ארבעת המופלאים / The Beatles, שושאנואה(:

הממ. הפיק נכתב על אחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם, אם לא המצליחה ביותר, ועשינו השתדלות מלאה לשמור על קאנוניות בכל הנוגעים בדבר. הפאנפיק יכלול כארבעה פרקים, כל פעם מנקודת מבט שונה.

שם: ארבעת המופלאים - THE BEATLES
כותבות: שושאן ונואה(:
ז'אנר: משתנה בהתאם לפרקים.
פאנדום: THE BEATLES
דירוג: GP+
תודות: הממ. תודה לפרטנרית המוצלחת מאוד שבחרתי לכתיבה, נואה3>, למאיו שתמכה לאורך כל הכתיבה, להימו - אני מדברת עם נואה! אני מדברת!, לזוהר מסיבות ברורות למדי, ולכל מי שאוהב את הביטלסD:


"לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!"
אני לא יודעת מה ילדים חושבים כשהם רואים את אמא שלהם הולכת בפנים אדומות מכעס הלוך ושוב ברחבי הסלון, ומקללת.
קרוב לוודאי שלא משהו חיובי במיוחד.
"לעזאזל איתי, לעזאזל איתו, לעזאזל עם כולם!"
אבל משום מה, גם לא היה לי אכפת מה לכל הרוחות ג'וליאן חושב בכלל על ההתנהגות שלי כרגע. איזו דוגמא הוא מקבל. ג'וליאן הולך לראות אותי ככה עוד הרבה זמן.
אני גידלתי אותו לבדי, חינכתי אותו לבדי, אהבתי אותו לבדי. זה לא אמור להיות ככה, לעזאזל! זו גם האחריות הארורה של ג'ון. דרכתי על בובת גומי קטנה צעצוע ולרגע קיויתי בכל מאודי שזה יהיה ההוא שמתיימר להיות בעלי. הוא אשם בילד הזה, לא אני. אשם בילד ובצרות שלי ובצרות של כל העולם המחורבן הזה. אשם ברגע שהחלטתי להתחתן איתו.
בהתחלה הוא קילל אותי... אבל לא אמרתי מילה. מה כבר יכולתי לומר? זה היה ג'ון לנון, לכל הרוחות. ג'ון לנון שנראה כל כך מושלם בהופעות, עם החיוך הקטן כששר והנגינה החלומית. ג'ון לנון שהיה חמוד כל כך, ג'ון לנון שסובב את כל הבנות על האצבע הקטנה. ג'ון לנון שרצה מכל הבנות דווקא אותי, ואני הסכמתי.
איזו טעות.
ואז הוא התחיל להכות אותי. זה קרה כשהאלכוהול כבר עלה לו גבוה מדי לראש ובאותם רגעים שום דבר לא היה חשוב חוץ מזה; ואני צעקתי, בכיתי, התחננתי שיפסיק. נתקלתי בחומות אטומות. החומות האטומות שאני הייתי צריכה להציב כשהוא חיזר אחרי.
ועכשיו? עכשיו הוא בוגד בי. בוגד בי עם הכלבה היפנית ההיא. זה בסדר מצידי. באמת. שיבגוד בי עם כל הנשים המחורבנות בעולם המחורבן הזה, לי לא אכפת. כבר לא אכפת לי מכלום. שום דבר לא ממש משנה לי עכשיו.
אבל מה שהכי הפריע לי... מה שהכי הפריע לי היתה השתיקה שלו. הוא בא הביתה, הצית סיגריה ויצא החוצה. לדבר בטלפון. לטייל. לחייך אל המעריצות ולסובב להן את הראש כמו תמיד ואז לחזור הביתה ולהתעטף שוב בשתיקה ההיא שלו. והתעלמות, התעלמות, התעלמות. החור בלב שלי גדל עוד קצת ועוד קצת, הקצוות החרוכים שלו נשרפים מכל פינה ומגדילים את הכאב.
נשכתי את שפתיי בכוח, מרגישה את הטעם המתכתית והמוזר למדי של דם. לא כאב לי. כבר הרבה זמן שלא כואב לי; אני לא מרגישה כלום.
נמאס לי. נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי!
רציתי לצעוק. לצרוח. ללכת לאולפן שלהם, איפה שג'ון אמור להיות עם שאר הלהקה, ולהגיד לו בפרצוף מה אני חושבת עליו. להרביץ לו, אם צריך.
לא, אל תבוא אלי אחר כך ותגיד סליחה והכל יהיה טוב ואני אשכח את מה שעשית לי. אני לא שוכחת, לא הפעם. התעללת בי מספיק, לנון. אני סיניתיה פאוול וגאה בכך. פאוול, שמעת? פאוול!
לחשתי את השם הקודם שלי לעצמי, מגלה לפתע שאני מתענגת על שמי כפי שהוא. "סינת'יה פאוול." לא סינת'יה לנון; פאוול.
ואתה יודע מה, לנון? גם אני יכולה להיות רעה. גם אני יכולה לשחק מלוכלך. אפילו יותר מלוכלך ממך. ואני לא הולכת לתת לך להמשיך לפגוע בי ככה. הו, לא.
אני אפגע בך, שתבין מה זה. ועוד איך אני אפגע.
"חכה חכה, לנון. פשוט חכה." לחשתי בזעם, תוהה לפתע אם זה נורמלי שאני מלחששת נקמות לעצמי או שרק אנשים חסרי שפיות נוהגים לעשות את זה.
נשמעה דפיקה בדלת.
ואז הישועה הגיעה, בדמות גבר גבוה ורזה, לבוש בחולצת גולף פשוטה בצבע בז' ומכנסי ג'ינס רפויים, שרוכי נעלי הספורט שלו פתוחים, ושערו השחור החלק מגיע עד לכתפיו.
"פול..." כן, מי יעצבן את ג'ון יותר מהחבר הכי טוב שלו? "פול! פול."
"אממ, היי, סינת'יה." הוא הרים אלי מבט בחשש. "ג'ון שלח לך את זה."
הוא הושיט לי חבילה חומה.
"אלה בגדים לג'וליאן או משהו." הוא חייך אלי במבוכה.
ג'וליאן הציץ מאחורי, שמח לראות פרצוף מוכר ולא זועף, לשם שינוי.
"ג'וד!" שפתיו של פול נמתחו לחיוך רחב, והוא פתח את זרועותיו לרווחה לחבק את הזאטוט.
ג'וליאן רץ אליו, מזנק בין זרועותיו כמו חתלתול שובב. "איחרת!" התלונן.
"רק בחמש דקות." פול ניסה להצטדק. "אבל איך אני יכול לפצות אותך על זה, ידידי הוותיק?"
"בוא לראות את המכונית צעצוע החדשה שלי!" ג'וליאן התחיל להתלהב. "בוא, בוא!"
הוא תפס בידו של פול והחל לגרור אותו לעבר חדרו.
"ג'וליאן, אולי תצאו לשחק בחוץ? כל היום אתה תקוע בבית." אמרתי, מנסה לשוות לקול שלי טון דואג. הרגשתי כל כך... רחוקה.
"אבל הגברת לנון, אני וג'וליאן נורא רוצים לשחק במכונית צעצוע." פול נעץ בי מבט משועשע. "בבקשה, בבקשה!"
"תשחקו בו בחוץ." עמדתי על שלי.
"אבל – " פול עטה הבעה מתחננת על פניו, כזו שמן הסתם ממיסה את כל המעריצות.
"אוך, נו, בסדר." נכנעתי. פול טפח לג'וליאן על כתפו, מרוצה.
"אבל..." משכתי את המילה כמה שיותר. "פול, אני צריכה לדבר איתך קודם."
ג'וליאן עשה לפול פרצוף של "אוי ואבוי". פול, לעומת זאת, פשוט חייך ופסע לכיווני. יצאנו החוצה, פוסעים ללא מילה סביב לבית, לחצר האחורית. פול נשען על הגדר והוציא חבילת מסטיקים.
"רוצה?" שאל.
"לא, תודה."
"זה האחרון, כדאי לך." הוא חייך אלי חיוך מפתה.
"לא, באמת. תודה."
הוא הרצין לרגע, כאילו באמת כאב על סירובי, ואז חייך בשנית. "הזדמנות אחרונה!"
"באמת, פול, אני לא רוצה. אבל אם יש לך סיגריה..."
הוא הוציא חפיסה מכיסו. שלפתי אחת. "תודה."
"בכיף. אש?" הוא הוציא מצית.
"תודה רבה. שוב." העפתי בו מבט לא מרוכז כשהוא הצית לי את הסיגריה. "תגיד, יש משהו שאין לך בכיס?"
הוא חייך. "הגיטרה לא נכנסת, לצערי."
גיחכתי בשקט, מודעת לעובדה שבזמן אחר בעולם אחר זה היה מצחיק אותי. עכשיו אני כבר לא יודעת לצחוק.
"אז, מה קרה?" הוא הכניס את המסטיק לפה, לועס באיטיות.
"מה לא קרה, בעצם?" נאנחתי ושאפתי מהסיגריה עמוקות.
"שפכי." הוא התיישב על גדר הבטון הנמוכה.
"טוב, אז... זה די מתמקד בג'ון." נשפתי עשן, מנסה לתכנן את המילים שלי. "אני לא יודעת את מי הוא אוהב - לא אותי, בכל מקרה. אבל אם זה מה שקורה, אם יש לו מישהי... אני לא אוכל לחיות עם זה. לא ככה. אני לא יודעת, אף פעם לא חשבתי שאני אתגרש ממישהו. לא תיכננתי את החיים שלי ככה. אני מרגישה כאילו הוא דחף אותי, ובמקום לעזור לי לקום הוא בועט בי ודורך עליי."
הברק השובב דעך מעיניו של פול והשאיר שם גוון חום- ירקרק, תמים וחרד, כמו ילד שמנסה לעודד את אמא שלו בלי להבין למה בדיוק היא עצובה.
"עדיין יש לי צלקות מהימים שהוא הכה אותי, אבל הפצעים הכי עמוקים חרותים אצלי בלב והוא זורה עליהם מלח בלי הפסקה. כל פעם כשג'וליאן בוכה, אני מדמיינת אותו לידו מעודד אותו. כל פעם שהוא צוחק, אני מדמיינת אותו שמח יחד איתו. פול, אני... אני לא יכולה לראות את הילד ככה." מהרגע שהתחלתי לדבר לא הצלחתי להפסיק. פול גלגל את קופסת המסטיקים הריקה בין אצבעותיו הארוכות, הדקות, לא מודע למה שהוא עושה.
"אתה שם בשבילו, וזה נפלא לראות שיש לו מישהו בדמות אב. כשהוא איתך הוא צוחק, נהנה, אבל כשאתה הולך..." בלעתי את רוקי. "הוא בוכה. הוא נשבר. כאילו שעזבת אותו בדיוק כמו שג'ון עזב אותו, הולך ולא חוזר." הסיגריה נשמטה מידי. דרכתי עליה בעייפות.
הרמתי אליו את עיניי, נועצת בו מבט עמוק, מנסה לחדור ללא הצלחה את העיניים המתוקות האלה. חיפשתי את המילים המתאימות, אבל האם מילים יתאימו עכשיו בכלל? לפעמים השתיקה היא המילה הכי טובה.
"אם יש עוד דרך שבה אני יכול לעזור..." הוא לחש, עדיין המום. כאילו לא היה מודע לכל מה שעבר עליי. אולי באמת לא ידע? מעולם לא נהגתי לחשוף את רגשותיי באופן מופגן.
"אתה גם ככה עושה יותר מדי בשבילנו. באמת, פול. מה שכואב לי זה שאתה עושה את זה, לא ג'ון." הרגשתי דמעה חמה זולגת לאורך לחיי, משאירה שם שובל לח. "הוא מתנהג כאילו הילד שלי בלבד, כאילו הוא לא בעלי, כאילו אני וג'וליאן שום דבר בשום מקום ואין לנו כל קשר אליו."
ואז הלב שלי נשבר באמת, אחרי שהוא חרק וצעק בכל פעם שהכאבתי לו ככה, ופתאום הצלחתי להרגיש בחדות נוראה את כל הכאב שצברתי במהלך הזמן. אז בכיתי, כי מה עוד היה לי לעשות?
פול נראה אובד עצות. הוא שלח יד, מלטף את שערי ברישול.
"אני – סינ, יהיה בסדר, באמת... אני אדבר עם ג'ון אם תרצי." הוא גמגם, מנסה להרגיע אותי, מנסה לגרום לדמעות שלי להתייבש לפחות לכמה רגעים. "אני רוצה לעזור, רק תגידי לי איך." הוא חיבק אותי בגמלוניות, לא בטוח אם זה מה שהוא אמור לעשות.
"יש... יש דרך אחת." ניסיתי לחייך אליו מבעד לדמעות. התקרבתי אליו, והיינו קרובים כל כך עד שיכולתי לראות נקודת חן פצפונת שהסתתרה בשקע שהיווה כנראה גומה שנוצרה כשהוא חייך באמת. החלקתי את ידי לתוך שערו, מסבכת אותה בפנים. ידעתי איכשהו שהוא לא מבין מה אני עושה עכשיו, אבל לא היה לי אכפת. פיו הדיף ריח נעים של מנטה בגלל המסטיק, וכל מה שיכולתי להיזכר בו היה הריח החריף של האלכוהול שנדף מג'ון, הבושם החזק שלא סבלתי ולא היה בי האומץ לבקש ממנו לשנות. עיניו של פול נראו גדולות כמו עיני ילד כשהיו כל כך קרובות לשלי, לעומת העיניים הקטנות, העכבריות של ג'ון...
משהו התנפץ על הרצפה, ולמרבה הפלא זה לא היה הלב שלי.
"אני אלך לבדוק." מלמל פול, מחליק מהאחיזה שלי בגמישות ורץ לכיוון הבית.
חיכיתי כמה דקות, תוהה מה קרה ומנסה לשכוח את מה שקרה זה עתה.
פול שרבב את ראשו מחלון חדר השינה שלי. "נפלה תמונה, לא קרה שום דבר חוץ מקצת זכוכיות."
"יופי." ניסיתי לחייך. שרירי הפנים שלי לא הגיבו. "עזוב את זה, אני אטאטא עוד מעט."
"לא, לא, אני אטאטא." גם החיוך שלו נראה מאולץ. "ג'וליאן, אל תזוז, שלא תדרוך על הזכוכיות. אני תכף מוציא אותך מפה." הוא פנה אל הילד.
"אולי תצאו החוצה, לטייל איפשהו? אני אנקה את זה." צעקתי אליו.
"בסדר." הוא נעלם מהחלון ויכולתי לשמוע אותו אומר, "בוא, ג'וד, בוא ניתן לאמא שלך לנוח קצת."
דלת הכניסה נטרקה, אז חיכיתי עד שהד צעדיהם האחרון ימוג משלוות הפרברים. שישאיר אותי לבד, חנוקה בדממת המוות של עצמי ולא מסוגלת להפר אותה.
קמתי ונכנסתי לבית, מחפשת את התמונה השבורה. מוזר, לא זכרתי שבחדר השינה שלנו היה תמונות.
ושם, לרגלי המיטה שלי, הציצה אליי התמונה שלי ושל ג'ון חבוקים, מנותצת כמו הלב שלי, כמו החיים שלי, כמו האהבה שלי.
ואז ידעתי שזה הסוף.

~

זה מדהים, יפה, מהמם, משגע, במיוחד החלקים שמתארים את פול (ונחשו מי כתב אותם? )
סתם.
אני באמת גאה בעבודה שנו הפעם, ונוב מי שלא מגיב.
למה בשם - בשם מישהו, הרסת את הכותרת היפה יפה שלנו?;;

סנובה
והרסתי אותה כי באנגלית זה נשמע די מחורבן. זה למה

זה יפיפהDD:
תיאורי הרגשות מעולים, ממש אהבתי אותם.
הקטע עם פול ו... איך קוראים לה? סינית'יה? היה קצת מוזר בעיני. אבל כיוון שאני לא מתמצאת בביטלס אז אני אבליג על זה.
ממש יפה, באמת. אין לי כ"כ הערות בונות.

סיניתיה לנון הינה אישתו הראשונה של ג'ון לנון, וכל קשר רומנטי לפול מקרני הוא פרי דמיונה החולני של נועה בלבד.
נממ, תודה 3>
שושנובה, זה לא נכון!
הכנסת ביטלס בקפיטול! קפיטולס! זה מה שהרס
-_________________________________-"

דימיונה של נואה באמת חולני
אה? ארר, לא הבנתי. לא יודעת מה זה קיפטול

אותיות גדולות, מרלין

קצת קשה לי להגיב בנושאים שאני לא מכירה [הביטלס, למשל. חוץ מפול מקרטני ומג'ון לנון, אני לא מכירה את האחרים, ובחיים לא שמעתי שיר שלהם. בקיצור, לא היכרות קרובה ביותר, שלום-שלום, וגם זה מתוך נימוס, אתם יודעים XD], מה שכן, אני יכולה לומר שאהבתי את הכתיבה הקולחת, את הקטע שהצלחתם להכניס הומור ציני שכזה גם לפיק עצוב, את התיאורים המעולים- ממש יכולתי לתאר מה קורה שם.
מה שלא הבנתי- בעצם הפיק מדבר על 'הביטלס', ואם יהיו ארבעה פרקים, סביר להניח שכל פרק יהיה על כל אחד מחברי הלהקה, ולא הצלחתי להבין על מי הפרק מדבר. פול? ג'ון? סינת'יה? [ממה שהבנתי זה ג'ון, וזה נורא יפה שהצלחתם לתאר אותו ולדבר עליו מבלי שהוא הופיע בפיק אפילו פעם אחת].
שורה תחתונה, יפיפה D:

ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, ורינגו סטאר [ריצ'ארד סטארקי].
אמ, מכיוון שסינית'יה לא חלק מהלהקה, אז לא, אלו לא יהיו חלקים של חברי הלהקה. של שלושה מהם, אני לא אגיד איזה, ואחד של סיניתיה [להלן הפרק הזהXD]
הפרק עצמו מדבר על סינית'יה ועל כמה שהיא כועסת על ג'ון, כעיקרון, ואת הרצון הזה שלה להראות לו מה זה.
שמחה שאהבתD:

לא נגלה למי לא יהיה פרק משל עצמו? ):
ארג, את בקושי מכירה הביטלס? *שוק שוק שוק*
רוצה ותשמעי איזה יסטרדי דחוף. ~~

היי, השיר היחד שאני מכירה של הביטלס זה יסטרדי XD
זה יהיה מוזר להגיד שבחיים לא שמעתי על ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר?
יאללה, עוד פרק D:

עודמעט^^"
ושושן, לא זאת הפתעה ודבריתי, צריך להמשיך"

אהבתי!

גאש, זה כזה מדהים :]
אתן כאלה מוכשרות.
זה כתוב כל כך יפה ובצורה כל כך נקייה, שממש אפשר להזדהות עם הדמויות.

ממש ממש ממש אהבתי, ואני מחכה לפרק הבא D:

אהבתי מאוד!! הכתיבה ממש יפה! במיוחד תאור המחשבות של סינית'יה בהתחלה .. ממש יכולתי לדמיין מה קורה שם :] .. אני עצמי לא ממש אוהב את הביטלס אבל לקחתן את הנושא והפחתם אותו למשהו באמת יפה !!! :]] מתי הפרק הבא???