For No One || נועה.

בחיים - אבל בחיים - לא חשבתי שאני אפרסם את זה.
אני הולכת לצאת פאנגירל ברמות... אוה, ואל.
אין לי ממש דרך לתת לזה פרטים.
הדירוג הוא PG, והז'אנר רומאנס. יותר מזה אנל'א ממש יכולה להגדיר.
(אהמשושןכברקראתאתזהאוליתערכיעםפרטים?XD)
מוקדש לשושן ותומר (תמררררר הפאקצעעע), וכל מי שקרא את הטיזר כשכתבתי את זה *אנחה נוסטלגית*.
וכן, זה יצא ארוך. סורי><

:For No One

אני מוצאת את עצמי בפארק שוב ושוב.
אף פעם לא לבד, כמעט תמיד איתו.
אני הולכת, אוחזת בידו השמאלית, ובימנית הוא מחזיק את הרצועה של מרת'ה, הכלבה שלנו.
כבר למדתי להתעלם ממבטי השנאה של המעריצות. הם חלק רגיל מהתפאורה של הפארק.
ממש כמוהו או מרתה. הכל נדמה כשיגרה.
אבל משהו מעוות בשגרה הזאת, כאילו רקוב מהשורש.
ואני הולכת לאיטי, מנסה להבין מה הבעיה.
אנחנו עוברים קבוצת עצי אקליפטוס, ופונים שמאלה לעבר האגם הקטן, זה שאנחנו קוראים לו "ג'ט."
אנחנו מתיישבים מולו וחולצים נעליים, ופול נותן למרתה לרוץ קצת.
הוא מחבק את כתפיי בדממה. הוא כנראה הבין שאני חושבת, וכמוהו, אני צריכה שקט כשאני רוצה לשקוע במחשבותיי.
הוא משעין את ראשי על כתפו. הוא צריך את הקרבה שלי כדי להבין שאני איתו. הוא לא מבין שאני לא ציפור קלילה כמוהו. אני לא בוגדת.
אחרי כמה רגעים הוא מפלח את הדממה בקולו הצלול.
"ג'ין?*"
"המם?"
"הכל בסדר?"
"כן, כן, ברור. אני רק רוצה לחשוב קצת."
הוא לא עונה, רק מלטף את שערי בשקט.
אני מנסה לחשוב על כל מה שעברנו ועל כל מה שאנחנו צפויים לעבור.
מרימה את ידי אל מול עיני. טבעת האירוסין מנצנצת בשמש, יפה כל – כך שהיא לא נראית אמיתית.
המים רועדים מעט בגלל הבריזה הקלילה שנושבת בפארק, מעוררים זיכרונות.
עוד יום עבודה מייגע נגמר.
הוא בא לאסוף אותי במכונית שלו, ונותן לי נשיקה כשאני נכנסת למושב לידו.
"איך היה, מותק?" הוא שואל אותי בחיוך ומתניע את הרכב.
אני נאנחת. "הכי טוב שיכול להיות, אני מניחה."
"יהיה בסדר."
"מקווה שכן."
אנחנו עוצרים מול בית הדירות שבו אנחנו גרים. הוא יוצא החוצה ופותח לי את הדלת.
"בבקשה, גבירתי."
"אל תהיה מגוחך."
אני מדביקה לו נשיקה על האף ונכנסת פנימה.
אני זורקת את התיק שלי על הרצפה בעייפות. "אני גמורה. אני חושבת שאפרוש עכשיו."
הוא מביט בי במבט מופתע. "עכשיו רק שש."
"אבל אני עייפה." אני אומרת בטון מתפנק.
"רק דבר אחד, love." הוא תופס בזרועי בעדינות ומושיב אותי על הספה.
הוא מחטט בכיסו. "לעזאזל עם זה."
אני צוחקת. "מה יש לך שם?"
הוא מחייך אליי חיוך מסתורי, החיוך שאני הכי אוהבת. "את תראי."
המסתוריות בחיוך שלו הופכת לניצחון. "מצאתי."
הוא מחביא משהו מאחורי גבו.
המבט שלו הופך מייד לרציני, והחיוך דועך מפיו, אך עדיין נשאר בעיניו.
"ג'ין, אנחנו ביחד כבר הרבה זמן. ו – ואת יודעת שאני אוהב אותך הכי הרבה בעולם.
"אז- אז חשבתי... שאולי... את תרצי..."
הוא מוציא קופסא קטנה בצבע אדום כהה מאחורי גבו ופותח אותה.
טבעת כסף עדינה, עם יהלום קטן מנצנץ, כמו בנויה בדיוק בשבילי.
הוא מביט בי בעיניים מלאות תקווה, ונראה פגיע כל כך, ובו בזמן מרשים עד כאב.
"פולי..." אני אומרת בשקט.
הוא נראה מאוכזב כל-כך, כאילו דחיתי אותו.
"ברור שכן." אני נופלת על צווארו באושר.
יש לי לחלוחית בזווית העין. אני בוכה מאושר.
אני מרגישה דמעה חדשה בזווית העין שלי. דמעה של כאב, של עצב.
איך הדמעות השתנו כל – כך אחרי חודש בלבד?
ועוד זיכרון עולה בראשי.
בחיים לא אהבתי כל כך מופעי רוק נ' רול, אבל לזה הייתי חייבת ללכת.
הביטלס.
משהו שהיה מעבר לגבולות המוזיקה הידועים, לפחות הגבולות שאני יודעת.
אני לא צורחת ומשתוללת כמו שאר הבנות במופע, זה מרתיע אותי.
אני מבטיה בהם. הם יפים, הם מוכשרים, והם רצים וקופצים ושרים וצורחים.
ואז ג'ורג' צועד קדימה ומודיע שזה השיר האחרון להערב.
"מצטער, אני באמת מצטער." הוא אומר לנוכח קריאות האכזבה. "ועכשיו... She loves you!”
והוא צועד אחורה ונעמד ליד פול, והם מתחילים לנגן. המחזה מהממם אותי.
עכשיו לצעוד קדימה, עכשיו אחורה, עכשיו לנער את הראש, ועכשיו לצרוח.
והשיר נגמר, והם משתחווים. הצרחות לא נגמרות, אז ג'ון צועד קדימה ומעווה את פרצופו.
"מצטער, בנות, אבל אנחנו חייבים ללכת." הוא אומר בקול משעשע. התור ליציאה הולך וגדל, ואני מפחדת להידרס, אז נצמדת לקיר, מחכה שכולם יצאו לפניי.
אני מחכה, זזה הצידה, מפנה דרך בחרדה.
אני לא יודעת כמה זמן אני מחכה שם, אבל זה נדמה כנצח. נצח רועש והמוני במיוחד.
למרות ניסיונותיי להתחמק מההמון אני נדחפת הצידה בחזקה, וכמעט נופלת, כשמישהו תופס בידי.
"הכל בסדר?" אני שומעת את אותו מישהו לוחש באזני. אני מסתובבת... זה פול.
"כ- כן." אני מגמגמת בהתרגשות. "הכל- הכל בסדר."
"אין לך ממה לפחד." הוא ממלמל. "אני לא נושך. בואי, יש כאן יציאה אחורית."
אני נגררת אחריו אל מאחורי הקלעים, והוא פותח דלת מתכת אפורה. אני יוצאת, והוא אחריי.
הרוח האנגלית הקרה נושבת ומעיפה את השיער של שנינו.
"אז איך קוראים לך?" הוא שואל, מנסה להתגבר על הרוח.
"ג'ין, ג'ין אשר." צועקת אליו. "ואתה פול."
הוא צוחק. "כן, אני פול." הוא רוכן אליי, נותן לי פתק.
"זה הטלפון שלי, תרגישי חופשייה להתקשר." הוא אומר וקורץ. "רק אל תספרי."
"אתה יכול לסמוך עליי." אני מהנהנת בהתלהבות.
"אז... תגידי, נוח לך להיפגש כאן, בשבע, יום רביעי? אני מכיר יופי של בית קפה בסביבה." הוא שואל, מחייך חיוך נעים.
"ברור." אני אומרת בהתרגשות. "אני- אני אבוא. בטח."
הוא תופס בידי ומנשק אותה. "גם אני אבוא."
"היי, פול, תפסיק להטריד את המעריצות ובוא כבר! יש חזרה מחר בעשר." ג'ורג' צועק לו.
"כבר בא!" הוא צועק חזרה. "להתראות ביום רביעי."
"ביי!" אני צועקת אחריו, המומה ומתרגשת, ולא רק זאת. אולי גם קצת... מאוהבת? אני מביטה בו עכשיו.
אני לא מרגישה שום רגש מהרגשות האלו.
למה? אני תוהה. הכל היה אמור להישאר כמקודם, יפה ונעים.
אני מביטה בו ולא מרגישה כלום. זה רק פול. החבר שלי. הארוס שלי. פול. סתם פול.
למה אני לא מרגישה מה שהרגשתי פעם?
פעם... פעם מתי? שואל קול קטן בראש שלי. כמה שאני לא מנסה אני לא יכולה להתעלם ממנו.
ועוד זיכרון. חדש, צורב, כואב.
פטי וג'ורג' מחליפים טבעות.
"אתה רשאי לנשק את הכלה." אומר הכומר ומחייך מעט.
ג'ורג' מנשק את פטי ארוכות.
כולם מוחאים כפיים, גם אני, גם פול.
"תתארי לעצמך, ג'ין, " הוא לוחש לי. "עוד מעט גם אנחנו נעמוד ככה."
"כן." אני עונה בשקט, והחיוך נמוג מפניי. "שנינו..."
אני נאנחת, מנסה להיאבק ברגשות שמתפרעים בתוכי.
כעס, שנאה עצמית, קליטה.
אני מבינה, סוף כל סוף, מה עליי לעשות.
לא, אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני חייבת. כמה אפשר להעמיד פנים?
"פול, בוא נלך הביתה."
"אוקיי." הוא אמר בשקט. כנראה הבין שמשהו חשוב הולך פה.
הוא שורק למרת'ה, שרצה אליו. הוא עונד לה את הקולר, נוטל את הרצועה בידיו, ועוזר לי לקום.
"הכל בסדר?" הא שואל בדאגה ומשעין אותי עליו.
אני לא עונה. אנחנו מדדים ככה עד לבניין. הוא מכניס את מרת'ה למלונה שלה הממוקמת בפתחו, ואנחנו עולים לדירתנו.
אני מתיישבת על הספה בכבדות.
"פול." אני אומרת בשקט.
הוא מסתובב אלי. "כן?"
"זה לא יעבוד."
"מה... מה לא יעבוד?" הוא מביט בי, לא מבין.
"אנחנו." אני נאנחת. " זה לא יעבוד בינינו."
"למה את מתכוונת?" הוא שואל בלחץ. "עד עכשיו הכל היה מצוין. לפחות אצלי. מה עשיתי לא בסדר, מה אני יכול לתקן?"
"אתה- אתה לא מבין!" אני מתחילה לבכות. "זה לא העניין. הכל היה בסדר, חוץ מזה ש- ש-" אני עוצרת לרגע, מנסה להרגיע את עצמי.
אני מביטה בו. הוא נראה כה שביר, כאילו הוא בובה על חוט, והחוט הזה בידיים שלי.
"פול... אני מצטערת. אני לא אוהבת אותך יותר. זה לא יעבוד."
הבעה המומה וכואבת עולה על פניו.
"אבל עד עכשיו... עד עכשיו הכל היה בסדר. לפני חמש דקות את- " הוא מתחיל לבכות. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו עושה זאת.
והבכי שלו כל כך אמיתי וכואב שאני נשברת מבפנים לראות אותו מגיב כך.
"אני מצטערת כל-כך, כל כך!" בכיי מתגבר.
הוא יוצא מהחדר, רועד.
"לאן אתה הולך?"
הוא לא עונה לי. הוא נכנס לחדר השינה שלנו וטורק את הדלת מאחוריו. אני מנסה לפתוח אותה, אך היא נעולה.
"פול, תפתח את הדלת. בבקשה." אני אומרת לדלת. אין תגובה.
"אני כל כך מצטערת. באמת. אבל אני לא יכולה לשלוט בזה, אתה יודע שאני לא." הוא לא מקשיב.
אני מחכה בדממה ליד הדלת למשך כמה רגעים, ואז הוא פותח אותה, מחזיק מזוודה גדולה בידו.
"לאן אתה הולך?" אני שואלת בתסכול, מרגישה כמו תוכי.
"לא יודע, ולא אכפת לי." הוא צועד קדימה, לא מביט בי אף לא פעם אחת. "ואת לא צריכה לדאוג לי."
"פול, בבקשה." אני עוצרת אותו.
הוא נאנח. "מה?"
"היום אתה תבכה. אבל אני מכירה אותך.
מחר כבר תחייך. מחרתיים כבר תצחק מהבדיחות של ג'ון וג'ורג' והפרצופים של רינגו.
בעוד שבועיים הכל כבר יהיה כרגיל אצלך, וגם אתה תשתגע איתם.
אחרי חודש בטוח כבר תהיה לך חברה חדשה. ואם אתה תוהה, לא, אני לא אקנא.
ויום אחד, פול, אני אראה אותך עם אישה וילדים. ואתה תהיה מאושר, פול, הרבה יותר מאושר משיכולת להיות אי-פעם איתי."
"וכל זה... לא משנה לך? אחרי כל מה שעברנו?"
"לא. תתגבר על זה, פול. אני יודעת שאתה מסוגל."
"את לא מבינה מה את בשבילי, ג'ין. להוציא סכין ולתקוע לי אותו בלב יהיה הדבר הכי נכון לעשות עכשיו."
"לא זה לא." הטון שלי תקיף.
"ג'ין, את לא מבינה. פשוט לא מבינה. החיים שלי סובבים סביבך. סביבך, לא סביב שום דבר אחר. אין לי סיבה לחיות עכשיו. את פשוט לא מבינה."
"פול... אני לא רוצה שתחייה באשליה. אני לא רצה או צריכה אותך יותר. אני מצטערת שזה כך, אבל אתה חייב להבין. זה נגמר בינינו. החיים של אף אחד מאתנו לא נגמרו. אתה תמצא מישהי אחרת, ואני אמצא מישהו אחר."
"איפה אני אמצא אותה?"
"יש מיליונים של בנות שהיו מתות להיות החברות שלך."
"סתם זבל."
"איך אתה יודע?"
"כי הן לא כמוך. את לא צרחת כשהצעתי לך לצאת איתי אחרי הופעה. את לא השווצת בזה שאת החברה שלי. את זה כל אחת מהפאנגירלז האלה היו עושות. וחוץ מזה..." הוא נאנח. "אני לא אוהב אותן. אני אוהב אותך."
"אז תפסיק. אני מצטערת, אבל אתה חייב לעכל את זה. זה נגמר בינינו. יש לך חיים לחיות, חיים ארוכים, ולבכות על זה שאני לא איתך לא יעזרו לך לעבור אותם. לא באושר, בכל מקרה."
אני נאנקת, נלחמת בדמעות. הוא מניח את כף ידו על לחיי.
"פול-"
"רק שנייה." הוא מביט בי למשך כמה רגעים, בוחן אותי כאילו אין מחר. ואולי לא יהיה לו מחר.
"אני אלך עכשיו." הוא מוריד את ידו בפתאומיות. "להתראות, יקירתי."
"תבטיח לי שלא תפגע בעצמך. בשבילי."
"מה זה אכפת לך בכלל?" הוא מביט בי בכאב.
"אכפת לי שתהיה בסדר. אכפת לי ממך. אני פשוט לא אוהבת אותך. תבין אותי, פול. בבקשה."
"בסדר. בשבילך אני אנסה." הוא מהנהן בכאב ויוצא החוצה, בלי לומר אף מילה נוספת. צעדיו מהדהדים בחדר המדרגות וחודרים דרך הדלת שאיש מאתנו לא טרח לסגור.
אני מביטה עליו מהחלון.
הוא מוציא את מרת' מהמלונה, ומכניס אותה למכונית שלו. אחר כך הוא מכניס את המזוודה לתא המטען.
הוא משאיר את חלון הרכב פתוח, ומרתה משרבבת את ראשה ונובחת מעט. הוא נשען על הדלת לידה, מלטף את ראשה, והיא נרגעת.
מצית לעצמו סיגריה ומביט קדימה, כמו להגיד לבית שלום אחרון. מדי פעם הוא נרעד. אולי מקור, ואולי מהעצב.
אחרי כמה דקות הוא מתיישר. מועך את הסיגריה, ומזיז את מרתה מושב הצידה בעדינות. נכנס למכונית, ומתניע. כשהוא נעלם מעיני אני מסתובבת לאיטי.
הדמעות מתחילות לפרוץ מעיני. אני לא יודעת למה אני בוכה. הוא יסתדר, ואני יודעת שגם אני.
אני לא בוכה מכאב או מצער. אני לא מזוכיסטית או סדיסטית. לא הייתי עושה זאת כדי להתעלל בי או בו, או כדי להכניס איזה סקופ לעיתון.
הדמעות מרגיעות אותי, גורמות לי לחשוב שאני קצת יותר בסדר ממה שאני באמת.
שברתי את בובת החרסינה, קרעתי את חוטי המריונטה. אבל אני יודעת שהשברים יתאחו, שתימצא מפעילה חדשה, טובה יותר. הדמעות, כנראה, מזכירות לי את זה.

And in her eyes you see nothing, No sign of love behind the tears. Cried for no one, A love that should have lasted years.
The Beatles – For No One

*ג'ין אשייר, שחקנית. ו-כן, הם כן כמעט התחתנו, אני לא מקורית עד כדי כך. (נא דייק- אני לא מקורית כלל).

משהו דיי ישן עם שיפוץ קטן.
ת"ב

יא ממש אהבתי D:
פיקצר ראשון שאני קוראת על הביטלס ><"
הכתיבה שלך רגיל מרגשת וכ"כ נכונה.
המשפט האחרון ממש טוב!
רק מה שהפריע לי זה הצורה של הפיקצר. זה דמה יותר לשיר, וזה די הציק לי. בכל אופן, אין לי יותר הערות^^

בקשר לצורה, זה מה שיצא. הגלגול השלישי בערך של הפאנפיק הזה, הכי טוב שיכולתי להוציא><
תודהD:

אוה, אוקיי, זה היה מעליב. לכל מי שקרא את הטיזר? ילדה, אני קראתי כמעט הכל. כמעט הכל! ונתתי לך תגובה בונה מאוד מאוד
אוה, ותערכי פרטים לבד
אני לא מוחקת, כמובן. זה פיק טוב, הסיום שלו מצוין, הכתיבה שלך זורמת כרגיל ואני אוהבת את הפאנדום. אני שמחה שלקחת את ההערות שלי לתשומת ליבך, הוספת עוד פלאשבק וג'ין יצאה פחות ביצ'ית. ההתחלה של הפיק דווקא היתה קצת נגררת ולא ממש זרמה לי.
בסך הכל, אני אוהבת. בערך כמו את שאר הפיקים המקסימים שלך3>

תודה3>

מהמם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה הפיק הראשון שראיתי אי פעם בחיים על הביטלס-והוא ממש הרשים אותי!!!!!!!!!
תמשיכי!