Un Nueva Oportunidad- הזדמנות חדשה / הילי, כנסו ותבינו D:

[Sweet_About_Me]

זה סיפור על השחקנים של כמעט מלאכים אבל בעיקרון זה על ויקו וקנדלה... יעני לוקה וטפי =]
מקווה שתאהבו!
אני יודעת שהקטע של ההתחלה לא ברור, אבל עם הזמן הוא יתברר D:

אני יודעת שזה מוזר." תחבתי קווצת שיער מאחורי אוזני בביישנות מדומה. "אני מצטערת. זה פשוט... לא משהו שאני יכולה להתגבר עליו."
ויקו הביט בי מוזר. הוא לא יכול היה שלא. הרגשתי כמו יצור משונה ואומלל. לבסוף הוא פצה את פיו, "זה בסדר, קנדה." אמר לי, "אני מבין את זה."
אני וויקו משחקים ביחד כבר שנה וחצי בסדרה כמעט מלאכים, ואנחנו משחקים זוג. חלקתי איתו המון נשיקות ומילות אהבה שכולן היו חלק מהתסריט חוץ מאלה שנדרשנו לאלתר. ויקו היה משהו בעבורי- מקצועי, יפה, מושלם. לפני שבועיים בערך לאלי, אחת החברות הטובות שלי על הקאסט ובכלל, התחילה לזרוק הערות. אני נשבעת שלפני כן לא חשבתי על שום דבר בכיוון הזה.
אתם מבינים, יצאנו לסיבוב הופעות. אני ואגוס נפרדנו חודש לפני כן כידידים, אבל בכל זאת היה קשה לי לחשוב על לראות אותו כל כך הרבה זמן ביום, ואני מתארת לעצמי שגם לו המחשבה הזאת הייתה קשה, אז כשהוא התיישב מקדימה במיניבוס למלון בסנטה פה, עם אאוחה, פבלו ומריה, אני החלטתי שזה הזמן לישון קצת אחרי הטיסה והתיישבתי בספסל האחורי, שהיו בו חמישה מושבים פנויים. בשלב מסוים הייתי שרועה עליו, וגופי הקטן תפס רק שני מושבים. הייתי חצי ישנה כשרגליים של בחור שהייתי אמורה לזהות במהרה ניצבו מול עיניי המאיימות להיסגר. מצמצתי.
"אכפת לך אם אני אשב פה?" ויקו שאל. אמרתי, כמובן, שלא. הוא לא נדמה כאילו הוא רוצה לישון, ולא היה לי נעים להירדם כשהוא משועמם, ולכן ניסיתי למצוא נושא לשיחה. רק אז הבנתי בעצם שלמרות הכימיה המטורפת שכריס טוענת שאנחנו משדרים, אנחנו לא יודעים כלום אחד על השניה.
"החברים מדברים על גרסה חדשה ל"Losing My Religion"." הוא הודיע לי, מביט היישר בעיניי. זה היה מנהג שלו, בדרך כלל בקטעים שבהם היה אמור לומר משהו רציני בסדרה. "הזוגות של הסדרה אמורים לשיר."
הנהנתי, מעריכה את הניסיון שלו למצוא נושא לשיחה בצורה טבעית כל כך. "אני יודעת. למעשה, אני ואגוס היינו אמורים לשיר ביחד משהו במקור... הם חושבים על זה כבר המון זמן. אבל אני מניחה שאגוסטין ישיר עם דאקי... ואני איתך?"
"כן." ויקו אישר את השערתי. "הם אמרו לי ללמד אותך את הקטע שלנו. אנחנו שרים את הבית השני. את קולטת מהר?" הוא הוציא את הדף עם המילים המסומנות מתיקו והגיש לי אותו. הרגשתי כאילו רק בגלל זה הוא בא לדבר איתי, וזה לא היה סתם ניסיון לפתוח בשיחה. לא אגיד שזה לא הפריע לי. לא יכולתי שלא לשמוח לאיד כשראיתי שלאגוסטין ולדאקי יש רק שתי שורות, בעוד לי ולויקו היו שבע. חייכתי אליו, מעודדת. "אנחנו היחידים ששרים בית שלם." הסביר לי כשראה למה חייכתי, "כריס התעקשה, כי אני עולה במופע הזה רק לשני שירים."
ויקו שר לי את הבית שלנו וביקש שאנסה להבין את המקצב. לא אגיד שהיה לו את הקול היפה ביותר ששמעתי, כי זה יהיה שקר גס. ויקו היה דוגמן מצוין ושחקן מקצועי שעיני הקאסט היו נשואות אליו, אבל בכל הנוגע לשירה כמעט כולנו היינו טובים ממנו. היה לו קול לא מדהים, לא מלוטש, לא מדויק. הצטרפתי אליו בערך בפעם השלישית שחזר על הבית. זה היה דווקא יפה פחות או יותר, הרמוניה טובה. שמתי לב מהר מאוד שלאלי וגסטון, שהיו עסוקים עד אז בהקשבה משותפת לנגן המוזיקה של גסטון, הסתובבו להביט בנו. זה היה די מביך.
חזרנו שוב ושוב על הבית שלנו. ויקו נראה כאילו הוא ממש נכנס לזה, אז שקעתי בקולו ובקצב בעצמי. כשסיימנו, לאלי מחאה כף אל כף בהתלהבות. "כריס צדקה כשהיא נתנה לכם בית שלם!" קראה בהפתעה שהייתה כמעט מעליבה. אגוסטין הסתובב אליה, אך שקע בשיחה מלאכותית עם מריה ברגע שהבין אל מי דיברה.
ויקו הביט בי, אדיש להערה. "את שרה יפה." אמר לי, כאילו מעולם לא שרנו ביחד. המהמתי בתגובה, עדיין מרוכזת באגוס. "הוא לא יודע מה הוא הפסיד." ויקו לחש.
קלטתי שאמר זאת רק מספר רגעים לאחר מכן אך לא הייתי בטוחה שלא דימיינתי את האמירה הזאת. ויקו הפנה אליי חיוך זחוח. "אני הולך לשבת ליד פיטר." הודיע לי וקח, מושך אחריו את התיק שלו, הגדול, הירוק.
נשכבתי בחזרה על הספסל האחורי, מנסה שנית לישון. הדי נוכחותו של ויקו התנדפו ממני כלא היו.

[Darkness Round The Sun]

DD:
זה מה שנתת לנו לקרוא נכון?D:
את כותבת מדהים,ומעניין,ואני מחכה כבר להמשךDD:

[Kiss The Rain]

זה מדהים 3>
היה המשך לא ?

[Sweet_About_Me]

כן, שיגיע בקרוב =]

[Fragile]

וואו. פיקים עם הפאנדום הזה עוד לא קראתי. D:
רעיון מקורי. (:
יש כמה טעויות קלות בביטוא, ובשורה השניה יש טעות הקלדה. כתבת "קנדה" במקום "קנדלה", או שזה בכוונה. וואטאבר.
אניווי, יש המשך? D:

[Sweet_About_Me]

קנדה זה קיצור =]
יש טעויות ביטוא כי זה לא מבוטא XP
כן, יש המשך, תודה D:

התעוררתי עשרים דקות לאחר מכן. שתי עיניים חומות וגדולות היו קרובות מדיי לפניי. "יופי, התעוררת!" לאלי פחות או יותר צעקה ממרחק סנטימטר ממני.
קפצתי בבהלה. כשהבנתי שזאת היא פיהקתי והתמתחתי. היא קפצה אל המושב שלידי. "רק רציתי להגיד לך," אמרתי, סופקת כפיים, "שאתם פשוט זוג משמיים."
"אנחנו לא זוג." רטנתי, עדיין חצי ישנה, "בשביל זה הערת אותי? אני ארצח אותך."
"בסדר, בסדר." היא הנהנה בציניות, "זה לא נראה ככה כששרתם בכזאת קולניות קודם. ממש שכחתם איפה אתם ונאבדתם אחד בקול של השניה! זה היה מרגש..." אמרה לי, עיניה נוצצות.
"אחותי." מיהרתי לומר, למרות שגם אני שמתי לב לאבחנה שלה ולזה שפשוט נאבדנו ושכחנו את עצמנו בשיר. "ראית פרק אחד יותר מדי של קטנטנות 2006."
היא חבטה בי. החבטות שלה כואבות; הייתי קורבן להרבה מהן בחיי. "זאת הייתה סדרה טובה, לא משנה מה הקהל אומר!"
"אני יודעת שאת אוהבת אותה רק בגלל ששם את ופיטר נפגשתם. היא הייתה די מזעזעת." צחקתי ואמרתי. היא חבטה בי שוב, מצחקקת; זאת באמת הייתה הסיבה.
"בכל אופן," אמרה לי, משנה את הנושא בגסות רוח, "את וויקו. כל הכבוד שהשגת לך את הרווק הנחשק ביותר בארגנטינה."
לפני שהספקתי לשאול על מה היא מדברת היא שלפה מהילקוט שלה שבועון נוער שעל שערו התנוססו תמונות של ויקו ללא חולצה. הרצנתי; הן היו די פרובוקטיביות, והייתה איתו בחורה בפוזות שלא משאירות הרבה מקום למחשבה.
לפתע המיניבוס נעצר. נותרתי עם ההלם. "הגענו..." לאלי צחקה. "אני אשאיר לך את זה... רציתי להזהיר אותך." היא נתנה לי את השבועון והרימה את ילקוטה המקושקש אל כתפה. לאחר דילגה לעבר דלת המיניבוס. הצצתי בשבועון שהיה בידי והתחלחלתי. זה לא היה ויקו ששיחק את לוקה. זה לא היה ויקו... ויקו שלי, ויקו של טפי. ויקו של התמונות שנחו בידי לא היה אדיש, לפחות לא כלפי הבחורה הזאת.
ירדתי מהמיניבוס אחרונה, עדיין בהלם.

[Kiss The Rain]

אין על טפי 3>
זה ממש חמווד ... וקצר ><
אני לא יתחיל לפענח לך למה אני אוהבת את זה .. אז את תיאלצי לבקש תגובה בונה ממישהו אחר .. [ואיי אני מסתבכת עם שושן עכשיו .. ]
תפרסמי כבר את ההמשך !

[Sweet_About_Me]

אוי זה ישן!
באמת בא לך שאני אעלה את ההמשך?
אני ממש גאה בפאנפיק הזה ^^

[Kiss The Rain]

כן

[Sweet_About_Me]

"פיטר סיפר לי שפאבלו סיפר לו שבראיון לטים חיימה שאל את ויקו על הראיון ועל התמונות." מר מיהרה לעדכן אותי כשהתארגנו לצאת לספייסינג ובדיקת סאונד ראשונה על הבמה. קפאתי במקומי. אני מניחה שהיה ברור כמה הפריע לי שהוא הצטלם ככה.
"לא אכפת לי." מיהרתי לומר. מר תקעה בי מבט מזלזל. "באמת! זה משנה לי כי הוא משחק את החבר שלי ואנחנו ידועים בציבור כזוג ואם הוא הולך ועושה דבר כזה נוצרת גם לי תדמית שלילית, את מבינה?" למען האמת, גם אני לא הבנתי, אבל ניסיתי לשכנע גם את עצמי באמיתות דבריי.
"נניח שאני מאמינה לך," פתחה, "למה את לא פשוט הולכת ואומרת לו שהוא מוציא לך שם רע?"
התרתחתי. "זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות!" קראתי. נעמדתי על רגליי וניגשתי לחפש את השבועון. משמצאתי אותו התכוונתי לצאת לכיוון החדר של הבנים אבל התחרטתי. "-במיניבוס, כי זה לא הזמן."
התיישבתי על אחת הכורסאות הקטנות בחדרנו במלון ועלעלתי בעיתון. אני אוהב בחורות פרועות ומש.וחררות.... הסטייה שלי היא לראות בחורה שלא לובשת שום דבר חוץ ממגפי בוקרים.... הלוואי שיכולתי להתאהב בלי לשכב עם הבחורה... וכיוצא בזה. ולא די בזה, הכתבת החצופה כתבה- במילים הללו ממש!- ובשבילכן בנות, שאלנו את ויקטוריו מה הוא חושב על בת זוגו בסדרה קנדלה וטראנו- "היא באמת מקסימה." אומר ויקו בעייפות ונראה כאילו זה מה שהורו לו לומר, "אבל צעירה מאוד. היא מלמדת אותי המון כשהיא לא מתנהגת כמו ילדה קטנה או ישנה, שזה המצב שהיא נמצאת בו מרבית הזמן."
זעמתי. "מה ויקו אמר לחיימה על הראיון?" נבחתי על לאלי בפתאומיות. היא קפצה והסתובבה אליי, פניה סמוקות.
"שזה שטויות. שזה טריק פרסומי של העיתון הזה כדי למכור עותקים." נרגעתי מעט... אם הראיון הוא זיוף זה משמח. הוא לא אמר דברים כאלה עליי. "אבל לתמונות לא היה לו הסבר. הוא הודה שזה באמת הוא שמצולם שם." אמרה לי בשקט.
הבטתי בתמונות. הגוף של ויקו היה מושלם, עשוי ביד האל. נאנחתי, נושמת נשימות מהירות לפתע. היה לי קשה להישאר אדישה לזה.
ואז הייתה תמונת יחיד של הבחורה בלבוש תחתון. היא נראתה פרועה ומשוחררת ולבשה מגפי בוקרים. היא הייתה גבוהה, ולא רזה ושטוחה כמוני; היו לה קימורים נשיים וחזה גדול, שלא לדבר על שפתיים מלאות ופנים חתוליות.
כעסתי כמו שלא כעסתי הרבה זמן. יצאנו אל המיניבוס והצלחתי לשמור את הכעס שלי בבטן רק רגעים אחדים, טרם ויקו הסתובב אליי לומר לי דבר מה והטחתי בפניו המחויכים את העיתון. המיניבוס היה שקט לפתע- כולם הביטו בנו. לאחר שהתאושש מהמכה שנחתה עליו מהשמיים הביט בעיתון ואז בי. "מה?" שאל אותי.
התרתחתי עוד יותר. מאיפה החוצפה לשאול בכלל?! "מה מה? אני רוצה הסברים למה שאמרת כאן, עליי ובכלל, ועל הסיבה שהצטלמת ככה."
ממש ציפיתי לתהייה המתבקשת- "אנחנו לא ביחד, קנדלה, ואני לא חייב לך כלום!" אבל זו לא הגיעה. במקומה ויקו התיישב לצידי והניח את ידו על ידי בחיוך מפויס. כולם החלו לדבר בינם לבין עצמם לפתע. "הדברים שכתובים פה הם שקריים לחלוטין. מעולם לא אמרתי שאת ילדה קטנה שישנה כל הזמן, למרות שאמרתי הרבה פעמים שאת מלמדת אותי המון ושאת ממש מקסימה."
כשידי בתוך ידו הגדולה והחמה היה לי קשה להטיל ספק בדבריו. "והתמונות?" שאלתי בסרקאזם, "מי זה, אחיך התאום?"
"אפשר להגיד." הוא מלמל. "זה ויקטוריו בן השש עשרה. אמרתי לך פעם, לכולכם, שלפני שהגעתי לסדרה עברתי תהליך דומה לזה שלוקה עבר... ובכן, זה היה לפניו." הוא לחש אליי. "זאת החברה שהייתה לויקו בן השש עשרה. החברה בת העשרים. אני מבטיח לך שאני מתבייש שעשיתי דבר כזה, קנדלה."
הוא לא הרפה מידי הימינית, אז לקחתי ממנו את העיתון עם השמאלית ובהיתי בתמונות מקרוב יותר. הוא אכן נראה צעיר יותר, שיערו בהיר ומסופר אחרת. והבחורה הייתה גבוהה ממנו במעט.
זה אומר, מבחינתי, שאני יכולה לשמור את העיתון הזה וליהנות מהתמונות. זה לא היה אותו ויקו שהכרתי, הייתי בטוחה בזה.
הנהנתי. "אני מבינה." אמרתי.
"אני שמח." הוא אמר וחיבק אותי.

המיניבוס נעצר. כעת, מששאגת המנוע הושתקה, יכולתי לשמוע שאגה אחרת, אדירה הרבה יותר. מעריצים. "אוי, אלוהים." מלמלתי ומיהרתי להרפות ממגעו החם של ויקו, כי החלונות של המיניבוס שלנו לא היו כהים. הייתי בטוחה שמישהו ראה את החיבוק הזה. שלא לדבר על צילם אותו.
"אני מקווה שאף אחד לא ראה את זה בחוץ..." צחקקתי בהיסטריה.
"או פירש את החיבוק הזה לא נכון." ויקו הוסיף ללחץ שלי. "אני צוחק. תירגעי, קנדה, את סתם בלחץ. גם ככה כל העיתונים אומרים שיש בינינו משהו."
צחקתי שוב, לא בלי לחץ.
ירדנו מהמיניבוס. מזל שהיה לנו מקום מסומן לעבור בו. היו שלוש בנות שצווחו אליי וביקשו חתימה. אחת מהן חייכה אליי והושיטה לי תמונה מודפסת.
"אני מקווה שתהנו מההופעה." אמרתי להן וחתמתי "באהבה". ויקו ניגש אליהן איתי, מניח יד ה על כתפי.
"אני שמח שסלחת לי." לחש באוזני. אז מה? עכשיו הוא ילווה אותי לכל מקום? למען האמת, זה די מעודד, שהוא איתי.
אותה אחת שהדפיסה תמונה שלי הצביעה על שנינו בזוג אצבעות מרוחות בלק אדום. "אתם ביחד?" שאלה בשמחה, מחייכת. עיניה אורו, היא נראתה מאושרת.
הסמקתי. "לא..." מלמלתי. הן נראו ממש מאוכזבות. למה כל העולם יהיה כל כך מאושר אם אהיה עם ויקטוריו? רק נפרדתי מאגוס. "בנות, אנחנו מוכרחים ללכת, אתן מקסימות, תהנו מההופעה."
הפגישה איתן, וזה שרצו דווקא את החתימה שלי, היה האירוע שמילא אותי באנרגיות מחדש. מחויכת, שלחתי נשיקה אל שאר האנשים שחיכו שעות בשמש וציפו לראות אותנו.
הם הריעו לי. ממש לי.
ואז הבנתי שאני חיה חלום.
המשכנו ללכת עד שנכנסנו אל האצטדיון שנופיע בו.
התארגנו על הכלים. אחרי בדיקת הסאונד שהלכה מעולה, ניסינו את "Losing My Religion" לפני כריס בפעם הראשונה.
"אתם מושלמים!" היא אמרה לנו, האישה הקטנה הזאת שהרימה הפקות כל כך גדולות והפכה אותנו למה שאנחנו. "כמעט אין תקלות, זה משהו. אתם ילדים מוכשרים, תהיו מעולים מחר." הייתה התגובה שלה שאנצור בליבי לעוד הרבה זמן.
הייתה אווירה מטורפת בין כולם. החלטנו לחגוג בערב.
"אם תהיו טובים," הבטיח לנו המנהל האישי של כריס, "אני אדאג לכם לבירות."
אוה. פינוק שלא זכינו לא מעולם. היינו מופתעים שייתנו לנו לשתות... אבל מצד שני, אאוחה, שהיא הצעירה בקאסט, חגגה יום הולדת שבע עשרה לא מזמן ולפי החוק בארגנטינה [לא באמת ביררתי, זה מומצא P:] יכולה לשתות בלי השגחת הורים.
אז נחמד לנו.
באמת ציפיתי למסיבה הזאת.

[Kiss The Rain]

מקסים !
לוקה כזההה חמוד , הוא מתואר ממש דומה לאיך שהוא מתנהג בסדרה עצמה .. למרות שאת וויקטוריו אני לא ממש מכירה .. אני יכולה לדמיין שככה הוא באמת .
אממ כתבת בהתחלה שיש להם חזרת ספייסינג.. אממ התכוונת לפלייסינג ?! סתם .. לא הבנתי מה זה ..

[Fragile]

אהבתי 3>
בהתחלה כתבת מר ואז כתבת לאלי. XDD
את כותבת ממש יפה D:
ויקו 3>3>3>

[Sweet_About_Me]

נוי- תודה, אצלנו בסטודיו קוראים לזה ספייסינג, לא יודעת למה =]
הדר- אני מניחה שאת יודעת שזאת אותה אחת, קנדה פשוט חושבת עליה פעם ככה ופעם ככה =]


המסיבה הייתה הצלחה גדולה. למלון ששהינו בו היה אולם נחמד שיועד למסיבות, ואותו כריס שכרה בשבילנו. האלכוהול זרם. הבנים, בתיאום מושלם עם התדמית שנוצרה להם בסדרה, התנהגו כמו שוטים כבר שעה אחרי תחילת המסיבה.
אפילו ויקו החל לפלרטט איתי בשחרור ומדי פעם אפילו ללטף אותי ביד גדולה ומגושמת שהזזתי מעצמי בצחקוק פעם אחר פעם ובטענה ש"אתה שיכור, ויקו. תרגע."
אבל הוא רק חייך אליי את החיוך המקסים והנודע שלו, שהיה לי קשה לעמוד בפניו אבל הייתי חייבת.
הצטרפתי ללאלי ולאאוחה על רחבת הריקודים. התקליטן השמיע מיקס קאסי אנחלס בשבילנו. כאילו אנחנו לא שומעים את השירים האלה אלפיים פעמים ביום! כאילו אנחנו לא מבצעים אותם אלפיים פעמים ביום. די נמאס לנו מהם, למען האמת.
אבל כשהוא שם את Hoy Quiero התלהבתי. הפרסומת הצליחה בארגנטינה והטין לימדו את כולנו את הריקוד. מר ואני רקדנו בחיוך כשאגוס התקרב מדי לדאקי. הרבה יותר מדי. ממש חקר את הגרון שלה לעומק.
לפתע נהייתה לי בחילה. התיישבתי בצד.
ויקו ניגש אליי, מצחקק. "ק-קנדלה. למה את לא רוקדת? ראיתי אותך רוקדת קודם..."
צחקקתי גם אני, מעוותת את אפי. הוא הסריח מבירה. "אין לי מצב רוח." השבתי. הוא היה שיכור בבירור.
"לבחורה יפה כל כך-" הוא שיהק וצחק- "אין מצב רוח. בסדר."
"אני לא אגיב, ויקו. אתה שיכור." חייכתי ואמרתי.
"ל-א..." הוא אמר בזלזול- אבל זה היה זלזול נחמד- "אני יודע בדיוק מה אני עושה."
חבל שבו בזמן הוא ניסה לשים את ידו על ירכי ומצאתי אותה מגששת באוויר. "כן. כמה שתית?" שאלתי בהורות מעל למוזיקה.
"נהה, לא הרבה..." הוא צחק.
"בוא נעלה לחדר." הצעתי- לא שחשבתי שהוא יסרב- והנחתי את זרועו על כתפי כך שנשען עליי.
הוא חייך. "הנה משפט שאני לא שומע הרבה מבחורות כמוך."
"תשתוק כבר."

עלינו לחדר. זה שהוא ניסה לאחוז אותי במקומות מסוימים היה יכול להיות- אוה, על מי אני עובדת? היה- מחמיא מאוד, למרות שהוא היה שיכור. זאת אומרת, לא ראיתם אותו הולך לרוצ'י ושואל אותה למה היא לא רוקדת, נכון?
"אני חושב-" ויקו התנודד, מנסה למצוא את אוזני כדי ללחוש לי משהו, "שראיתי את פיטר ואת מריאנה מתנשקים כשהלכנו."
כן, הוא הוזה. ידעתי בדיוק איך נגמר הסיפור בין פיטר למריאנה- לאלי, וזאת לא הייתה הצורה שהייתם רוצים שסיפור האהבה המדהים שלכם ייגמר. כן, פיטר ולאלי היו מהזוגות שנפרדו בגלל העבודה. מסתבר שהיה קשה מדי לשחק את הפרידה שלהם בגלל סימון כשהם בעצם ביחד, ופיטר היה מקנא ללאלי בנשיקות שלה עם פבלו. זה היה, מסתבר, כל כך קשה להפריד בין הסדרה לחיים, שבאיזשהו שלב הם איבדו עניין. זה בזו, זאת אומרת. ואחרי ריב סוער מאוד (לאלי אומרת שהוא אמר שהיא תינוקת, אז היא צעקה שהוא זה שמקנא בגלל נשיקות מהתסריט. אאוץ'.) הם החליטו להיפרד.
אני מניחה שפבלו הרגיש מאוד לא נעים עם זה שהם נפרדו בגללו, אבל נו, מילא.
למען האמת, עכשיו הם שיחקו שוב זוג. הייתה ביניהם כימיה טובה, כרגיל, כשהם לא דיברו מאחורי הקלעים ורק התמקדו בדמויות.
"בסדר, בסדר, ויקו." מלמלתי. פתחתי את דלת החדר שלנו, הבנות- בקושי מסוים להחזיק משקל של בחור גדול על כתפיי ולחפש את המפתח- ועזרתי לויקו להישכב על המיטה שלי.
"מסתובב לי הראש." הוא אמר לי.
נאנחתי, "חשבתי שדווקא אתה תהיה אחראי יותר משאר הבנים."
"אני ב-באמת יותר אחראי משאר הבנים." הוא שיהק, מביט בי. התיישבתי לצד בטנו, על המזרון.
"אני רואה. אתם ממש מגזימים... אי אפשר ליהנות בלי לסיים את הערב שפוך בחדר של מישהי? אם היה לך פחות- או יותר, בעצם, תלוי איך אתה חושב על זה- מזל, זאת הייתה מישהי שאתה בכלל לא מכיר והייתה מנצלת אותך כי אתה מפורסם. למה שתית כל כך הרבה?" שאלתי בלחש. מוזר היה לי להיות האחראית מבינינו, כי ויקו היה הבוגר בדרך כלל, ואני הילדה.
"כדי לשכוח." הוא מלמל, מתקשה להתפקס עליי.
"לשכוח מה?" שאלתי בהינד ראש, מתעניינת.
"לשכוח אותך."

[Fragile]

אעאעאעאע!!
הוא כ"כ מאמי כשהוא שיכור!!!
המשך המשך המשך.^^
אינלי הערות. מושלם. D:

[Kiss The Rain]

אההההההההההה 3>