סילבסטר || לאתגר. (:

[Phrazes for the Young]

הממ, כתבתי לאתגר של הניו ייר'ס. גם אם לא אזכה, היה מאוווד כיף לכתוב(:
שיפ: פול\OFC
דירוג: PG3 חזק, אולי R חלש S:
טיזר: המשכתי ללכת כמו זומבי, ממלמלת את המילים "חיתול" ו"לישון" תוך כדי.

סילבסטר:
"בשם אלוהים, נטע," אמרה לי שרה במבטא הפולני של עולה-לא-חדשה-במיוחד. "מה הבעיה בקיבוץ?"
"משעמם בקיבוץ." אמרתי. "כל היום כביסה, מועצות, ישיבה, עבודה... זה משעמם כל כך. תחשבי על העיר הגדולה, שרה. ירושלים – לא, יותר טוב, תל אביב! שם אפשר באמת לחיות."
"גם שם תצטרכי לעבוד." אמרה לי שרה במתק שפתיים, שמחה להרעיף מחמאות על הקיבוץ שאהבה כל כך. "ומה תעשי שם בכלל, בודדה בעיר? בקיבוץ תמיד יש לך חברים, בקיבוץ יש תמיד תעסוקה."
"שרה, מותק, את מדברת כאילו את זקנה בת שישים. את עוד צעירה – "
"וגם המדינה. וכדי לעזור למדינה להתפתח, אנחנו צריכים לעבוד. לא להשתובב בעיר הגדולה עם כמה בחורים – " היא עצרה לפתע, ואז המשכיה בחשדנות. "הכרת שם מישהו, נטע?"
"לא," אמרתי במשיכת כתפיים. "אבל אשמח להכיר."
"הקיבוצניקים שלנו הכי יפים שיש." היא זקפה את ראשה בגאווה.
"את אומרת את זה רק כי את יוצאת עם גדעון." גלגלתי עיניים. "הוא היחיד בקיבוץ שבכלל שווה להסתכל עליו."
שרה נשכה את שפתיה כדי למנוע מעצמה לחייך, ואני טפחתי בעדינות על ראשה העטור תלתלים חומים. "רואה, שרושקה? אין מה לעשות בקיבוץ."
"אני פשוט לא רואה מה יש לעשות בתל אביב." היא נאנחה, וחיבקה בחזקה יתרה את סל הכביסה הגדול שנשאה למכבסה.
"אז בואי איתי שבוע הבא, ותראי." אמרתי. "ותעשי לי טובה, תרפי מסל הכביסה הזה. את רוצה להתחתן עם גדעון או איתו?!"
***
הגשם טפטף על תל אביב. לא גשם כמו שאפרת סיפרה לי עליו אחרי שחזרה מלונדון; אלא טפטוף ישראלי קליל שדרש מגפיים קטנות ומטריה, ותו לא.
התרוצצתי בעיר, מקפצת בין השלוליות ונרטבת עד שד עצמותיי. הלילה ירד, והגשם התגבר. אבל בכל זאת המשכתי להסתובב בעיר, מצחקקת ומחייכת.
כשהשעה הייתה מאוד מאוחרת, והייתי שיכורה כל כך מכל האווירה העירונית המופלאה ומעט היין שטעמתי באחת המסעדות, שמעתי את הקול של שרה בראשי.
"מאוחר, נטע, תחזרי לקיבוץ. מי יודע מה יקרה לך – ואת לא מתכוונת להתרוצץ בעיר כל הלילה, נכון? יש לך יום מלא בגדי תינוקות לכבס מחר."
"ובכן, שרה," עניתי לה בתוך ראשי. "את מתחרטת על כך שנשארת בקיבוץ ולא באת איתי לתל אביב. תודי בכך וזהו. אוה, ותצאי בבקשה מהמחשבות שלי."
"לא!" ענתה לי שרה- הדמיונית. "תחשבי על כל התינוקות שזקוקים לבגדים שלהם!"
"אני לא רוצה לחזור."
"את חייבת."
"לא, אני לא."
"בבקשה, שרה, אז תכבסי חיתול אחד יותר!"
"את חיה בקיבוץ, אז את צריכה לתרום את חלקך."
"בלה, בלה, בלה."
לא שמתי לב שהמשכתי ללכת תוך כדי הקרב המנטלי – ואולי הוא היה אפילו טלפתי – עם שרה; והגשם טשטש את מה שהעיניים שלי כן ראו.
"נטע, תחשבי בהיגיון!" המשיכה שרה לנדנד לי במחשבותיי.
"לא רוצה ולא רוצה."
"נטע, את כבר בת עשרים ושלוש!"
"אז זה הזמן לחיות. לא לשבת ולכבס חיתולים!"
"אז תוכלי לתפור חיתולים שנקרעו, אם את רוצה."
"אוה, לא. תודה רבה."
"אז תצטרכי לעשות משהו. ולא תוכלי לעשות את המשהו הזה מבלי לישון בלילה."
"אני תמיד אוכל לישון."
המשכתי ללכת כמו זומבי, ממלמלת את המילים "חיתול" ו"לישון" תוך כדי.
מבלי שהבחנתי בכך, הגעתי למעבר חציה. הוא געש ושאג מסביבי, אבל אני לא שמתי לב. כל מה שאני שמעתי הייתה הרצאה ארוכה על חיתולים...
מכונית כמעט פגעה בי. הבחנתי בה רק כשהייתה סנטימטרים ספורים לפניי. צרחתי.
הצרחה שלי צלצלה באוזניי יחד עם צפירות המכוניות וההרצאה של שרה.
ואז, בתנועה הרואית במיוחד, זינק מישהו לכביש, תפס את ידי וגרר אותי חזרה אל המדרכה.
הסתובבתי אל אותו סופרמן לא נודע, ולחשתי, מבוהלת, "תודה."
הוא חייך אליי, ואמר כמה מילים שלא הצלחתי לשמוע.
באותה נקודה הכל היה מטושטש – אפילו החיוך שלו נראה כמו ציור קוביסטי של פיקאסו. לא חשבתי אפילו על הפנים שלו, או על הגובה שלו (בחיי, אני אפילו לא בטוחה שידעתי מה המין שלו באותו הרגע), אבל פשוט צעדתי את חצי הצעד שהפריד בינינו, ונישקתי אותו.
"תודה," לחשתי שוב, ונטלתי את כף ידו.
Um- well, you’re welcome"". הוא אמר במבטא זר. "Sorry, I- I don't speak Hebrew.”
"Oh, it's fine.” אמרתי לו במבטא צולע, מוקסמת מהעובדות שמישהו בריטי – או אפילו אמריקאי! – הציל את החיים שלי, ומהעובדה שנישקתי אותו אפילו עוד יותר. "I speak English.”
“Well, that is good.” הוא אמר, וחייך בשנית. הפעם הצלחתי להתרכז מספיק כדי להביט בעיניים שלו ולהבין איזה צבע הן. חום ירוק, חשבתי. התחלה טובה.
“Are you from the area? Because, you know, you look kinda lost.”
“No, I'm not. But don't worry, I'll find my way home. If the right bus line is still working at the hour…” אמרתי בעליצות, עדיין לא לגמרי שפויה, בטראומה מהיום הנפלא–אך–מטורף הזה.
"It's almost midnight. They are probably not working.”
“Midnight?”
“Yeah. Can you believe it? In a couple of minutes the year will be 1968. But if you wanna see the morning of the 1st of January, you should come with me. It's wet and cold, and it's dangerous to be alone at night.” הוא אמר בטון רציני, רציני מדי. “I stay at a nice hotel, come on. Let's go."
הנהנתי, מרחפת, ופסעתי אחריו. זה היה מעשה שלרוב לא הייתי עושה, אבל הייתי עייפה והיה היגיון בדבריו. חוץ מזה, הייתי שיכורה.
אחרי ששאל מה שמי ומה הוא קו האוטובוס שאני צריכה, הוא אמר שקוראים לו פול והוא חי באנגליה. בלונדון.
אני לא ממש זוכרת מה בדיוק קרה אחרי זה. כל מה שאני זוכרת זה בקבוק של בירה, והעיניים הירוקות – חומות של פול שלא משו ממני.
אני זוכרת גם כמה נשיקות, ומשפט אחד. אני אפילו לא בטוחה מי אמר אותו, באיזה הקשר או באיזה שפה, אבל אני זוכרת אותו, וגם את פרץ הצחוק שבא אחריו.
"בחלומותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שככה אחגוג את ערב השנה החדשה, כאדם בוגר, או חופשי, או..."
והלילה ההוא באמת יצא מחלומותיי הפרועים ביותר.
***
אני זוכרת את הבוקר של הראשון בינואר, 1968, הרבה יותר טוב.
אני זוכרת שהתעוררתי במיטה שבהחלט לא הייתה המיטה שלי, בחדר שבהחלט לא היה החדר שלי בקיבוץ, ליד גבר שבהחלט לא היה קיבוצניק.
אני זוכרת שכמעט מיד אחרי שהתעוררתי הוא ידע את שמי, או מאיפה באתי, והשד יודע איך, היה לו פתק (בכתב ידי) עם הטלפון של המזכירות של הקיבוץ.
אני גם זוכרת שלא שאלתי שאלות. ואולי בכלל לא היה לי זמן, אני כלל לא זוכרת.
אבל מה שבטוח, לפני שידעתי מה קורה, שרה הייתה בפתח החדר, והודתה במהירות לאותו פול מסתורי, והוא חייך ואמר לי להתראת ושהוא מקווה שהכל יהיה בסדר, והופ – הייתי בתוך מונית, בדרך חזרה לקיבוץ, מקשיבה לשרה מרצה לי על חיתולים, נאמנות, ובטיחות.
אבל אולי מקשיבה היא לא המילה המתאימה, כי בזמן ששרה חשבה על חיתולים, אני חשבתי על הלילה.
ניסיתי לשחזר מה שפול – באותו רגע לא הייתי בטוחה אם זה באמת השם שלו- אמר לי.
זכרתי עוד משפט אחד מעבר לזה שכבר ציינתי, משפט שגירד את ראשי למצוא עוד מידע על הברנש הזה. ידעתי שאני מכירה אותו כבר, פשוט לא ידעתי איך.
הוא אמר משהו בסגנון "אף אחד מהחברים שלי לא באמת יודע שאני פה. בישראל, אני מתכוון. אני באתי רק... רק בשביל חבר. הוא נפטר, המסכן, לפני כמה חודשים. באוגוסט. הוא תמיד רצה לבקר, ולא הספיק... בריאן המסכן."
ואחרי כמעט חצי שעה של נסיעה, הגיעה המשפט המושיע של שרה.
"נטע, הגיע הזמן לצאת."
קמתי בכבדות, ולפתע הבנתי משהו. "שרה, איך קראו לאמרגן של הלהקה ההיא, מאנגליה? זה שמת."
"של הביטלס, את מתכוונת? בריאן אפשטיין. הוא היה – "
אבל המשך המשפט של שרה מעולם לא נשמע, כי צעקה של איזה בחורה בשם נטע קטעה אותו.
"נהג, אתה יכול להחזיר אותי לתל אביב, בבקשה? בשיא המהירות האפשרית. תודה."

ת"בD:

[Rei Kiri]

לא קראתי, אבל אני אקרא מחר כשלא אהיה חצי מתה.
רק אם אפשר לדעת באיזה פאנדום זה? כי אני בורה ועם הארץ.

אגב, זו לא תחרות. אין זוכים. זה סתם אתגר, בשביל הכיף.


אההההה ואני ממש שמחה שנהנית מהכתיבה(:
כמו שאמרתי, *זו* המשמעות של האתגר הזה.

[Phrazes for the Young]

אוה, אז כולם מקבלים חרמשים? מגניב XD
והמ, זה מספר על הביטלס. (שושן התחילה את האובססיה לפאנפיקים, והיא אפילו עזרה לי לשלב אותה עם הפאנגירליזם, אז אז תאשימו אותה XD)

[FAG HAG]

לא להאשים אותי אלא להגיד לי שאפו

הממ. ובכן, זה, הממ, טוב, היה צפוי. כאילו, מהרגע שהבנתי שזה קיבוץ פשוט קפצתי ממושבי ושאגתי, "איפה הביטלס?!" - ואז נרגעתי כשראיתי שפול אהובינו עדיין מככב אצלך. העסק של הקיבוץ היה די משעמם: לא ממש קרה משהו, העסק עם החיתולים היה מאולץ, ובכלל נדמה שהתאמצת לשלב את הקריטריונים. ציפיתי למשהו הומוריסטי, כי הקריטריונים בהחלט היו מוזרים, וקיבלתי יצירה רצינית מדי שהפיצוי היחיד עליה היה פול והכתיבה המצויינת. היו לך יותר טובים, יהיו לך יותר טובים, ומכיוון שאת כותבת מעולה אני מרשה לעצמי להגיד את זה: לא הייתי מכניסה את זה לעשיריה הפותחת של הפאנפיקים הטובים שלך, וגם לא לעשרים. את כותבת מדהים, נועה, וכשהכתיבה כבר מצויינת צריך לנתב את זה לדברים האחרים שפיק דורש - עלילה מרתקת, הומור במקרה הצורך, ורגש. הכתיבה שלך השלימה את החסר, אבל זה לא מספיק. העלילה לא היתה מעניינת במיוחד, ההומור אליו קיויתי גם לא היה בנמצא, והרגש בהחלט לא היה שם. היא כמעט חווה תאונה ואפשר לומר שבשני משפטים תיקצרת את הסיטואציה, שאפשר לכתוב עליה פיקצר שלם.
בקיצור? הכתיבה שלך נפלאה (אבל לזה אני כבר רגילה), ומפה את יכולה רק לעלות, אז תנתבי את הכתיבה המצויינת למקומות הדורשים שיפור. המון בהצלחה3>

[Phrazes for the Young]

למען האמת, זה הרעיון הכי חרוש שלי. יש לי - אמ, כמה? אולי חמישה סוגים שונים של טיוטות של דברים בסגנון הזה, וזאת הכי טובה.
בקשר לקיבוץ, זה כל הרעיון. הוא אמור להיות משעמם, הוא אמור להיות מקום אפרפר שנטע רוצה לברוח ממנו.
בקשר לקריטריונים, אתם ממש הצלתם את הפיק הזה מטביעה מוחלטת בים הפקים המשעממים; מעולה חדשה מאוסטרליה נטע (או איך שלא קראתי לה בפיקים אחרים) נטע הפכה לקיבוצניקית בת עשרים ומשהו, שמרגישה בת חמישים ומשהו, שרוצה לברוח מחיי השגרה.
אובראול, לא אהבתי את התוצאה. אבל זה בהחלט היה הכיוון שלי; לא לשים דגש על השכרות, על הליבינג איט אפ. כי זה קל לי, וזה לא אתגר אם זה קל.
אבל בהחלט נהניתי לקשקש על פול (ועל העיניים שלו, בשם אלוהים. העיניים *-*)
ומה את מתכוונת התפלאית? את חושבת שככה אני אנטוש אותו למען ג'ורג'?
3>

[FAG HAG]

חלילה. מי שנוטש את פול לטובת ג'ורג' מודח מיידית ממסדר החברים שלי ואני לא אדבר איתו לעולםD::

אני מבינה מה היה הרעיון של הקיבוץ, אבל בכל זאת. שימי לב שלא תיארת במיוחד את הרגשות שלה או את המקום עצמו או מה שגרם לה להיות משעמם, פשוט שמת דגש על זה שהמקום משעמם. כאילו זה מובן מאליו או משהו, ואנשים שלא חיו את חייהם בקיבוץ לא ממש מבינים מה משעמם במקום כזה S:

[Phrazes for the Young]

ובכן, את חייבת להבין אותי. מיד קפצתי על ההזדמנות שלעזאזל, יש לי הזדמנות לכתוב על פול עם תירוץ מוכן -.-