כישלון | שושן., פאנדום "גוף מארח".

[FAG HAG]

שם הכותבת: אניD: שושן.
שם הפיקצר: כישלון.
פאנדום: גוף מארח, מאת סטפאני מאייר.
דירוג: G
תודות: לתפלצת שלי, לזוהר, לתות ולשארונוביתחת.
מכיל ספויילרים.

נכשלתי.
אני נופל על ברכיי, המום.
לא שוב.
הדמעות פורצות מתוכי עוד לפני שנתתי להם רשות כלשהי, והגוף שלי מזדעזע מעוצמת הרעידות. מישהו עומד מעליי, טופח ברכות על כתפי. אני מרגיש את ידיו הכבדות, המחוספסות, בעד מרקם הבד הדק של חולצתי. ג'ב.
אני מרגיש ולא רוצה להרגיש.
שתי הגופות מכוסות בשמיכה ירוקה כהה. האיזמלים, המספריים ושאר הכלים מונחים בצד על השולחן שלי, חסרי שימוש. החדר נוצץ בכסף- נשמות שקטעתי בזמן המהלך ההפוך מהחדרה.
רצחתי את האנשים האלו.
הידע שלי כל כך התקרב... כך לפחות חשבתי. הייתי בטוח שהפעם הצלחתי לעשות את זה, שמצאתי את הפתרון.
אבל נכשלתי, וזה כל כך כואב.
אני יודע שג'ארד וקייל עומדים שם גם, נוקשים. המסיכות שלהם שוב שוכנות על פניהם, מסיכות הפוקר האטומות. לרצוח בנאדם... קרוב לוודאי שזה לא משהו שיצא להם לעשות בזמן האחרון.
אני יודע שג'ב עדיין טופח בגולמניות על כתפי, חסר מילים.
אני יודע ששתי הגופות הדוממות האלה מתחת לשמיכה נמצאות שם בגללי.
אני יודע ולא רוצה לדעת.
הכל שקט, עגום, מריר. השקט שאחרי ההפסד. הדממה לאחר הכישלון, כישלון כל כך מפתיע ובלתי צפוי; רעש לבן.
צרחה איומה מפירה את הכלום, סודקת במקצת את הערפול חושים בו אני נתון. מזעזעת את הקליפה של חוסר האונים.
"דוק, עזרה!"
אנשים צועקים סביבי ואיני יכול לעשות דבר.
"מה קרה לה?" מישהו שואל בשקט.
"לדבר הזה יש התקף?"
"מה היא ראתה?"
גופות. אנשים שאני רצחתי. השמדתי חיים במו ידי- אם אפשר לכנות חיים את הדבר בו שרו הקליפות החלולות האלה, בתוכם השתכנו הנשמות.
"כלום – כלום! הגופות מכוסות!"
נתזים של דם כסוף בכל מקום. קרעים של נשמות...
אני קם, ניגש כמו מתוך חלום אל הנערה הצורחת ללא שליטה. "וואנדה? את שומעת אותי?"
ג'ארד שואל, "היא בהכרה?"
אני לא מצליח לזהות את נימת הטון.
"אני חושבת שהיא הולכת להקיא." הגוון המחוספס, האדיש בקולו של קייל מתנגש גלים גלים בטראומה מסביב.
"מה עושים, דוק?"
אני מתנער לשמע שמי. מה עושים, מה עושים...
אני רוצה לשקוע בשינה לנצח. מה אני כבר שווה בתור רופא?! כל דבר שאני עושה הוא טעות. טעות קריטית. כישלון...
הפה שלי כמו אומר מעצמו, "תחזיקו אותה. אל תתנו לה לפגוע בעצמה."
"עזבו אותי!" וואנדה צורחת, נפש בודדה ומיוסרת בתוך המון האדם, "תתרחקו ממני! תתרחקו; אתם מפלצות! מענים!"
כל מילה שלה מנתצת את הלב שלי לחתיכות קטנות, ולי אין שום דרך לאחות את השברים.
"תירגעי, וואנדה! ששש! זה בסדר!" ג'ארד צועק. קשה לו לראות את גופה של מלאני מתעוות ככה, סובל ככה, אף אם הנשמה שייכת לנוודת.
"מפלצת!"
"היא היסטרית." אני שואף אוויר, "תחזיק חזק."
אני סוטר ללחייה בעוצמה, מנסה לפתוח את עיניה המכווצות, שתראה שגם אני בוכה. שכולנו מצטערים על העוול הזה.
איאן פורץ פנימה. "מה אתם עושים?!" הוא שואג, אבל אני שומע אותו עמום, רחוק.
"לדבר הזה יש התקף או משהו, איאן. דוק מנסה להרגיע אותו."
ריח הדם מטשטש אותי, דמם של בני האנוש או של קרעי הנשמות המוטלות על השולחן. אני קורס אל הכיסא הסמוך, פוכר את ידיי. וואנדה צורחת, אבל אני יודע שמגרונה מדברת נוודת. "מפלצות!"
הקול שלה נבלע גם הוא בבליל הקולות, לא לפני שההכרה העמוקה בצדקתה חודרת אל מוחי. אני באמת מפלצת. מענה. רוצח.
נכשלתי, וזה כל כך כואב.

[Kiss The Rain]

תתביישו לכם. פיק כזה טוב ואפחד לא מגיב .
סוף סוף סיימתי את הספר ואני יכולה להגיב לך :]
זה ממש ממש יפה . התיאורים שלך כל כך טובים.
אמממ עשיתי את דוק קצת נחמד מדי . או שאולי זאת סתם אני ששונאת אותו.. הוא עצבן אותי מהרגע שהביאו את וואנדה למערות.
זה ממש ממש טוב !

אוה , ורק בשביל הפרוטוקול -
ג'ארד
הוא עדיין הרבה יותר חמוד מאיאן .

[FAG HAG]

אני מגיבה כמה שעות לפני הטיסהD:
נוי אם אני לא אחזור שתדעי שאני אוהבת אותך, אם המטוס יתרסק או משהו><
וזו היתה הקפצה, אלוהים אדירים
ולא הגיבו כי זה ספויילרי לחלוטין ואנחנו השתיים היחידות שקראו את גוף מארח.
איאן