יום של חורף||ריין, לחודש הכתיבה

[the faceless old woman]

התיישבתי על הספסל, מרגיש את הקור מבעד לכל שכבות בגדיי. דחפתי את ידי לתוך הכיסים שבמעילי והרגשתי את עצמי תהליך הפיכתי לניצב קרח בכל שניה שעברה.

לא אהבתי את החורף. לא חיבבתי אותו אפילו. הקור מקפיא העצמות תמיד הסתחרר סביבי כמו ילד עקשן שלא רגיל לסירובים. התעטפתי במעילי וסדרתי את כובע הגרב שעל ראשי, מה שגרם גם לאצבעותיי לקפוא.

פשוט נפלא. השענתי את ראשי לאחור, נותן לו לפגוע בקיר האבנים שמאחור ולתת לי זווית ראייה מוזרה על האנשים שסביבי.

נמצאתי בתחנת רכבת. רציף 3 ורכבת מחוץ לעיר, אם אתם מתעקשים לדעת. הייתי בדרכי לאיזו אחת שטענה שהיא יכולה לומר לבחורים כמוני איזה דם בריא להם לשתות. מה שהיה נשמע לי די מטורף. האישה הזאת מתפרנסת על ידי טיפים לדיאטות דם?

המחשבה על כך גרמה לי לגחך. זה היה נשמע כזה הזוי, שלשנייה שכחתי שאני בעצם אחד שמוצץ דם בשביל לשרוד.

החיוך הקטן שהיה מקודם על שפתיי נעלם כלא היה. ההבנה של מה שהפכתי אליו הייתה מקושרות ישירות אל ההבנה שאני מקשה על משפחתי בצורה נוראית.

הוצאתי את ידיי מן הכיסים וכמעט שלא הרגשתי את הקור כאשר קברתי את פני בהם. הרגשתי כל כך רע פתאום, רק בגלל שנזכרתי בפרט עלי. לא הרגשתי כך מאז שיצאתי מהארון לראשונה.

אני מניח שהתכווצתי קצת, למרות שלא התכוונתי. אימי הייתה בשירותים ועמדה כל רגע לחזור. לא רציתי שתראה אותי במצב הזה.

התכוונתי להישאר בתנוחה הזו עד שאני אשמע את קול צעדיה, כשאצבע הנוגעת בכתפי הוציאה מהמירמור.

הרמתי את ראשי, רואה נער גבוה, בערך בגילי ובעל שיער זהוב מושך אליו בחזרה את ידו במהירות. "ס- סליחה." הוא מלמל אך למרות זאת יכולתי לשמוע את קולו. "ח- חשבתי שאתה בוכה."

"אני לא." אמרתי מיד. זהוב השיער לא השיב והסיט את מבטו. הסתכלתי עליו למשך כמה שניות. פניו היו מאורכות מעט ואפו היה קטן וחמוד. בשנייה שבה הוא העיף לעברי מבט ועיניו נתפסו בשלי, שמתי לב שעיניו בצבע תכול בהיר, כמעט ירוק. הוא הפנה את פניו ממני מהר. יכולתי להבחין בחייו הסמוקות, למרות שלא ידעתי להבחין אם זה מהמבוכה או מהקור. 

הנער סובב את ראשו כך שאני לא אראה את פניו. מבוכה? אולי. חמוד. זה גרם לי לחייך.

חיפשתי מה לומר כאשר צעקה של שמי תפסה את תשומת ליבי. חיפשתי את מקור הקול וזיהיתי את אימי עם שקית שקופה שעשויה מפלסטיק בידה. "קניתי אוכל." אמרה שהגיעה לידי והושיטה לי את השקית. "שלא תשתעמם בנסיעה ותתחיל לחפור לי."

צחקקתי במבוכה, מרגיש מודע מאוד למעשי ולנער הבלונדיני שנמצא לידי. קמתי ממקומי ונתתי לאמי להוביל אותי אל הרכבת שהופיעה באופק. חיכינו שהיא תעצר מולנו ועלינו אל הקרון.

שלחתי מבט אחרון לעבר הספסל שעליו ישבתי לפני דקות בודדות וקיוויתי לראות את אותו הנער שמשך את תשומת ליבי. הוא לא היה שם. כנראה עלה על אחד מהקרונות או חיכה במקום אחר לרכבת הבאה.

אמא הובילה אותי אל אחד ממקומות הישיבה והתיישבתי מולה. התחלנו לדבר על דברים שוליים אבל מחשבותי חזרו לנדוד אל אותו הבלונדיני.

זה מדהים איך אנשים שפוגשים ברחוב למשך חמש דקות נחרטים לך בראש. זה עומד להיות זיכרון חמים של חורף קר.







וריאן מקבלת קרדיט גדול ומנצנץ וסגול על הדמות של הבלונדי.
תודה לך.

[Farseer]

אני אעיר על זה כי מאיזו שהיא סיבה זה ממש הציק לי אבל נמצאתי לדעתי היא לא ממש המילה הזו (משהו בהטיה נראה לי לא תקין), הייתי ממליצה על מילה יותר מוכרת כמו ישבתי או נכחתי או משהו בסגנון.
ואז ממש שעשע אותי גברת דיאטות הדם, תמיד ידעתי שגם יצורים על מתים צריכים דיאטנית!
חמוד חמוד, בחור בלונדיני חמוד. נורא היה חמוד המפגש שלהם (גם התחביר שלי במשפט הזה הוא נורא... אבל שאש, לא כותבת לא צריכה לשמור על עיברית תקינה) וכזה כיף לקרוא.
הרגיש לי קצת אבל תקוע מבחינת תיאורים, כאילו יכולת להסתמך הרבה יותר על דיאלוג ואולי היינו מכירים בלונדיני יותר טוב.
אבל זה קטע ממש חמוד ואני ממש מחכה להמשך ולראות את לוקאס מתמודד עם היותו ערפד ומתחבר עם הבלונדיני.
האמת שאני גם ממש סקרנית על איך הוא הפך לערפד.