נס קפה | אור

היוש D':
אני שותה נס קפה עכשיו והקטע המוזר חסר הפואנטה הזו עלה לי אז חשבתי שאפרסם את זה.
ואשמח לת"ב לול
אולסו כן אני יודעת שאן שירלי זה בכלל ספר אבל תאמינו לי זה יותר מצחיק אם הוא חושב שזה סדרת נטפליקס מקורית.

--

הוא תמיד אהב את הקפה שלו עם שתיים סוכר.
הוא גם תמיד ניסה לשכנע את עצמו שהוא צריך להמעיט בסוכר, שכפית סוכר זה לגמרי בסדר. אבל בכל פעם כשהיה קם בבוקר והיה מכין את הקפה שלו - הוא היה ממלמל שבפעם הבאה. בפעם הבאה הוא ישתה קפה עם כפית סוכר, מעט מים חמים וחלב.
סליחה, ישתה את הנס קפה שלו עם כפית נס, כפית סוכר, מעט מים חמים וחלב.
כשעוד היה בשירותו הצבאי (מה שלא היה מזמן כל כך), הוא היה שואל את אנשי המשרד שלו אם בא להם קפה. והם תמיד היו שואלים אותו, במין הלם לא מוסבר, אם הוא התחיל לשתות קפה שחור.
הוא שנא קפה שחור. קפה שחור עשה לו בחילה. חוץ מזה, זה היה נראה מגעיל.
"תרצה להזמין משהו?" המלצרית עמדה מעליו, קוטעת אותו ממחשבותיו.
"אה… כן." הוא אמר באנגלית רפויה כל כך. הוא לא תרגל אנגלית מאז סוף כיתה י"ב. פשוט כי לא היה בזה צורך.
"אני אשמח לטוסט." הוא אמר לבסוף, ותהה אם המלצרית בכלל יודעת למה הוא מתכוון. הם היו כל כך מוזרים פה - בניו יורק.
כל כך הרבה אנשים, ואף אחד מהם לא שותה קפה כמו שצריך.
"רק טוסט?" המלצרית שאלה, מחייכת אליו בעדינות. הוא החזיר חיוך, מתוך נימוס כמובן.
"רק טוסט." אמר, והתפלל שהיא לא תביא לו את הטוסט עם כל מיני דברים מוזרים בפנים, הוא שנא שהם עשו את זה.
היא הנהנה, ובאה ללכת, אך לפני שהלכה הוא עצר אותה, כשהוא קורא; "סליחה, את יודעת איפה אפשר להשיג פה קפה?"
"איזה קפה?" היא שאלה, והוא השתתק.
מאז ומתמיד הוא לא הזמין קפה בבתי קפה. מלבד העובדה שלא היה לו מושג מה הוא בכלל שותה ולא רצה להביך את עצמו, הוא היה מאוד ספקטי לגבי איך אנשים מכינים את הקפה שלו.
"את יודעת מה," אמר לבסוף, "פשוט תביאי לי קולה במקום קפה."
גם קולה זה בסדר בשעה שמונה בבוקר, ניסה לשכנע את עצמו כשהמלצרית הלכה. גם קולה זה בסדר.

הוא ניסה לחפש נס קפה בחנויות כשרות. או לפחות חנויות של ישראלים.
בינתיים כל מה שהוא מצא זה חבילות במבה נוגט, והוא אהב במבה נוגט, אז הוא מצא את עצמו לוקח כמה חבילות של במבה נוגט ובמבה רגילה אל הקופה.
"זה הכל?" המוכר שאל, נראה מעט משועמם.
"בעצם לא." הוא אמר, "אתה יודע איפה אפשר להשיג קפה?"
"נס?" המוכר שאל שוב.
"כן."
"נסה במדף השני משמאל." הוא הצביע לכיוון הכללי של המדף.
הוא הלך לשם, נאנח בעצבנות. היה שם רק קפה שחור, והוא שנא קפה שחור.
"אין פה נס!" הוא קרא.
"כנראה נגמר אז, אחי." המוכר אמר, וזו הפעם הראשונה שהוא הבין שהמוכר ישראלי.
כמה מטומטם הוא יכול להיות?
"מצטער." אמר המוכר, ובאמת נראה מצטער.
"זה בסדר." הוא מלמל, חוזר אל הקופה ומשלם על הבמבה והבמבה נוגט שלו, שם את זה בשקית.
"יש שם כמה בתי קפה של ישראלים בסביבה." אמר המוכר לפני שהוא בא לצאת מהחנות. "אולי אצלם יש נס קפה."
"תודה." זה כל מה שהוא אמר כשיצא מהחנות.
הוא ממש היה צריך קפה.

שום בית קפה בסביבה לא הבין מה הוא רוצה מחייהם כששאל אותם באנגלית הרפויה שלו אם אפשר להזמין נס קפה. הם פשוט בהו בו, ואז ביקשו ממנו לחזור על זה בשנית.
אז הוא וויתר והזמין שוקו. חייב להיות להם שוקו.
"בבקשה." המלצרית אמרה כשהיא חזרה עם כוס השוקו שלו. הוא הרגיש כמו ילד קטן, שותה שוקו בניו יורק.
"תודה." היה כל מה שאמר, לפני שלגם מהשוקו שלו.
המלצרית חייכה, בטח חושבת לעצמה שהוא ילדותי ומטומטם לפני שהלכה ללקוח הבא.
"בעיות של ישראלים אה?" נשמע קול בעברית משאמלו, והוא הסתובב, פוגש בבחורה בעלת שיער ג'ינג'י. היא הזכירה לו את אן שירלי משום מה, והוא היה חובב סדרות נטפליקס מקוריות.
"איך ידעת שאני ישראלי?" הוא מצמץ בעיניו, מביט בה.
"רואים עלייך." היה כל מה שהיא אמרה.
"באמת?" שאל.
היא צחקה. "לא. לא באמת. פשוט ראיתי שהסתכלת לראות מה השעה והטלפון שלך על עברית."
הוא חייך במבוכה. "תגידי," שאל אחרי כמה שניות של שתיקה, "את יודעת איפה אפשר להשיג פה קפה?"
"נס?" שאלה בבלבול.
"כן." אמר.
היא חייכה, והוא חייך גם.
"בטח." אמרה כמה דקות לאחר מכן.

היא הובילה אותו לחדר אחורי במסעדה שישב בה. הבחורה הג'ינג'ית (או אן שירלי, כמו שקרא לה בראשו), אמרה שבעיקרון זה בית קפה שמנוהל על ידי ישראלים, אבל רוב העובדים פה הם אמריקאים.
"טה - דם!" הכריזה בשעשוע, כאשר היא הראתה לו את קופסת הנס קפה עלית שהתנוססה על המדף.
"שם יש לך סוכר, ואני ארתיח לך מים חמים. החלב במקרר." אמרה, מחייכת אליו.
הוא חייך אליה בחזרה.
"תודה." אמר, כאשר החל להכין את הקפה שלו.
כף נס קפה, שתי כפות סוכר, מעט מים רותחים וחלב.
אבל כשהלך אל המקרר בשביל להוציא את החלב, החלב שהיה שם היה פג תוקף מלפני שבועיים.
הוא נאנח בעצבנות וחזר לחלק הקדמי של המסעדה, מחפש את הבחורה הג'ינג'ית. הוא מצא אותה אחרי כמה דקות.
"הכנת?" שאלה.
הוא הניד בראשו בשלילה. "החלב פג תוקף."
"אה." אמרה, וחייכה בהתנצלות. "תרצה משהו אחר?"
הוא חשב על זה קצת. קולה זה גם בסדר בשעה שלוש אחר הצהריים. קולה זה בסדר בכל מצב.
"את יודעת מה," אמר לבסוף, "אפשר קולה?"

--
ת"ב?

וואו, איזה קטע מקסים. ממש אהבתי. יש בו משהו מאוד פשוט שגורם לו לזרום בצורה נפלאה. לרגע אפילו הרגשתי תחושה כזאת של מתח, האם הוא ימצא נס קפה בסוף? האם הוא יתייאש? או שאולי הוא פשוט יתפשר על משהו אחר? בכל אופן, התחושה הזאת הפתיעה אותי, כי ממש לא ציפיתי לה, אבל לטובה כמובן.
ראיתי רק שלוש טעויות הקלדה, הראשונה במשפט הזה:

הא' והמ' התחלפו במילה "משמאלו".
ושתי האחרות במשפט הזה:

כתבת "כף" ו"כפות" במקום "כפית" וכפיות".
גם מאוד אהבתי את איך שבסוף הוא בכלל לא מתלבט בין כפית סוכר לשתיים, הוא פשוט רוצה כבר את הנס קפה שלו.
בכל אופן, זה באמת קטע מקסים וממש נהניתי לקרוא אותו. אני מקווה מאוד שלא פגעתי, וכבר מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.

הא הגעתי להגיב, לקח לי קצת זמן אפילו שקראתי ברגע שפרסמת.
אני קוראת עכשיו שוב.
זה הרגיש לי בפעם הראשונה וגם עכשיו שזה סיפור על זרות. על איך אתה מרגיש לא קשור במקום אחר ורק מחפש את הבית שלך בדברים הקטנים. אני יכולה לומר שזה באמת המצב של הרבה ישראלים בארצות הברית (שני חברים מאוד טובים שלי כרגע בניו-יורק) ואני חושבת שהעברת את זה מצויין.
היה מדי פעם קצת תחושה שהוא קצת יותר מדי שונא את ניו-יורק? לא הבנתי למה הוא שם נגיד. כאילו לא היה לו התלהבות מהכל ואז תחושה של געגוע, אלא זה הרגיש שהוא ממש לא מחבב את המצב שלו ואם זה ככה, למה הוא נשאר? כאילו אין חובה לרוב. זה קצת היה לי מוזר. כאילו זה ממש נשמע שהוא רק הגיע באותו יום והוא עדיין מאוד לא מרוצה מהכל אז כאילו, למה הוא לא הולך?
מה שכן, זה באמת סיפור מאוד ישראלי. ישראלים והנס שלהם (אני אישית שונאת נס) ובכללי הדברים הישראלים. האמת, שאני חושבת שהדבר שהכי מחפשים בארצות הברית זה ירקות, יש להם נטיה איומה לא למכור מספיק ירקות ופירות. וזה באמת קטע ממש חמוד והכתיבה שלך מצויינת כרגיל. אני מחכה לקרוא עוד דברים שלך.
הו, אמ, אני חושבת שהפתרון של הקולה היה חמוד. מין איזון כזה כי קולה באמת שיש בכל מקום אז בכל מקום אפשר להרגיש קצת בבית.