תסלחו לי, כתבתי את זה בארבע לפנות בוקר >.>

======


"לא".
"לא נכון."
וגם "אין, מצב, בעולם הזה."
ואני יכול להרגיש את העיניים הירוקות שלו נפערות ואת הפה שלו נפתח לחיוך קצת מטופש שמיוחד לו.
אני צוחק, כי הוא מטומטם. "למה שאני אשקר לך?" אני גוער בו, אבל אני יודע שגם הוא שומע את החיוך שלי מבעד לנימה החמורה.
"אני לא יודע!" הקול שלו מתגונן. "כי לא חשבתי שתיקח את ההצעה הזאת ברצינות?".
"אז נחש מה?" אני נשמע כאילו אני מדבר לכלבלב שעומד לקבל חטיף, וזה באמת מתאים כשמדברים אל וינס.
"אני עובר לגור איתך וינס."
הוא צוחק שוב וגם אני לא מתאפק וקופץ בכיסא המחשב שלי, מלא באנרגיות.
"אבל מה עם המשפחה שלך?" הוא נשמע מודאג שוב. "אף פעם לא באמת עזבת את הבית, בטח לא לאל איי."
אני משמיע אנחת ביטול. "אל תהרוס לנו את הרגע וינסנט. חוץ מזה אתה יודע לבשל, תאכיל אותי ואני אשרוד." אני מצחקק. "רק אל תכריח אותי לסבול מהעובדה שאתה רגיש בערך להכל."
"היי!" אני רואה את הפנים שלו בדמיון שלי, מכווץ את הפה בניסיון להיראות מאיים, אבל הוא באמת נראה כמו ילד קטן. אני צוחק שוב למראה התמונה.
"אני מבטיח לא לרדת עליך בנוגע לאוכל" אני אומר בנימת השלמה.
"שיהיה.." הוא מפהק.
"היי, לך לישון. ואני אלך להתכונן, אני מתכוון לקחת את הטיסה הכי קרובה שיש." אני מחייך חיוך גאה, וקצת מאוכזב שהוא לא יכול לראות כמה אני שמח.
"לילה טוב ג'ק" הוא ממלמל, ברור שהוא שוב לא ישן. אני משמיע קול נשיקה דביק, ומנתק שניה אחרי ששמעתי אותו רוטן.
זה באמת הולך להיות מדהים.
שלושה ימים אחרי זה ואני כבר במונית, מנגב את הידיים המזיעות שלי על הסווטשירט שוב ושוב וחווה התקפי לב מזעריים כל פעם שאני נזכר שזו הפעם הראשונה שאראה את וינסנט פנים מול פנים. לכאורה לא אמורה להיות בעיה. אנחנו מכירים כבר שנה, והחברים הכי טובים. יש לו עוד שותפים לדירה וזה נורמלי לגמרי, אפילו דיברנו כמה וכמה פעמים בשיחות וידאו.
אז למה אני עדיין כל כך לחוץ? אולי זה קשור לעובדה שאני אצטרך לאסור על עצמי לקחת חלק בתחביב שפיתחתי לעצמי בזמן האחרון - לבהות בעיניים של וינס, להתנתק מהשיחה, ולתת לו לברבר על התגלית החדשה שהוא גילה בתחום הקינוחים חסרי הגלוטן. הבחור הזה הזוי לפעמים.
המחשבות שלי נקטעות. הנהג דואג לקטוע אותן, ועם סכין חלודה וקהה במיוחד אם יורשה לי לומר. הוא מעיר לי על הנימוסים שלי, ואני לא יודע כמה זמן הוא כבר מדבר איתי אבל אני משוכנע שהוא הבן אדם שלא בסדר פה. וינס היה מתנצל ונותן לו טיפ של שישים אחוז. אני לוקח את הזמן לגרד כסף קטן מתחתית הארנק שלי ומטיל את המטבעות לעברו. ואני דואג לסגור את הדלת חלש מדי כשאני יוצא.
אבל אז אני מול הבית של וינס, ואחר כך אני דופק, ופתאום אני מוקף בגוף שאני מתבייש לומר שלא פעם תהיתי לעצמי איך הוא ירגיש.
אני מחזיר חיבוק לגבר שבאופן מפתיע גבוה ממני, וחיוך מפגר נמרח לי על הפרצוף. אני מתעקש להמשיך לחבק את וינס עד שהחיוך יעבור אבל הוא לא עובר, אז אני נאלץ למלמל את השם שלו כמה פעמים ולהניח לו להתנתק כשהוא רוצה.
"היי" אני נושף. הפנים שלי כואבות מלחייך.
"ג'ק." וינס עונה לי באותו הטון ונדמה לי שהוא צוחק עליי. אני מעקם את הפנים שלי ודוחף אותו.
"לך להזדיין." אני אומר, ואני נשמע יותר מדי רציני אז אני מיד מוסיף אחרי זה "אתה מריח מוזר."
הוא מצחקק. הוא נשמע כמו ילד בן חמש כשהוא עושה את זה, והוא גם חושף את השיניים שלו שגורמות לו להיראות כמו ארנב מוטנטי. אני אוהב את זה אצלו.
"הכנתי מאפינס" הוא אומר כאילו זה מסביר הכל.
"ואני מתערב שהם חסרי גלוטן." אני מפטיר לעברו. הוא מהנהן ברצינות, ואז יש שתיקה מביכה שמפצה על ההתנהגות החברותית והחמה, שהיא לא רגילה לנו.
"טוב!" וינס מוחא כף וקופץ במקום קפיצה קטנה שנועדה לעודד אותו. אני חושב שלא הייתי אמור לראות אותה. "אתה רוצה שאני אראה לך את החדר שלך?"
"זה יהיה נחמד מאוד" אני מהנהן.
"אוקיי." הוא אומר וקופץ שוב. "אממ בוא אחריי" הוא אומר ונשמע קצת מבולבל, אבל אז הוא הולך לאורך המסדרון ופותח את הדלת השלישית. "פה אתה אמור לישון. כאילו לחיות. לגור?" הוא נשמע יותר ויותר לחוץ עם כל מילה שהוא מוציא. "החדר שלי ממש לידך, אז אני מצטער אם אני מעיר אותך בלילה. בעצם אתה רגיל לשעות השינה שלי, אז זה בסדר, נכון? כאילו, אנחנו תמיד מדברים מאוחר אז נראה לי שזה יהיה בסדר. וחוץ מזה אני לא עושה כל כך רעש אם אני לא מדבר איתך, אז זה באמת לא משנה." אני מהנהן וטופח לו על הכתף.
"זה יהיה מעולה לישון בחדר לידך" אני מחייך אליו ונראה שזה עזר לו להירגע קצת.
"אוקיי" הוא נשמע מרוצה מעצמו. "אתה רוצה לטעום מהמאפי-"
"לא." אני קוטע אותו, מעלה הבעה רצינית על הפנים שלי.
הוא חסר הבעה, ואז הקצוות של הפה שלו נמתחים כלפי מטה; הוא נושך את השפה בניסיון להסתיר את זה.
"אני צוחק!" אני מנסה לחייך. "קדימה, בוא נטעם את זה!" הוא מחייך חצי חיוך ומנהנן.
"אל תעשה לי את זה!" הוא מתלונן.
"אני מצטער" אני אומר בכנות ומחבק אותו שוב חיבוק קצר. אחרי זה אני שם את שתי המזודות שלי, המחשב והתיק בחדר, ואז אני דוחף אותו חזרה לכיוון המטבח.
"זה מתכון חדש" הוא אומר כשאנחנו יושבים מול האי באמצע המטבח שלו, שעשוי משיש וצמודים אליו שלושה כיסאות גבוהים. הוא אוכל בקצב כמעט בלתי נתפס וזה היה מוזר או מגעיל בעיניי אם זה לא היה מתוק לשמוע אותו מתלהב מכל דבר קטן. "אכלתי אותם כשהייתי קטן, עם הבטטה והצימוקים, אבל היה בזה גולטן וזה היה מחסל לי את הבטן. אז כשראיתי את זה הייתי חייב לנסות! לדעתי זה יצא סופר טעים. אתה אוהב את זה?"
אני מהנהן למרות שאני לא מת על צימוקים במאפים.
"אתה ממש שקט" הוא אומר בפה מלא. "בדרך כלל אתה האחד הרועש." אני מושך כתפיים.
"סתם, אני עייף. אנחנו אוכלים מאפינס בשלוש ועשרים לפנות בוקר וינס."
הוא מעקם את האף. "זה הזמן המושלם לאכול מאפינס! זה תמיד הזמן המושלם."
"אולי" אני לא מתווכח איתו, כי אני באמת עייף. "אולי הגיע הזמן לישון אבל?"
"ממ אוקיי" הוא אומר, ונשמע לא מרוצה.
"קדימה" אני מנסה לשכנע אותו. "מחר תראה לי את האזור, כן? בטוח יש פה טונות של מקומות מעניינים. הולך להיות סופר כיף!"
"אני מניח שאתה צודק" הוא מושך את המילים, גם הוא נשמע עייף.
אני לוקח את המאפין החצי אכול מהיד שלו, מסיים אותו בביס אחד ואז אוחז ביד שלו ומושך אותו לכיוון החדר. הוא אפילו לא מתנגד.
אני עוצר מול החדר שלו. "התחנה שלך, אדוני הנכבד" אני קד קידה מטופשת.
"תודה רבה, ג'נטלמן ג'ק" הוא עונה ברוב חשיבות וקד גם הוא. אחר כך אנחנו סתם עומדים אחד מול השני. "מצטער שהייתי מוזר היום" הוא שובר את השתיקה.
"מוזר?"
"לחוץ." הוא מסביר. "סתם מוזר לי שאתה פה. אתה יודע, אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו מדברים אונליין וכאלה. קצת שכחתי איך מתנהגים פנים מול פנים" הוא מצחקק.
"הו זה בסדר," אני מבטל אותו. "היית צריך לראות איך התנהגתי לנהג המונית המסכן!" אני אומר בדרמטיות, וזה מוציא ממנו את הצחוק החופשי שאותו אני מכיר. "אנחנו צריכים ללכת לישון. לילה טוב וינס, יפה שלי". את החלק הזה לא התכוונתי להוסיף, זה רק שכבר התרגלתי לקרוא לו ככה במחשבות שלי.
הוא לא מגיב מוזר, צוחק או שואל, הוא סתם מסתכל עליי כאילו הכל רגיל.
"אתה יותר יפה ג'ק" הוא אומר בשקט, מחייך אליי ופותח את הדלת לחדר שלו.
וכשאני שוכב במיטה אני כבר לא חושב על ה"לילה טוב" שלו, כמו שאני תמיד עושה; אני חושב "איזה יום פאקינג מוזר".