השעה בה החושך מתחיל לרדת||ריין, לחודש הכתיבה

[the faceless old woman]

[B] סלחו לי אם יש שגיאות כתיב. אני כותבת מהטלפון ואעבור על זה כשהגיע הבייתה.[B]







נכון לאותו הרגע, החלונות היו פתוחים ולוקאס לא ידע למה.

זו הייתה שעת ערביים מאוחרת. השמיים החלו להחשיך והיה ניתן לראות את בוהקם של הירח והכוכבים. לוקאס ניצל את ההזדמנות שהחשיך בשעה כזו מוקדמת ויצא לסיבוב, לא מצפה לראות בדרכו חזרה את שני שכניו האהובים בוהים באוויר הריק עם דם מרוח על פניהם מבעד לחלון הפתוח.



גברת וואנג שכבה על השולחן. ראשה היה בצורה לא טבעית ודם התקשה היה בצווארה. סימני מאבק היו על בגדיה וגופה וידה עוקמה בצורה לא טבעית. לוקאס גם ראה ממקומו חלק מראשו של בעלה שהיה מושען על השולחן ודם יצא ממנו.


לוקאס הזדעזע. האינסטינקט הראשוני שלו היה לרוץ אל שכניו ולבדוק אם הם בסדר, אבל ההיגיון הקר מחא בעצבנות את הרעיון וזרק אותו הצידה. יכול היה להיות שם רוצח שיקפוץ על הזדמנות ויהרוג גם את לוקאס. הוא לא רצה לראות עוד דם. כשבחילה מתערבלת בבטנו, לוקאס ברח משם.

אחרי שעבר כמה בתים נמוכי קומה לוקאס ראה את דלת ביתו הפתוחה לרווחה. היא התנודדה בקצב הפראי של הרוח. חלון המטבח היה מנופץ לרסיסים על ידי אגרטל כבד שהתנפץ גם הוא מחוץ לבית. המים הרטיבו את המדרכה וזר הפרחים שהיה אמור להימצא בתור האגרטל פוזר על הקרקע. בעודו מתבונן על תוך הבית מהחלון המנופץ, לוקאס שם לב לכך שמגירת הסכום הייתה פתוחה. כמה חסר אחריות מצידן.

לוקאס דרך על אחד מהפרחים בעודו נכנס הבייתה. "אמא, קטרינה!" הוא צעק. הבית היה שומם. אימו לא הייתה בכניסה ואחותו לא השמיעה שום רעש.

. זה לא היה מקרה רגיל.

לוקאס נתקף פחד. מה אם קרה להן משהו? לוקאס חיפש ברחבי הבית, נכנס לכל חדר והסתכל בכל פינה. הוא לא חשב שפספס שום מקום בבית. כעבור שנייה שמע רעש מחדרה של אימו.

לוקאס פתח בריצה לחדר הגדול בקצה הבית. הוא פתח את הדלת של החדר שזכר שהשאיר פתוחה ומצא את עצמו מול קטרינה, שקפאה במקומה ובאימו שפלטה צליל של בהלה.

"אמא? קטרינה..?" החשש למשפחתו התערבב עם הבלבול שהרגיש באותו הרגע.

"תסתלק." קולה של קטרינה היה יציב אך חנוק מעט.

לוקאס התקרב אליה. "מה? למה?" הבזק של משהו מתכתי באוויר תפס את תשומת ליבו. קטרינה, אחותו הקטנה והעדינה שהוא אהב בכל ליבו כיוונה לכיוונו סכין קצבים. לעברו, לעבר האח האוהב שלה. זה שהסכים לעשות הכל בשבילה. ליבו של לוקאס נשבר.

במקום זאת לוקאס פנה אל אימו. "אמא." הוא אמר, כמעט ייבב. דמעות הצטברו בעיניו ולוקאס משך באפו. "מה קורה פה?"

אימו נראתה מבוהלת. לוקאס הסתיר את פניו בידיו כדי לנסות להסתיר מבנות משפחתו את הדמעות שהחלו לזלוג מפניו, כשהרגיש את אצבעותיו מתלכלכות מנוזל כלשהו.

לוקאס הוריד את ידו והסתכל. נוזל אדום הופיע במקום ממנו הרגיש את הנוזל. הוא בהה בזה לכמה שניות, לפני שניגב את שאר הנוזל מפניו.

דם. הכל היה דם.

לוקאס הרים את שולי חולצתו וניגב את פיו. דם, כל כך הרבה דם.

הוא פלט יבבה והרגיש את ראשו מסתחרר. אדון וגברת וואנג... באשמתו הם... הם...

לוקאס נצמד לקיר והחליק לישיבה. "מה קורה לי?" הוא שאל. קולו נשבר. הוא הרים את ידיו. דם היה עליהם, גם חדש וגם כזה שהתקשה. הן רעדו.

לוקאס העביר את ידיו בשיער ומשך אותו. הוא צעק בכאב. הוא לעולם לא יראה שוב את עיניו החכמות של אדון וואנג ולעולם לא יריח שוב את התבשילים של גברת וואנג כשיעבור ברחוב.

לוקאס בכה ורעד וכבר לא הטריד אותו שהשאיר שובל של דם לאורך הקירות בבית. הוא הרג את אדון וגברת וואנג. הוא שתה את דמם. הוא רוצח, הוא מגעיל, הוא- הוא- הוא ערפד.

לוקאס קבר את פניו בידיו. הוא בקושי והרגיש את אימו עוטפת אותו בחיבוק ולא ראה את אחותו מניחה את הסכין בצד ומסתכלת עליו בדאגה.

עברה בערך חצי שעה מאז שנכנס לבית כשהם התחילו לשמוע את ניידות המשטרה.

[Farseer]

הצילו!
אוקיי, מפחיד מפחיד מפחיד
וכל הכבוד לך, את לוקחת ערפדים לכיוון מיוחד ולא קיטשי (כאילו כן, ערפדים הם רוצחים אכזריים ונחמד לראות שמישהו זוכר את זה והערפדים שלו הם לא צימחוניים מוזרים...)
זה באמת ממש מגניב ואני מאוד אוהבת את הסיפור שלך ואת לוקאס ויאיי זה ממש מגניב מה שקורה ומותח!
עכשיו לשני דברים שקצת הפריעו לי:
אחד: המשפט התחלה הרגיש לי מאוד לא קשור... קצת חבל אבל אני יודעת שקשה לכתוב קטע עם משפט התחלה מקובע
ודבר שנ, זה קטע שדורש המון רגשות ואת רוצה להעביר אותם לקורא אז לכתוב שלוקאס פוחד זה לא מספיק, תתארי לו את הפחד שלו, את הלב שלו פועם באוזניים והידיים רועדות. הוא רק ראה את השכנים שהוא מכיר שוכבים מתים בברכות הדם שלהם הוא צריך להיות מבועת ושאני קוראת את זה אני רוצה להיות מבועת גם.
מחכה לקרוא קטעים נוספים שלך!