סיקור ספר / Paperweight

O הסיקור לא מכיל ספוילרים 3>

Paperwight
By Meg Haston

O שם הספר: Paperweight (תרגום חופשי: משקולת נייר / משקל נייר)
O סופרת: מג הסטון (Meg Haston)
O תאריך הוצאה: 2 ביולי 2015
O גוף הוצאה: HarperTeen
O שפת מקור: אנגלית
O ז'אנר: ספרות נוער-בוגר, ספרות בדיונית (YA contemporary)
O מספר עמודים: 288

הפרעת אכילה
הפרעת אכילה היא שם הכולל מספר הפרעות נפשיות המתבטאות בהפרעות קבועות בדפוסי האכילה או בהתנהגות הקשורה לאכילה של בן אדם. הפרעת האכילה גורמת לרוב לנזקים משמעותיים בגוף, שעלולים גם לסכן חיים ואף לגרום למוות. הפרעת האכילה יכולה להתבטא בצריכת יותר מדי מזון, צריכת מעט מדי מזון, נסיון להוציא את המזון מהגוף וכדומה. פעמים רבות הפרעת האכילה קשורה לאירוע נפשי שקרה לאדם בחייו, נסיון לשלוט במשקל הגוף, תחושה של חוסר היכולת להפסיק לאכול וכדומה.

בולימיה נרבוזה הינה הפרעת אכילה נפוצה המתאפיינת בהתקפי אכילה ("אכילת בינג'") שבמהלכם האדם אוכל עד שמרגיש שהוא מלא באופן מכאיב ואינו יכול לאכול עוד, ואז מנסה להיפטר מהמזון שצרך - לרוב על ידי הקאות ולפעמים גם על ידי שימוש בגלולות וחומרים אחרים העוזרים להוציא את המזון מגוף האדם.
בולימיה נרבוזה נפוצה יותר מאנורקסיה נרבוזה, אך מציבה סכנה פיזית נמוכה יותר מכיוון שהירידה במשקל אצל המאופיינים בבולימיה מתבצעת בקצב איטי יותר, אך חוץ מסכנת החיים מאובדן משקל רציני במקרה והאדם בעל בולימיה לזמן רב, ישנה סכנה לקרעים בוושט, נגרם נזק לשיניים מהמגע הקבוע עם החומצות (הקאות), יש מחסור של אשלגן בגוף ועוד.
לאנשים בעלי בולימיה נרבוזה יש לרוב דימוי עצמי נמוך והם אובססיביים עם המשקל שלהם. בולימיה מתפתחת פעמים רבות כשישנו פצע נפשי אצל האדם, והבולימיה הופכת כביכול (לדעת האדם, במודע או לא) ל"תרופה" שלו ולמנגנון ההתמודדות.
לבולימיה נרבוזה לרוב מתווספת הפרעה נפשית כגון דיכאון קליני, חרדה וכדומה.

אני כותבת כאן מהי הפרעת אכילה ומהי בולימיה נרבוזה בפרט מכיוון שהספר סובב סביב ילדה בת 17, סטיבי, שלה יש את הפרעת האכילה בולימיה נרבוזה. לא מוסבר בספר באף שלב מהי הפרעת אכילה ומהי בולימיה נרבוזה ואכילת בינג' אף על פי שהמושגים מוזכרים רבות, אז אם אתם מתכוונים לקרוא את הספר אני חושבת שכדאי לדעת את זה לפני :)
- תודה לויקיפדיה ולספר על העזרה בכתיבת המידע

תקציר
- תקציר מגב הספר -
Seventeen-year-old Stevie is trapped. In her life. In her body. And now in an eating-disorder treatment center on the dusty outskirts of the New Mexico desert.
Life in the center is regimented and intrusive, a nightmare come true. Nurses and therapists watch Stevie at meal time, accompanied her to the bathroom, and challenge her to eat the food she’s work so hard to avoid.
Her dad has signed her up for sixty days of treatment. But what no one knows is that Stevie doesn’t plan to stay that long. There are only twenty-seven days until the anniversary of her brother Josh’s death - the death she caused. And if Stevie gets her way, there are only twenty-seven days until she, too, will end her life.

- תקציר שלי -
פעם גם סטיבי הייתה כמוכם. אתם יודעים, אמא, אבא, אח גדול, בית נחמד. לוקחת שוקולד מהעבודה של אמא שלה כשהיא חושבת שאף אחד לא רואה. רבה עם אחיה הגדול ג׳וש על שטויות. רואה טלוויזיה עם אבא שלה. שמחה. עד שאמא שלה עזבה אותם ועברה לפריז, וסטיבי החליטה שזה באשמתה. היא החליטה שהיא תפסה יותר מדי מקום, יותר מדי מקום עד שאמא שלה לא היה מקום יותר והיא לא יכלה לנשום והיא עזבה אותה. הדבר טלטל את כל עולמה של סטיבי. היא, אביה ואחיה הגדול ג׳וש עברו בית לעיירה אחרת, שם סטיבי הכירה את עדן, שלימדה אותה על שתיית אלכוהול ויציאה לברים בלילות. זה לא הכל - סטיבי גם התחילה לענות את עצמה. לקבוע חוקים. אסור לאכול את זה. יותר מדי מלח. יותר מדי סוכר. יותר מדי שומן.
לאחר זמן מה סטיבי איבדה גם את אחיה הגדול ג׳וש, כמעט כל מה שהיה לה, והפרעת האכילה שלה החמירה. התעלפויות. 3 צלעות בולטות. לא בולט מספיק. יותר מדי מזון. לא לאכול. אסור.
יום אחד, אחרי שסטיבי חזרה הביתה והתעלפה, הן מהפרעת האכילה והן מהאלכוהול, אבא של סטיבי החליט שהוא שולח אותה לשישים ימים של טיפול בנערות כמוה. עם הפרעות אכילה. מרעיבות את עצמם. ולפתע סטיבי מצאה את עצמה בקצה השני של המדינה, עם שישים-ימים של עשיית הדבר האחרון שסטיבי מתכוונת לעשות - לאכול. אבל מה שהם לא יודעים - לא אביה של סטיבי, לא שותפתה לחדר, לא אנה התרפיסטית - אף אחד, זה ששישים ימים זה הרבה זמן. הרבה יותר מדי זמן בשביל סטיבי. נשארו רק עוד עשרים-ושבעה ימים עד שעברה בדיוק שנה מאז מותו של ג׳וש, אחיה. המוות לו סטיבי גרמה. ולכן, נשארו רק עוד עשרים-ושבעה ימים עד המוות של סטיבי עצמה. עשרים-ושבעה ימים עד שגם סטיבי תעלם, בלי להשאיר עקבות. כאילו היא אף פעם לא הייתה קיימת. עשרים-ושבעה ימים.

מידע על הסופרת
מג הסטון היא הסופרת שכתבה את הספר Papaerweight.
במהלך חייה, מג הסטון טיילה וגרה במקומות רבים - ג'קסנוויל (ויותר מפעם אחת), ניו יורק, ג'ורג'יה, אלסקה, שיקגו, וושינגטון די.סי, וירג'יניה, פנסילבניה, צרפת... והרשימה עוד ארוכה.
כמו הרבה אנשים, מג הסטון תמיד אהבה לכתוב, אבל היא אף פעם לא שקלה את הדבר כקריירה. לדוגמה, כשהייתה בכיתה ב' החלום שלה היה בכלל להיות אסטורונאוטית... עד שהבינה שזה לא עומד לקרות, והיא מצאה שתי עבודות שהיא לחלוטין אהבה - סופרת ותרפיסטית לאנשים עם בעיות נפשיות.
מג הסטון מספרת שהיא ניסתה כמה שיותר לגרום לסיפורה של סטיבי להראות אמיתי, מבחינת התמודדותה עם הפרעת אכילה ומבחינת חיים ריאליסטיים במרכז טיפול.
מג הסטון היא תרפיסטית לאנשים עם בעיות נפשיות (בדומה לסטיבי) בעצמה, וכן גם אחת הדמויות הראשיות בסיפור הנה תרפיסטית (אנה פרדריקס, התרפיסטית של סטיבי).
ספרים נוספים שנכתבו על ידי מג הסטון: The End Of Our Story, How To Rock Braces And Glasses, How To Rock Break-ups And Make-ups.

דמויות
- דמויות ראשיות -
סטפני "סטיבי" דסליסל: סטיבי (בת 17) היא הדמות הראשית בספר. היו לה אמא, אבא ואח גדול בשם ג'וש... עד שיום אחד, כשסטיבי הייתה בת 16, שאמא שלה עזבה, וסטיבי פיתחה הפרעת אכילה בשם בולימיה נרבוזה. סטיבי מכחישה את העובדה שיש לה בולימיה ואומרת לעצמה (וכך גם חשבה תמיד) שיש לה אנורקסיה. סטיבי מאמינה ואומרת לעצמה שאבחון בולימיה אומר שהיא שמנה. שיהא עצלנית. חסרת שליטה עצמית. חלשה. הכי שפלה מכולם. לעומת זאת, היא מאמינה שאנורקסיה זה טוב. מבחינת סטיבי, אבחון אנורקסיה אומר שהיא חזקה. שיש לה כוח. שהיא טובה יותר - טובה יותר מכולם, טובה יותר מעצמה. ממי שהיא הייתה פעם.
סטיבי הייתה קשורה מאוד לאחיה ג'וש, עד שיום אחד הוא מת - מוות שסטיבי הייתה קשורה אליו, ומאז היא מאשימה את עצמה במוות שלו ומתכננת למות שנה לאחר מכן מהפרעת האכילה - בדיוק שנה לאחר מכן, בדיוק באותו יום שאחיה מת.
סטיבי מאוד מופנמת וסגורה בתוך עצמה, ויחסית קשה לה להיפתח לאנשים - במיוחד אחרי שאחיה הגדול מת.
לסטיבי יש חרדה קלה הנלווית להפרעת האכילה שלה, בולימיה נרבוזה.
אף על פי שסטיבי נולדה עם השם סטפני, היא וכל סביבתה קוראים לה אך ורק בשם סטיבי (מלבד אחיה הגדול, שהמציא לה כינוי בו קרא לה לרוב - "Sass"). לא ידוע מדוע וממתי סטיבי החליטה לקרוא לעצמה סטיבי ולא סטפני.
אנה פרדריקס ("Shrink"): אנה היא התרפיסטית של סטיבי במרכז הטיפול לנערות עם הפרעות אכילה אליו סטיבי הולכת. בספר, סטיבי כמעט אף פעם לא התייחסה לאנה בשמה הפרטי, למעט כשדיברה עליה עם אנשים אחרים, ובמחשבותיה של סטיבי (הסיפור מסופר מנקודת מבטה), סטיבי קראה לה Shrink - סלנג באנגלית לתרפיסטית, ופשוט כשפנתה לא אנה לא קראה לא בשם כלשהו, אך במחשבותיה לאורך כל הספר אנה נקראה Shrink.
אנה היא אלכוהוליסטית שנגמלה וכעת היא עובדת במרכז הטיפול בניו מקסיקו. בזמן הטיפול של סטיבי, אנה רואה שסטיבי פגועה נפשית קשות ומנסה לעזור לה, ואף בשלב מסוים מבינה שסטיבי רוצה להתאבד, ומנסה לשכנע אותה שהיא לא חייבת לעשות את זה. ניתן לראות לאורך כל הספר שלאנה מאוד אכפת מסטיבי והיא דואגת לה רבות.

- דמויות משניות -
ג'ושוע "ג'וש" דסליסל: אחיה הגדול של סטיבי. הוא גדול ממנה בשנה. לג'וש מאוד אכפת מסטיבי, הוא דואג לה מאוד ואוהב אותה. הוא לא מתכוון לתת לה לשתות אלכוהול כשהיא רוצה (במיוחד לא כשהיא קטינה וזה לא חוקי) והא היחיד שאומר לה משהו לגבי הפרעת האכילה שלה ולא מתעלם מזה. היחיד שאומר לה שזה לא גורם לה להיות טובה יותר, שהיא נראית מזעזע ושהיא צריכה לאכול.
סטיבי מאוד אוהבת את ג'וש גם היא, ויש ביניהם קשר חזק של אחים. פעם, כשג'וש היה עוד חי, סטיבי וג'וש שיחקו כל יום רביעי "סקראבל" ביחד.
ג'וש מת כשסטיבי הייתה בת 17 והוא היה בן 18.
עדן: נערה בת 17 המשתתפת במפגשי כתיבה אליהם סטיבי הולכת, והופכת להיות חברה של סטיבי. עדן משתכרת הרבה (אף על פי שהיא בת 17) ונותנת גם לסטיבי לנסות אלכוהול, עד ששתיהן משתכרות ביחד. עדן אוהבת לשחק עם בנים ולעשות מה שבא לה. סטיבי מאשימה לא רק את עצמה במותו של ג'וש אחיה, אלא מאשימה קצת גם את עדן.
אשלי ("Ashlee", "CB", "Curly Blond"): השותפה של סטיבי לחדר במרכז הטיפול, עם הפרעת האכילה בולימיה נרבוזה בעצמה. לאשלי יש תלתלים בלונדיניים (כפי שאפשר להבין מהכינויים שסטיבי נתנה לה במוחה) והיא מאוד חברותית. בהתחלה סטיבי לא מחבבת אותה ואף מבקשת מאנה התרפיסטית להחליף שותפה, וזאת אף על פי שאשלי הייתה נחמדה אליה מאוד, אך לאט לאט הן הופכות לחברות טובות, וסטיבי דואגת לאשלי רבות.

לפני קריאת הספר
- טריגרים -
אם אתם מתכוונים לקרוא את הספר, ממש חשוב שתקראו את החלק הזה.
Paperweight הוא לא ספר קל שמדבר על ילד שפוגש ילדה והם מתאהבים אז רבים ומשלימים ובלה בלה בלה או אני לא יודעת, כל ספר אחר שפשוט לקרוא. הוא מדבר על סטיבי. סטיבי היא ילדה בת 17 שאחרי שאמה עזבה אותה, מתחילה להרעיב את עצמה, להתעלל בעצמה, לענות את עצמה, לשנוא את עצמה. ואז אחיה מת, פחות או יותר באשמתה, כך סטיבי מציגה את זה, ואז סטיבי גם מתכוונת להתאבד ומנסה להתאבד.
הספר מכיל תיאורים של הפרעות אכילה (בעיקר בולימיה נרבוזה), דיבורים על פגיעה עצמית, כוונות לפגיעה עצמית, פגיעה עצמית. לא כל הספר אנשים פוגעים בעצמם, זאת לא הכוונה שלי - אבל תדעו שיש בספר הרבה חלקים שבהם הדמויות מדברות על כוונות להתאבדות, ויש חלקים בספר שבהם הן פוגעות בעצמן או מדברות על איך הן פגעו בעצמן/פגעו בהן בעבר.
בנוסף לכך, הספר מכיל שתיית אלכוהול וקללות. אבל עד כמה שזה נשמע כאן כמו ספר מזעזע שמדבר על ילדה דיכאונית עם הפרעת אכילה, יש בו הרבה הרבה יותר מזה וזה ממש לא כל הספר 3>

- שפה -
ואני לא מתכוונת מבחינת קללות - על זה מדבר בטריגרים, אלא פשוט מבחינת השפה עצמה שבה הספר כתוב, כי היא לא עברית. הספר הוא באנגלית. הוא לא תורגם לעברית ואני מניחה שהוא גם לא יתורגם אי פעם, אז אם אתם קוראים אותו - זה יהיה באנגלית. אם אתם חושבים שאתם מסוגלים לקרוא ספר באנגלית אבל לא בטוחים - תנו לזה צ'אנס, זה ספר ממש ממש טוב וחבל לוותר עליו רק בגלל חשש. השפה שם לא קשה מדי והוא ספר לא ממש ארוך :)

- איפה למצוא -
אני אף פעם לא ראיתי את הספר הזה בחנות ספרים, אולי יש אותו - אני לא יודעת. אם אתם מתכוונים לקרוא אותו, אתם מוזמנים ללכת לבדוק אם יש אותו בספרייה, להזמין אותו דרך מהאינטרנט (אפשר דרך אמאזון), להזמין אותו יד שנייה דרך האינטרנט, או לעשות מה שאני עשיתי, וככה לדעתי הכי קל למצוא את הספר (חוץ מהלזמין אותו מאמאזון) - לקרוא אותו בקינדל כספר דיגטלי. הספר נמכר בקינדל ואפשר לקנות אותו ולקרוא אותו באפליקציה של אמאזון קינדל או אם יש לכם קינדל - בקינדל :)

מידע נוסף
O הספר מסופר מנקודת מבטה של הדמות הראשית, סטיבי.
O הספר מסופר בהווה, אך במהלך הספר יש מעין "פלאשבקים" של סטיבי המספרים מה קרה שנה קודם, העזיבה של אמא של סטיבי, מי זאת עדן ואיך היא הכירה אותה, ולאט לאט גם מספרים איך ג'וש מת ומה החלק של סטיבי בדבר.
O הספר מדורג כ-3.88 מתוך 5 באתר goodreads על ידי 7,817 אנשים (2,137 [27%] דירגו אותו כ-5, 3,243 [41%] דירגו אותו כ-4, 1,911 [24%] דירגו אותו כ-3, 414 [5%] דירגו אותו כ-2, 112 [1%] דירגו אותו כ-1)
O רוב הספר מתרחש בניו מקסיקו (ארה"ב), והפלאשבקים מרתחשים בג'ורג'יה (ארה"ב).


חוות דעת אישית
אוקייייייי בואו קודם נדבר רגע על משהו. לסטיבי יש בולימיה. לסטיבי א י ן יא נ ו ר ק ס י ה. אין. לה. אנורקסיה. סטיבי אמנם חשבה שיש לה אנורקסיה ורצתה שתהיה לה אנורקסיה ולא בולימיה, אבל אין לה אנורקסיה. יש לה בולימיה. אני ראיתי כל כך הרבה דעות של אנשים באינטרנט שהתחילו במשפט "הספר מספר את סיפורה של סטיבי בת ה-17, המאופיינת בהפרעת האכילה אנורקסיה" או כל משפט דומה שכולל את העובדה שלסטיבי יש אנורקסיה. אין לה אנורקסיה. סליחה, זה פשוט משגע אותי כל כך וזה גם לא אותו הדבר סווו
ונמשיך לדעה שלי על הספר
אמאלה. אין לי מילים, באמת. אני אנסה איכשהו להסביר את כל מה שהספר הזה מכיל (בלי ספוילרים אופקורס) כי הוא אמנם קצר, אבל הוא כל כך... אני לא יודעת אפילו איך להסביר את זה.
דבר ראשון, אל תחיו באשליה שזה ספר קל. זה ממש, ממש לא. אם התקציר והטריגרים לא הבהירו את זה מספיק, גם ביחד לספרים שמדברים על מוות או שאנשים מתים בהם הוא, לדעתי, קשה. הוא שונה. הוא מדבר על סטיבי, ילדה שמרעיבה את עצמה ופוגעת בעצמה ושונאת את עצמה ומתעללת בעצמה ורוצה למות ומתכננת להתאבד בגלל שאח שלה מת - מוות שהיה באשמתה.
יש לי כל כך הרבה לומר ואין לי שמץ מאיפה להתחיל. אני אנסה להסביר קודם כל כמה מיוחד הספר הזה. הספר הזה... מאוד מאוד לא ברור. הדמות הראשית מאוד מאוד לא מובנת. וזה נשמע מוזר, כי הספר מסופר מגוף ראשון. זה באמת מוזר. בדרך כלל, כשהספר מסופר בגוף ראשון, הרבה הרבה הרבה יותר קל להבין את הסיפור ולהבין את הדמות, כי היא משתפת אתכם במחשבות שלה וברגשות שלה. קל יותר להתחבר אל הדמות. להזדהות איתה. אבל... אממ, לא ממש. סטיבי היא באמת ילדה שונה. בעיקר בתחילת הספר ועד בערך האמצע שלו (למרות שזה ממשיך לאורך כל הספר אבל משתפר בהדרגה) סטיבי בקושי חולקת איתנו את המחשבות והרגשות שלה. היא לא פונה אף פעם לקהל, כמובן, אבל גם בתוך המוח שלה, כשאנחנו קוראים את המחשבות שלה, קשה מאוד להבין את הדמות. למרות שאתה קורא את מה שהיא חושבת, אתה עדיין מתקשה להבין מה הולך לה בראש. קשה להסביר את זה, סליחה, אבל תנסו לדמיין לול
וסטיבי גם לא משתפת (שוב, בעיקר בתחילת הספר) את המחשבות והרגשות שלה עם אנשים אחרים. היא מאוד סגורה בעצמה ומופנמת, ובאמת שבעיקר בהתחלה קשה מאוד להבין אותה. זה ממש מוזר, אבל לדעתי זה סופר מגניב ומיוחד וממש נהניתי לקרוא את זה ככה. באמת שהספר מדבר על הפרעת האכילה של סטיבי, על הסיבות שלה ללמה היא עושה את מה שהיא עושה... ולקח לי כל כך הרבה זמן להבין... למה. גם אז לא לחלוטין הבנתי, כי באמת שהמוח שלה מוזר ופועל בצורה אחרת ומשונה, אבל לוקח חצי ספר או יותר להבין בכלל מהן הסיבות של סטיבי להרעבה העצמית שלה.
עוד משהו בספר, זה שהוא חסר הסברים. כמו שאמרתי, הספר מסופר מנקודת מבטה של סטיבי, שהיא הדמות הראשית - וסטיבי באמת עושה מה שבא לה, והיא לא חייבת הסברים לאף אחד - אז למה שהיא תהיה חייבת הסברים לנו? יש הרבה דברים שמוצבים כעובדות ופשוט לא מוסברים. נתחיל בדבר הגדול והעיקרי - הפרעת האכילה של סטיבי, בולימיה נרבוזה. לא רק שלא מוסבר בספר מהי הפרעת אכילה, שאת זה אני יכולה להבין, אבל העובדה שלסטיבי יש בולימיה נרבוזה מוצגת בספר כפשוט מה שהיא - עובדה. וכולם צריכים לדעת מה זה בולימיה נרבוזה, נכון? אני לא ידעתי מה זה בולימיה לול. אז הייתי צריכה לבדוק באמצע הספר. כי סטיבי יודעת מה זה בולימיה, אז סטיבי לא מסבירה לנו. ומוזכרת הרבה אכילת בינג', שזאת "צורת האכילה" של אנשים עם בולימיה נרבוזה - ופשוט לא ידעתי מה זה
האמת... שדי אהבתי את זה. שלא הסבירו כל מיני פרטים שהדמויות ידעו והקהל לא. כן, הייתי צריכה לבדוק את זה באמצע הספר (חסכתי לכם וכתבתי הסבר למעלה), אבל זה פשוט משהו מיוחד שלא קורה הרבה בספרים אחרים שאני קוראת, ואני חושבת שזה היה ממש מגניב. מצטערת אם אתם לא ממש מבינים על מה אני מדברת, זה משהו שקשה להסביר ובאמת שצריך לקרוא את הספר בשביל להבין אותו לול
כן יש סוג של מתח בספר. אחיה של סטיבי, ג'וש, מת, כמעט שנה לפני אירועי הספר. המוות שלו זה דבר נורא משמועתי בספר, וסטיבי מאשימה את עצמה במוות שלו וכל הזמן אומרת שזאת אשמתה, שהיא גרמה לו, שהיא הרגה אותו - ולאורך כל הספר מגלים בפלאשבקים כל פעם קצת על מה שקרה, ונורא מעניין לדעת איך ג'וש מת - ומה החלק של סטיבי בסיפור.
דברים (קטנים מאוד) שהפריעו לי בספר. אז באמת שאלה פשוט דברים קטנים שלא הבנתי חחח
- לסטיבי יש צלקת כזאת על הרגל. היא הזכירה את הצלקת הזאת כמה פעמים ולא חשבתי שבאמת נקבל עליה הסבר, אבל אז מישהי שאלה אותה על הצלקת וסטיבי לא רצתה לענות לה על השאלה וכאילו זה באמת גרם לי לחשוב שמתישהו נקבל תשובה על איך היא קיבלה את הצלקת הזאת. ולא קיבלנו. וזה שיגע אותיייי (יש לי השערה כאילו אבל אין לי באמת מושג נראלי).
- אמא של סטיבי - מתה או עזבה?
לקח לי. 135. עמודים. להבין אם אמא של סטיבי מתה או עזבה. כאילו, סטיבי כל הזמן אמרה שהיא עזבה וזה באמת הוזכר הרבה אבל היא גם אמרה לפעמים שהיא מתגעגעת אליה לפעמים וראו בפלאשבק אחד שאמא שלה די אהבה אותה והכל, אז לא הצלחתי להבין אם אולי היא פשוט עזבה את העולם הזה. חחחח סליחה אני פשוט סתומה אבל לקח לי כל כך הרבה זמן. התשובה, אגב, זה שהיא עזבה את הבית ועברה מדינה אבל היא לא מתה לול
- סטפני. לסטיבי, אם אתם לא יודעים, קוראים סטפני. זה השם שהיא נולדה איתו, אבל היא לא משתמשת בו אף פעם ואומרת לכולם לקרוא לה סטיבי. היא אף פעם לא משתמשת בשם סטפני. אף. פעם. אז פשוט עניין אותי איך היא הגיעה ל"כינוי" אני מניחה הזה שהפך לשם שלה.......................?
וכאן נגמרה פינת "יהלי קטנונית" אופס סליחה
משהו שהיה חסר בספר. עכשיו באמת, משהו שכמעט ולא היה קיים בספר הוא תיאורים. אולי זאת רק אני שבאה מספר של קסנדרה קלייר שמפוצץ בתיאורים ואז כנראה יותר הרגשתי את המחסור, אבל באמת שלא היו בספר תיאורים. כאילו, ברצינות, 288 עמודים שמדברים על סטיבי ואני לא יודעת מה צבע השיער או העיניים שלה. כל מה שאני יודעת זה שלעדן יש שיער שחור ולאשלי שיער בלונדיני מתולתל. כאן נראה לי נגמרו תיאורי המראה בספר. אולי גם אמרו פעם אחת את צבע השיער של ג'וש, אבל לא מספיק בשביל שאני אזכור. וזה לא רק תיאורי מראה - פשוט כמעט ולא היו תיאורים בספר לדעתי, וזה כן היה די מוזר ואולי קצת הפריע... אבל אני לא יכולה לומר שזה ממש הפריע לי ושזה "הרס לי את חוויית הקריאה" או וואטאבר, כי זה ממש לא ואני ממש אוהבת את הספר, זה פשוט משהו ששמתי לב אליו ואולי קצת הפריע.
אני אנסה להסביר את הספר הזה. נתחיל בזה שזה ספר מדהים. מדהים מדהים מדהים. לדעתי, הוא מלמד הרבה מאוד ונותן לחיים פרופורציה וזה מה שאני כל כך אוהבת בספרים שהם אל ספרי פנטזיה. אבל זה באמת ספר שלא פשוט לקרוא, וזה גם למה לא הצלחתי לקרוא את כל הספר בבת אחת. יכולתי לגמור באותו היום את הספר, וגם פעמיים או שלוש אם הייתי רוצה, אבל לא הייתי מסוגלת והייתי חייבת לעשות בו הרבה הפסקות. הראשונה היא שקראתי את רובו בנסיעה וזה עשה לי בחילה לול
אבל השנייה (והרצינית יותר) היא שהוא באמת ספר קשה על נושא לא פשוט בכלל וקשה להעמיס על עצמך עם לקרוא אותו מהר. כל חצי פרק בערך הייתי צריכה לעשות הפסקה, להכיל רגע את מה שקרה. זה היה ספר כל כך מדהים ועוצמתי בעיניי וממש אהבתי אותו.
נעבור לכתיבה בספר. מעולם לא קראתי ספר של מג הסטון. מעולם לא שמעתי על מג הסטון. אבל מסתבר שהיא סופרת מדהימה. מאוד קשה לי להסביר את הספר הזה, אבל באמת שהכתיבה שלה מדהימה ומעבירה בדיוק את מה שצריך ומתי שצריך ובאמת שהיא כותבת נהדר והדמות של סטיבי כל כך מדהימה וגאונית והיא כל כך מתפתחת בספר הקצר הזה שזה לדעתי היה ממש מדהים.
והסוף של הספר. הייתי בטוחה שהסוף יהיה צפוי. באמת שחשבתי שהוא יהיה מה שאני חושבת או לפחות קרוב למה שאני חושבת וכל הספר אמרתי לעצמי שאני לא אתן לזה לאכזב אותי. אבל הוא לא אכזב אותי. כי הוא לא היה צפוי. לא בדיוק. מג הסטון הצליחה להכניס לסוף משהו אחר ומעניין ושונה ועשתה משהו שלא חשבתי שיקרה וזה היה נפלא. אני לא אדבר יותר מדי על הסוף בשביל לא לעשות ספוילרים, אבל הוא לא היה בדיוק מה שציפיתי ואהבתי את זה שהיא הצליחה קצת להפתיע אותי.
הדמויות. ממש אהבתי את הדמויות בספר. סטיבי הייתה מדהימה וגאונית, אנה (שמוזר לקרוא לה אנה מאחר והיא נקראת Shrink כל הספר לול) הייתה חמודה ומהממת והיא כן הצליחה להרגיש לי אמיתית, את אשלי ממש אהבתיייי היא הייתה מהממת וגם כל שאר הבנות בקוטג' 3 היו מהממות ואהבתי אותן, ובאופן כללי אהבתי את הדמויות של מג הסטון ואת העובדה שהיה ניתן לראות התפתחות קטנה אצל רוב הדמויות, למרות שהספר קצר, וגם התפתחות גדולה יותר אצל הדמות הראשית וזה מוערך מאוד לדעתי כי זה די קשה שהדמות תתפתח בספר כל כך קצר אבל שזה עדיין לא יקרה תוך שנייה וישאר אמיתי עד כמה שאפשר, ומג הסטון ממש הצליחה בזה.
סליחה על כל החפירה הזאת, היה לי הרבה מה לומר לול
בכל מקרה, הגענו לסוף. אז בקיצור, כמו שבוודאי הצלחתם להבין מתוך הסיקור, אני ממש ממש ממש אוהבת את הספר הזה. חבל לי שלא הרבה אנשים מכירים אותו כי אני חושבת שהוא מהמם, יש בו דמויות מדהימות וגאוניות, הכתיבה נהדרת וסוחפת, הוא מעניין, עצוב, קשה לפעמים - והוא פשוט מושלם, לדעתי. הוא שונה ומיוחד ומרגש וכואב ואני כל כך אוהבת אותו וממליצה עליו הכי בעולם.

ציטוטים

If Girl A departs sanity around the time her mother abandons her, assuming she is traveling at full speed toward self-destruction, how long will it take her to reach her dead brother?
- עמוד 63

.But I have to prioritize, and what I want more than the honor of being almost dead is to be actually dead
- עמוד 112

I don't give her any more than that. She doesn't deserve it, after she's taken away my ending. The one I designed was perfect. Poetic. And Shrink stole it. Every person should be able to choose her own particular brand of suffering. It's a fundamental human right. Death. Liberty. The pursuit of unhappiness.
- עמוד 112

When your brother dies, everything is different. you watch whatever you want on TV because he is not there to hog the remote, but you could give a shit about TV, so mostly you sleep. It's quiet all the time. No one wants to speak his name or laugh out loud - at lease, not to soon. People take their Josh stories and their Josh memories and fold them gingerly, stack them high on shelf for "a more appropriate time". You play Scarbble alone. You stare at the tiles for so long the letters become meaningless. And when your brother dies, everything is exactly the same. Your father asks you to go to the grocery store and he's too clueless to see the irony in it. You ask him for cash to buy your binge supplies and then you wander the aisles, wondering how people can buy frozen pizzas and read tabloids in the checkout line where your brother is dead.
- עמוד 206

O לדעות על הספר באתר goodreads לחצו כאן :)

חתיכת סיקור.
נכנסתי כי ראיתי שהכותרת באנגלית, וזאת אומרת שהספר פחות פופולארי ולכן - שווה קריאה.
הספר על בולימיה? you got me there. ספרים על הפרעות אכילה והתמודדויות נפשיות אחרות גורמים לי להרגיש הרבה פחות בודדה ולכן הוא מצטרף מיד לרשימת ה"לקרוא" שלי.
חייבת להודות שהסיקור עצמו היה מצד אחד מפורט מאד (בקטע טוב) ולא היו בו ספויילרים רציניים, אבל מצד שני חלק נכבד ממנו היה כתוב בשפה שגרמה לי להרגיש כאילו אני קוראת ציוצים של מישהו בטוויטר. אבל אני מניחה שזה הסגנון שלך וזה מתקבל לגמרי.

תודה על הסיקור, כמו שאמרתי - נוסף לרשימת הספרים שאני צריכה לקרוא. ואחלה בחירת צבעים.

הסיקור מאוד מאוד מושקע ורואים שאהבת את הספר D:
אהבתי שהוספת מידע על ההפרעה של הדמות הראשית, וגם על הסופרת ושהזהרת מפני טריגרים בספר. גם הציטוטים והמידע על הדמויות הוסיף מאוד לסיקור, והדעה הייתה ממש מושקעת. רואים שנהנת מהספר מאוד D:
רק משהו אחד שהפריע לי - את לא סימנת ספויילרים. את כתבת על דברים שקורים בהמשך הספר כמו ניסיון ההתאבדות שלה, שאני די בטוחה שנחשבים לספויילרים. אני חושבת שכדאי לך לסמן את כל הספויילרים, קטנים ככל שיהיו, בצהוב או בלבן, בשביל לא להרוס לאנשים את חוויית קריאה D:
ואל תשכחי לקשר את הסיקור באשכול התגמולים כדי לקבל את התגמול שלך 3:
נוסף ללינקייה (:

תודה לשתיכן! 3>

אממ בסיקור באמת שאין שום ספוילרים, קטנים ככל שיהיו. אולי זה יכול להיראות ככה למי שלא קרא את הספר, אבל כאחת שקראה את הספר - באמת ששום דבר שכתבתי הוא לא ספוילר :)
בנוגע לעובדה שסטיבי מנסה להתאבד - זה גם לא ספוילר... זה בייסיקלי מצוין אפילו בתקציר. אני לא אומר פה משהו שבאמת יהיה ספוילר, אבל סטיבי מרעיבה את עצמה למוות ומתכננת להתאבד, זה כתוב בתקציר ובכל מקום מהעמוד הראשון בערך... העובדה שהיא מנסה להרעיב את עצמה למוות זה ניסיון להתאבד..
ושוב תודה :)