוף שלו נתן לי מספיק כעס שיכולתי לבעוט אותו מהחלון, בדיוק כמו בחלום. החיוך שלו היה כל כך גדול, הגיכוחים הקטנים והלא - נפסקים שלו רק הוסיפו לאווירה המעצבנת. כל רעד קטן של צחוק שעבר בגופו גרם לי לצמרמורת קטנה בקרקרפת.
אחרי נשיפה ארוכה, עצבנית ומתוסכלת, חזרתי לתנוחת שכיבה והתכסיתי בשמיכה - הסתובבתי עם גבי אליו וזעמי גבר.
"אתה תהיה בדיוק כמוני, נכון?" האלה הזו פערה את עיני, הגבירה את קצב פעימות הלב שלי וגרמה לעיניי לחוות טיקים. הנהנתי בכאב עז, ושקעתי בשינה מחרידה - אך נטולת חלומות.
השעון המעורר והחדש שלנו בצבע תכלת צלצל בעוצמה. קמתי מהמיטה בצעדים עייפים וכבדים, כיביתי אותו באיטיות והלכתי להתארגן ליום לימודים. לאחר צחצוח שיניים, לבישת בגדים, נשנוש קטן וארגון מערכת - יצאתי מהבית וצעדתי לעבר תחנת האוטובוס. לפתע שמתי לב למשהו קטן, השמש לא הייתה מעליי - אלא מולי. רצתי במהירות ובלחץ לעבר הבית, לבדוק את השעה האמיתית. אגלי זיעה הופיעו על פניי כשראיתי את השעון, זה בלתי אפשרי. השעון הראה לי שהשעה היא 17:30 - מה שאומר שהפסדתי יום לימודים שלם, כולל האפשרות היחידה השנה לראות את כל הסרטים הכי טובים שיצאו. מה שאומר שהוא כיוון את השעון, הוא עשה את זה בכוונה.
"איזה יום מדהים," קול אנחתו המאושרת נשמע מפתח הדלת, ראשו מורם בחיוך רחב. אין לו שום רגשות אשם כלפיי מה שהוא עושה. "ואתה פספסת אותו, נכון? אז רק כדי לוודא, אתה תסתום ואל תזוז." הוא לחש לי את המשפט האחרון. גופי התחיל לעצור, קיפאון שכבר לא יכולתי לא לציית לו, עמדתי - החלום הפך את שלטונו עליי להרגל עצוב.
הוא הושיט את ידו לסלסלת הפירות שבאמצע שולחן המטבח, לקח תפוח אדום ומבריק ויצא בהליכה איטית ומעצבנת מהמטבח.
"הבית פנוי. אבא שלי יצא מהבית לפני שעה, הוא יחזור בעוד שעתיים - וג'רי? הוא קפוא," הלחישות שלו היו רועמות, והצחוק שבקע מפיו הכאיב לאוזניי. העיניים שלי התחילו להטשטש, והדמעות - דמעות של שנאה, של עצב, של כעס, של תיעוב - דמעות שגרמו לצמרמורת איומה, הגוף קורס.

"איש הפח, הו איש הפח
ספר לי, בבקשה
למה אתה כה מלוכלך?

איש הפח, הו איש הפח
האם קיבלת את לבך?
אל תבכה, זה מגוחך

איש הפח, הו איש הפח
גברים לא בוכים
רגשות רק בפנים

בבקשה, תקשיב לי...

אתה גבר, רובוט חסר כל רגישות
תגן על כל אישה
צריכה היא בטיחות
אתה לא צריך אף אחד
אתה כבר חלוד, לבד
מה זה משנה בכלל, אם אתה לא מיוחד?

רגשות רגשות, זה לחלשים
אם אתה רוצה לב
אתה כמו עכבר לנחשים

איש הפח, אל תעזוב אותי
אתה צריך להאמין
גבר לרגשות חסין."

עיניי נפקחו בתאווה לרצח. אנרגיית זעם עצומה הקימה אותי, אגרופיי קמוצים בחוזקה וראשי מורכן למטה - טיפות זולגות מאפי אל הרצפה, וגופי רועד מהקול שעד לפני כמה שניות שר לו.
התאוששתי במהרה מהמחשבות הכןאבות שלי, מחיתי את דמעותיי - שסירבו לעזוב - והתכוננתי לבריחה מבית החולים.
ירדתי על ברכיי, זחלתי לעבר הדלת של החדר הסמוך - בעודי מביט בדלת היציאה מהחדרים אל מרכז בית החולים שטוף הקולות - אני מבחין בקול שבוקע מהידית, קול פתיחת הדלת.
מיד קמתי, רץ כדי לפתוח את הדלת של החדר השנייה, זועק זעקת כאב ומתחבא מאחורי וילון בצבע איזמרגד של מיטה ריקה.
הדלת נפתחה במהרה, צל גבוה הופיע כתגובה לאור - צעדים נמרצים נשמעו במעבר הצר, דלת העץ נסגרה בקול קרקוש - וברחתי למרכז בית החולים העמוס.
מסתתר מתחת להמון אנשים גבוהים - ונדחף ביניהם לעבר היציאה - ניסיתי להפוך לרוח רפאים.
"אאוץ'!" זעקות של נשים ופנים חמורות סבר מופנות לעברי - בעודי מסמיק ממבוכה ומתנצל.
"שים לב לאן אתה הולך!" נזיפות של גברים, מל - ווים במבטים כועסים כלפיי - היו קשים מנשוא, כי הם הזכירו לי כמה אני מתגעגע לאבא שלי.
אחרי קושי עצום ומבוכה רבה, יצאתי מדלת בית החולים בהקלה, נשמתי נשימה עמוקה של רוגע וחייכתי.
ואז נשמע קול אזעקה: "מטופל ברח. מטופל ברח."
ברגליים יחפות, סינר של מטופלים והמון אנרגיה רצתי לעבר הדבר הראשון שראיתי שיכול לעזור לי לברוח - אופניים.
המזל הגדול האיר לי פנים, האופניים לא היו קשורים לשום דבר - ואפילו המצפון שלי לא השפיע עליי.
"זה הדבר הנכון לעשות." עליתי על האופניים הגדולות - בקושי, אם יורשה לי לומר - ודיוושתי בכל הכוח הרחק, הרחק מבית החולים.
בזמן הרכיבה ראשי התעסק בשאלה 'איך הם גילו כל כך מהר?' - בית החולים שלנו אמור לבדוק את מטופליו כל 10 דקות, ועברו רק 7 דקות מאז יציאתי מהמיטה.
ואז התשובה הגיעה לידי - במבט חטוף לעבר חלוק המטופלים ראיתי תווית, שבטח נסרקה והודיעה על בריחה.
"איך הגעתי למצב הזה?" דיברתי לעצמי, הראש שלי כאב - העיניים הדומעות שלי רצו לפתח פיות ולצרוח, מה שלעולם לא יכולתי לעשות עם הפה שלי.
אצלנו במשפחה כאב מרפאים במכות - הסיבה שבה אבי הכניס את אחי ואותי לחוג קראטה.
לצרוח זה "להיות נמושה", כמו לבכות, ליילל ולהתמרמר.
אחרי נסיעה ארוכה, מייגעת ומעציבה - הגעתי למקום השנוא עליי ביותר.
"איפה היית?! אתה יודע כמה דאגתי?" העיניים של אבא שלי גרמו לי להרגיש מבויש כל כך - למרות שזו לא אשמתי. "חלקיק אבק שכמוך, אתה מרותק."
הצרחות שלו עוד מהדהדות בראשי, ובלב כבד נכסתי לחדרי, שמתי פיג'מה וקרסתי על המיטה.
"בבקשה," התחננתי לאלוהים, שישמע את קולי - דמעה בודדה ירדה מקצה עיני - תקווה קטנה. "אל תתן לו לעשות לי את זה."

"ואם כוח אין לו לב
החיים שלו כאב
הוא מנסה לצעוד קדימה
אך גם תמיכה אין לו מאמא

הוא כמו איש קפוא
שנשכח מהעולם
הרי שמו הוא "איש הפח"
שנוא על כל אדם

אריה ודחליל
בת אדם וכלב
התעללו בו נפשית
ואז באותו הערב

הוא מצא שיקוי
מכסף טהור
שתה במהרה
שלא יראה יותר שום אור

איש הפח, יצור שנוא דחוי
מכל הסבל שסבל, הוא רק רוצה עינוי
איש הפח, לב כבר לא יספיק
אתה מתכת קרה
לנשמה מאלומיניום דקיק."

קמתי בבהלה, ראשי טרוד במחשבות כואבות, בשיר שכל מילה חדרה לראשי, באחי שלא מבין את מה שהוא עושה, באבי המחמיר, ובי - איש הפח.
חזרתי לישון במחשבה עצובה על מתי רודנותו של אחי תסתיים, אם היא תסתיים.
"בוקר טוב." אחי העיר אותי עם נגיעות בלחיים שלי - כאילו הן ג'לי. בעיניים עייפות ופה יש קמתי בעצלות לעבר האמבטיה - חושב על כמה שעות ישנתי, והאם אני נראה כמו ערפד.
אחרי צחצוח שיניים והתארגנות מייגעים, יצאתי רבע שעה מוקדם מהבית - והלכתי למשטח, המקום היחיד שאני אוהב.
"שטח זה כרגע סגור לצורך בניית מדרכה" - שלט גדול עמד מול פניי, וכל המשטח היה מוקף במחסומים.
ירדתי על ברכיי, השתעלתי בעיניים דומעות - הכאב צרב בי, השליך אותי מלא בפצעים לתוך ים מלוח, הוא השמיד את המקום היחיד שנתן לי תקווה.
"איזה קסם אפשר לעשות עם קרטון, הדפס ועמוד משכנעים. היית מאמין שהעירייה שלנו כזו עיוורת?" קול נשמע מאחוריי, לא - זה בלתי אפשרי. זה לא יקרה. "אפילו יש כאן פועלים!" הוא צחק, צחוק מנוכר ומרושע כל כך.
"לא. לא! לא." צרחתי כל כך חזק, רציתי לחנוק אותו - לרצוח אותו בדם רותח.
"אתה שלי, נכון?" הוא לחש באוזניי בחיוך רחב ומרושע.
"כן." תוך כדי בכי אמרתי, נכנע.
הוא בנה עליי משטח משלו.