"על רעיונות, נוסחאות לעוסות, ובעיות בשיפים"-מאמר, רוצים להיות מקוריים? כנסו לכאן.

"No News - Bad News"

על פרמיסים, נוסחאות לעוסות, ומי צריך באמת את תתי-הז'אנרים

מאמר מאת גדעון אורבך (Envinyatar)

קישור למאמר המקורי באתר "המגדל הלבן"
http://members.pundak.co.il/whitetower/critics/no_news.html


המילה Fanfiction - ספרות מעריצים, מורכבת למעשה (הן מהותית והן לשונית) משני אלמנטים: ספרות ו-מעריצים. הגדרה זו מייצגת נאמנה את הדואליזם בו מצוי תחום הפאנפיקים מעצם טיבו. מחד - אלמנט חזק של לקיחה מיצירה גדולה של אחר (הקאנון), ומאידך - נסיון לכתוב יצירה ספרותית חדשה לכל דבר ועניין.

הבעיה בה עוסק מאמר זה, הינה נטייתם של כותבים לא מעטים להדגיש מאד את האלמנט של ה"מעריצים", במידה כזו שהם שוכחים במידה רבה את האלמנט הנוסף והחשוב לא פחות - ספרות. התוצאה עשויה להיות שפע של פאנפיקים נוסחתיים, בנאליים וחוזרים על עצמם. מאמרי זה ינסה לסקור חלק כמה מן התופעות הנפוצות בתחום, ולהציע תובנות ודרכי פתרון אפשריות.



מהו פרמיס?
אחת המשימות הראשונות המוטלת על כל כותב של יצירה ספרותית (בעיקר יצירה ארוכה המורכבת מכמה פרקים ומעלה), היא לבחור לעצמו פרמיס: רעיון בסיסי שעומד ביסוד העלילה והמהות של היצירה. יצירות מורכבות ומעניינות עשויות להיות מבוססות על מספר פרמיסים בו-זמנית, חלקם עלילתיים נטו (למשל: "אהבה אסורה המורעלת בשל התערבות אח מרושע", או "לילי מתאהבת בג'יימס"), וחלקם ממוקמים ברובדי-עומק שניצבים מאחורי העלילה ("המתח המעמדי בעולם הקוסמים" או "הדילמה וההסתבכות הכמעט וודאית של כובש עם כוונות טובות"). המושג הנפוץ כל-כך בתחום הפאנפיקשן - "שיפ", איננו למעשה אלא סוג של פרמיס.

כאשר אנו חושבים על כתיבת יצירה, כל יצירה, הרי שאחד הדברים הראשונים (אם לא הראשון) שאנו עושים, הוא בחירת הפרמיס או הפרמיסים ליצירה. אין צורך להכביר מילים על כך, כי כשם שפרמיס צריך להיות אמין, כך רצוי שיהיה מקורי.



Been there, done that
אחת המכשלות הראשונות שעומדת בדרכם של כותבים (מכל הסוגים) הינו התבססות על פרמיס שחוק ולעוס, שנוצל באין-ספור יצירות. מצב כזה עשוי להוריד במידה רבה מאד את ערכה של היצירה, אפילו במידה והיא כתובה באופן טוב, והביצוע של הפרמיס הינו אמין ומוצלח. לדוגמא: כותב יצירת פנטזיה, שיבסס את הסיפור על חפץ קסם מרושע שחובה להשמידו כדי להציל את העולם, יסווג מיד כחקיין-טולקין (וממשיך את דרכם של אין-ספור כותבים גנריים לפניו).

הבעיה היא, כי דומה שמושכלה בסיסית זו לא תמיד נלקחת בחשבון, כאשר אנו מגיעים אל תחום ספרות המעריצים. כל קורא פאנפיקים נתקל לא פעם באין-ספור הודעות בסגנון: "אני רוצה לכתוב לילי/ג'יימס" (או סיריוס/ofc, או סיריוס/רמוס, או הרמיוני/דראקו... וכך הלאה).

השאלה הראשונה, שכותב או כותבת כאלו צריכים לשאול את עצמם הינה: "אם הפרמיס המרכזי (קל וחומר היחיד) שלי הינו "לילי מתאהבת בג'יימס" - במה אני שונה מאלפי לילי/ג'יימס קודמים? מה יש ביצירה שלי, שיהפוך אותה למקורית ומעניינת? אם כל רצונם של הכותב או הכותבת הוא לתרגל כתיבה, ולנסות ללמוד או להוכיח לעצמו שהוא יודע לכתוב את ג'יימס או לילי - תבוא עליו הברכה. אולם, במידה והכותב או הכותבת רוצים יותר מכך - כלומר, מנסים לכתוב יצירה ספרותית מעניינת, מושקעת ובעלת ערך עצמאי (בתחום הפאנפיקשן, כמובן) - אם כך, אין לו מנוס משאלה זו, מרגיזה ומתסכלת ככל שתהיה. עדיף לכותב, כי השאלה תשאל על-ידו בשלב המוקדם של תכנון הכתיבה, מאשר שתבוא מאוחר יותר בתור תגובות של קוראים.

אם וכאשר כותב יצירה אינו מקדיש לכך מחשבה מספיקה, הוא עשוי למצוא עצמו ניצב בפני ביקורות שמהותן: "Been there, done that", כלומר - גם אם הכתיבה שלך טובה וקולחת, מדוע שנקדיש זמן לקרוא את היצירה (קל וחומר להגיב ולדון בה) - כאשר כל מה שעשית, זה חזרת בוריאציות קלות על רעיונות שמוחזרו ונכתבו פעמים רבות אין ספור?

המסקנה בעניין זה הינה ברורה: שיפ בין שתי דמויות קאנוניות, ובעיקר בין הדמויות הראשיות (בעיקר בתור פרמיס מרכזי או יחיד לפיק), הינו פרמיס שהיה בשימוש רב, וקשה מאד (אם כי תמיד אפשר) להגיע בו לרמה סבירה של מקוריות וחדשנות. ישנם כותבים, שבכדי לחדש פונים אל תחום השיפים הביזאריים - כלומר מנסים, כמעט באובססיביות, למצוא מיני זיווגים בלתי הגיוניים, שהמרחק בינם לבין כתיבה קאנונית הוא כרחוק מזרח ממערב - בדרך כלל, בלי לטרוח ליצור אפיונים אמינים לדמות שהקאנון הותיר פחות או יותר בשוליים (מלאכה מרתקת, אבל בהחלט לא קלה). לעניין זה ראוי להעיר, כי רוב הקוראים אינם מתעניינים במיוחד בשידוכים בין פילץ' לווינקי וכיוצא באלו; ביזאריות יכולה להיות קוריוז, אבל היא לכשעצמה אינה עושה יצירה לטובה.

בעיה דומה, אם כי חמורה פחות, קיימת בסוג הנפוץ האחר של ספרות ה"שיפ", המתאר מערכת יחסים רומנטית בין דמות קאנונית לדמות מקורית. נניח לרגע בצד את הבעייה הנפוצה של כתיבת "מרי-סו", ולצורך הדיון נניח שהכותב או הכותבת נמנעו מליפול למלכודת. גם בהנחה כזו, קיימת סכנה לחזור על שורה של פרמיסים לעוסים, שיטלו מן הכתיבה הרבה מערכה. קיימות לא מעט שבלונות כאלו, בעיקר אך לא רק בכל מה שנוגע לסיריוס/ofc. השבלוניות נוצרת בעיקר אם וכאשר מזניחים את הכלי רב-העוצמה שקיים כאן, בצורת דמות מקורית שהיא נשוא להיסטוריה, דעות, אפיונים, תסביכים וקשרים חברתיים ומשפחתיים החורגים בהרבה מאהבתה לסיריוס, הארי או דראקו.



ובכדי להדגים את אשר נאמר עד כה, הרי כמה נוסחאות שיפ גנריות שנלעסו ומוצו כמעט עד תום. וזאת להדגיש: אף אחד מהדברים שיוצגו כאן אינו פסול בפני עצמו, או משמעו בהכרח יצירה גרועה - אולם שימוש היתר שנעשה בהם, בעיקר כ"פתרון קל" בכדי להצדיק התפתחויות בעייתיות מבחינה קאנונית (שבמצב אחר היו מצריכות עבודת עומק קשה של הכותב/ת), הפך אותן לבעייתיות מאד, וזאת בלשון המעטה.



"התשוקה הפראית": לפתע-פתאום, נוצרת בליבו של X תשוקה פראית ובלתי-מוסברת כלפי Y, והמהדרין מוסיפים וממקמים זאת לא פעם באמצע עימות פיזי אלים בין שתי הדמויות. בהמשך, הדמות עוברת סדרה ידועה מראש של נסיונות הכחשה, עד שהיא מוצאת (איך לא) את העוז להודות בפני עצמה ובפני העולם על אהבתה. נוסחה זו נפוצה מאד בסלאשים של הארי/דראקו, ובמידה רבה גם ב"האט" של דראקו/הרמיוני (למשל: סנייפ מעניש את הרמיוני ושולח אותה לחפש משהו במשרד שלו או במחסן, דראקו נתקל בה במקרה באופן שנוצרת קרבה גופנית, ואגב התכתשות וכמה נפנופים בכל הואריאנטים של התואר "בוצדמית", נוצרת תשוקה נוראית ביניהם. בשלב השני, לאחר ששכבו/התנקשו, הם מאשימים זה את זה ונכנסים להכחשה, הרמיוני מתביישת מרון,etc...



"יריבים במלכודת": שתי דמויות יריבות מוצאות עצמן "תקועות" ביחד בניגוד לרצונן, במצב שמחייב אותן לשיתוף פעולה, ומשיתוף הפעולה הכפוי יוצאת היכרות מעמיקה בין הצדדים, שמתפתחת לתשוקה. כל זאת, במצב בו הכותב/ת דואגים לנטרל את הסביבה הקרובה של שתי הדמויות, שתורמת לקיבוע העוינות והיתה חונקת את השיפ באיבו. גם הנוסחה הזו נפוצה מאד, בין היתר בשיפים של דראקו/הרמיוני (ואם אפשר, בתהליך, גם לתלות את כל הנבזיות והרשעות של דראקו בהתעללות מצד לוציוס - הרי זה משובח).
ורסיה אחרת, שחוקה גם היא עד היסוד, היא כאשר אחד היריבים הופך לתלוי באופן מוחלט בדמות האחרת - החל ממצבים סטנדרטיים יחסית (למשל: דראקו סוחט את ג'יני), וכלה בורסיות מוזרות שכל קרבה בינן לבין הקאנון מקרית בהחלט (סנייפ הוא נסיך טורקי שקונה את סיריוס בתור עבד).



"למה? ככה!": המצב הגרוע ביותר הוא, שהכותב/ת מוותרים לגמרי על המשימה להסביר את השיפ ולהפוך אותו להגיוני, ומציבים אותו לקורא כעובדה מוגמרת. אחת הדוגמאות הגרועות יותר בהן נתקלתי, היה פמסלאש הרמיוני/פנסי, שבו פנסי כותבת ליומנה כמה היא עצובה וכ"ו, עד שמצאה את אהבתה האמיתית שגאלה אותה מהיסורים - הרמיוני. אין הסבר, ואין שום התמודדות עם האופי של הדמויות. למעשה, ניתן היה להחליף את שני השמות כמעט בכל X ו-Y (משני המינים), ולכתוב לגביהם את אותו דבר.



"סיריוס בלק והנסיכה הביישנית": נוסחה לעוסה עד אימה, שמאפיינת לא מעט סיריוס/ofc, הוא תיאור של תלמידה יפה, מסוגרת ולמדנית, שבתחילה שונאת את סיריוס וחבריו ורואה בהם עדת בריונים זבי-חוטם. אלא שסריוס היפה והרומנטי, שנוצר כמובן נפש שבורה ופגיעה (מישהו אמר בלקי-סו?), ממיס את הקרח בהדרגה ומלמד אותה "לחיות". זאת, כאשר לא פעם מעורבת באמצע אפיזודה כפויה שמאלצת את שני גיבורינו לשהות ביחד.



"צר עולמי כעולם נמלה": אחת ההחמצות השגרתיות ביותר בפיקים שמערבים ofc, הינו מארג דמויות צפוי מאד וחוזר על עצמו, שלמעשה מחמיץ את כל או לפחות רוב הפוטנציאל שנבע מהכנסת הדמות המקורית. המבנה הזה כולל בדרך-כלל את האלמנטים הבאים:

1. את עיקר המארג תופסות הדמות הקאנונית המבוקשת וה-ofc.

2. "חברה תומכת שיפ": חברה טובה של דמות ה-ofc, שמשמשת "כתף לבכות עליה" או גורם מזרז בהתהוות השיפ.

3. כמה הופעות אורח שבלוניות/הפרעות סטנדרטיות וחולפות לשיפ מצד דמויות לוויין צפויות מראש: הקונדסאים האחרים בפיקים של סיריוס, קראב גויל ופנסי בפיקים של דראקו, וכיוצא באלו.

4. אנטגוניסט תורן: הרשע התורן שמנסה למנוע מהאוהבים להתאחד - הארוס הסלית'ריני הגזעני של ה-ofc, אוכל המוות התורן (נפוץ מאד השימוש בלוציוס בפיקים של דראקו).


כל זאת, כאשר מלבד אלו, העולם נראה כמעט ריק מדמויות אחרות. במיוחד חסר מארג דמויות שסובב את ה-ofc ומהווה חלק מהאפיון והעומק

שלה, ובמקום זאת ההתמקדות תהיה בד"כ בדמויות הסובבות את הדמות הקאנונית (מלבד, כמובן, החברה תומכת השיפ).

נקל לראות, שדרך טובה להמלט מאותה מלכודת ידועה מראש, לכל הפחות בפיקים של ofc, היא להשקיע את מירב המשאבים העלילתיים פחות בדמות הקאנונית (במיוחד אם מדובר בסיריוס), ויותר בדמות המקורית. דמות מקורית פותחת מגוון כמעט אינסופי של אופציות שנובעות ממנה, שחורג בהרבה מן השבלונות המוכרות והלעוסות. כך למשל: מארג קשרים וקנפליקטים בינה לבין דמויות קאנוניות ומקוריות אחרות (למשל: מכרים אחרים בבית הספר, משפחה וכ"ו), אפשרויות עלילתיות שנובעות מסיפור החיים ומן הדמות המיוחדת שלה, וכיוצא באלו.
דוגמא יפה לניצול אופציות כזה הינה הדמות המקורית שעומדת בבסיס הפאנפיק "צל" - לא זאת בלבד, שמדובר בדמות אמינה, לא מוקצנת ובהחלט לא נופלת למלכודת ה"מרי-סו", אלא שהמהלך המבריק ביותר בתכנון העלילה קשר אותה לסוורוס-סנייפ, והציב אותה באמצע הקונפליקט הידוע בין הקונדסאים לבין "סבר-מאוס" הזכור לטוב. בכך נוצר שפע של אפשרויות העמקה, שהופכות את היצירה לשונה מאד משבלונת הסיריוס/ofc הרגילה. אלא, שהפיק לא הסתפק בכך, ורמז לקשר קודם בין סנייפ ללילי, שאחראי במידה רבה לתיעוב שג'יימס חש כלפי אחיה של הדמות הראשית. כמו כן, במהלך מעניין מאד, הוכנסה לעלילה גם דמותו של רגולוס בלק (ומאוחר יותר, גם של נרקיסה), באופן שנתן לעלילה קונפליקטים ורבדי עומק נוספים.
אין לנו אלא להצטער, ש-ofc מצויינת נוספת פרי עטה של הכותבת, נערת-הרחוב לשעבר מייגן טיילור ("חתול פחים") לא מצאה לעצמה מקום בעלילה, דבר שיכול היה לתרום לה רבות.



אוסף נבחר של נוחסאות ג'נפיקים
הדיון לא יהיה שלם, בלא לסקור כמה שבלונות שחוקות עד-תום מתחום הג'נפיקים - קרי, הפאנפיקים העלילתיים נטו, נטולי ה"שיפ".

קשה אמנם להסביר זאת לכותב מתחיל ונלהב, אבל סוג הכתיבה שקרויה "המשך ישיר" היא מלכודת קטלנית שגם לכותב מיומן מאד קשה לצאת ממנה בשלום. כותבים רבים מתפתים לקחת את הארי, רון והרמיוני ו"להחליף את רולינג" בכתיבת הספר הבא בסדרה. בפשטות ובבוטות: אל תעשו זאת.

מדוע? אם בדוגמאות הקודמות, מתחרה הכותב ומושווה לכותבי פיקים קודמים, הרי שכאן הוא מנסה, פשוטו כמשמעו, להתחרות ברולינג "במגרש הביתי שלה" - וכאשר קוראים ינסו לאמוד את הכתיבה והדמויות שלו, הוא יושווה במישרין לכותבת הקאנון עצמה - לא רק בהצלחה לאפיין דמויות קאנוניות כאלו ואחרות, אלא בכל מארג היכולות שיכולות להניב ספר עלילתי מורכב, בסגנונה היחודי של רולינג עצמה. במילים אחרות, הכותב מעמיד את עצמו למבחן כל-כך קשה, שאין סיכוי גדול שישרוד אותו בהצלחה.

אלא, שהבעיות של ז'אנר ההמשך הישיר אינן מתמצות אך ורק בכך, אלא שהן עמוקות ומהותיות הרבה מעבר להשוואה לרולינג גרידא:

הנסיון של כותב או כותבת לאלץ את עצמם לכתוב בדיוק במה שנקרא "השבלונה הפוטריסטית הקלאסית" (הארי רון והרמיוני, בדיוק באותו מבנה עלילה רולינגאי מאד ספציפי) עשוי, במידה רבה, לחנוק את הסיכוי לכתוב עלילה מקורית, ו"מעשיר" את הפאנפיק בלא מעט קטעים משעממים שנראים כמו חזרה או הלחמה לא מוצלחת של אלמנטים וקטעי-עלילה מן הקאנון עצמו. לא פעם, הכותב מנסה "להתבלט" על-ידי הקצנה או דחיפת שבלונות צפויות מראש אל תוך מחזור של עלילה מהספרים הקודמים (למשל: "וולדמורט מחפש את חפץ הקסם החזק ביותר בעולם").

עצה ידידותית: התרחקו מסוג הכתיבה הזה. גם אם החלטתם להמשיך מן המקום בו רולינג הפסיקה, שברו את המבנה הפוטריסטי הקלאסי, ולכו לסוג עלילה אחר, מיקום אחר, ומומלץ מאד - גם דמויות ראשיות אחרות, שיתירו לכם יותר אפשרויות לפיתוח מקורי.



סוג אחר של מלכודת-ג'נפיק (ולדעתי, ירודה אפילו יותר מהקודמת), הינו "רפליקה עתידנית". במה הדברים אמורים? פיקים כאלו מתרחשים בד"כ אחרי תקופת הקאנון והמלחמה השניה, ו"מתחילים הכל מהתחלה". במה דברים אמורים? הפרמיס הבסיסי ומערך העלילה של קומו של לורד וולדמורט נלקח בשינויים לא מהותיים, ומולבש על יורש כלשהו של וולדמורט או סלית'רין. מולו יתייצבו גיבורים דומים מאד לגיבורי הארי פוטר, כאשר הוגוורטס הומה בדמויות שהן "בנים/אחים קטנים של..." שמהווים רפליקה לא מקורית של דמויות מן הקאנון.

למעשה, מדובר בסוג של המשך ישיר, שהסכנה הגדולה בו היא שהכותב משלה את עצמו כאילו הוא יצירה מקורית המשוחררת מן המגבלות והקשיים של סוג הפיקים הזה (בעוד חלק מכותבי ההמשך הישיר הרגיל, לפחות, מודעים לבעיה ומנסים בכל-זאת למצוא לה פתרונות). התוצאה יכולה להיות רפליקת-קאנון ירודה, חסרת כל מקוריות וצפויה ברמה הוודאית והירודה ביותר.



סיכום: אם כן, ניתן לעשות בכדי ליצור פאנפיקים עלילתיים טובים בכל-זאת?

תת-הז'אנר המכונה "המשך ישיר" (על שתי הורסיות שהצגתי) הינו רק אחד ממגוון אפשרויות לכתיבת פאנפיקים עלילתיים. כך למשל, אפשר ליצור סיפור עלילתי מאוחר בהוגוורטס, שיתבסס על פרמיסים מקוריים ולא יפול למלכודת "הרפליקה" של הקאנון, ועם זאת ינהל עם הקאנון "דיאלוג" מעניין, שיוכל לרתק את הקוראים.

אם החלטתם לכתוב עלילה שמתרחשת בתקופת הקאנון דווקא, נסו להשתמש בדמויות, סצנות ואלמנטים שנדחקו לשוליים, ולפתח מהם עלילות עצמאיות שלא יהיו חיקוי חיוור של הקאנון; נסו לשים את האצבע על קונפליקטים, חסרים ודברים שלא ניתן היה למצות אותם בעלילה שכולה Harry-Centered. ומעל הכל, הכניסו דמויות ופרמיסים מקוריים משלכם.

דבר חשוב להבין, הוא שאוסף של נפנופי שרביטים וסצנות "אקשן" נטולות עומק בזו אחר זו אינם מרגשים במיוחד קוראים רציניים.

כאן, למעשה, ראוי לשים את האצבע על אחת המושכלות הבעייתיות ביותר בתחום הפאנפיקשן - התובנה לפיה כל פיק צריך להיות מקוטלג אל תוך תת-ז'אנר ספציפי. במיוחד, צורמת הדיכוטומיה בין עלילה לשיפ, המציגה אותן כברירות מנוגדות.

נראה, שעם כל הכבוד הראוי, ראוי לזנוח את הדיכוטומיה הזו לחלוטין. יצירה ספרותית טובה (שאינה "Oneshot") מכילה כמעט תמיד שילוב בין מספר אלמנטים, בעיקר בין עלילה, דמויות אמינות ועמוקות ומערכות היחסים ביניהם, וקורלציה ויחסי גומלין בין שני האלמנטים הללו. באותה מידה, שום יצירה ארוכה אינה יכולה להשאר כל העת במצב של "אנגסט", או "פלאף", אלא היא מכילה תחלופה ושילוב בין יסודות וסוגי אווירה שונים, בהתאם לדרישות העלילה והפרמיסים המרכיבים אותה. נסיון לבנות עלילה ארוכה אך-ורק סביב תת-קטגוריה אחת מגביל את היוצר, ומתבנת את הכתיבה באופן שימצא בסופו של דבר מזיק.

כפי שהודגם קודם, שיפ נטו הוא פרמיס עלילתי לעוס ושגרתי (ואקשן נטו אינו טוב ממנו) - אולם הוא בהחלט יכול להצטרף לעלילה (המבוססת על פרמיסים אחרים המשתלבים במערכת היחסים) ולהפוך אותה לפאנפיק בלתי נשכח. באותה מידה עצמה, פאנפיק טוב הוא שילוב מגוון בין קאנוני למקורי - שמרו על דמויות קאנוניות (במידת הצורך) והשקה לקאנון, אבל אל תהפכו לחיקוי חיוור שלו, והוסיפו משלכם, תוך "דיאלוג" (להבדיל מכפיה או ניתוק מוחלט) עם הקאנון: רולינג כתבה את הקאנון, לאלמנט המקוריות והחדשנות בפאנפיק תצטרכו לדאוג בעצמכם.



סוף דבר:

ספרות מעריצים, היא קודם וראשית לכל - ספרות לכל דבר ועניין, ואל להם לכותבי פאנפיקים לשכוח לעולם את מושכלת היסוד הזו. לכן, אל נא תכתבו בבקשה לילי/ג'יימס או סיריוס/ofc - כתבו יצירה ספרותית, עם פרמיסים מקוריים התומכים ומשתלבים במערכות היחסים הללו – ודאגו לכתוב אותה עלילתית, מקורית ומעניינת.

מאמר נפלא! D: כל הכבוד על ההשקעה- מאד נהנתי לקרוא אותו, וגם למדתי ממנו לא מעט =] ותסלח לי, אבל: XDDDDDDDDDDDDDDDD
השבלונות שהצגת נכונות כל כך! ממש צחקתי XD ותרשה לי להוסיף כמה משלי:
-הארי עובר מהפך מסחרר בקיץ (בדרך כלל אחרי שמותו של סיריוס זעזע אותו) ועובר מייק עובר מטורף, לעיתים מתחיל לקחת סמים, והכי חשוב- הופך לחתיך מהמם. פתאום הוא מחליט שלא בא לו על רון והרמיוני יותר, ובעורך פלא מתחבר עם דארקו מאלפוי (או משהו כזה). כמובן שכל הבנות אוהבת את הארי, אך הוא בתמימותו לא מבחין בכך.
-סיריוס ורמוס מצילים את הארי מדרסלים אלימים במיוחד ומבלים קיץ מהנה ביחד, אבל מגלים שהארי נותר עם שריטות מנטאליות ונחושים להפוך אותו לילד מאושר.
-דארקו רואה את האור ומחליט לעבור "לצד האור", שם הוא הופך לחברם הטוב ביותר של השלישיה.
-סנייפ הופך ל"מנטור" של הארי, ואגב כך הם מפתחים מערכים יחסים של ידידות אמיצה.

עד פה הדחקות. והרי התגובה:
אני לא חושבת שצריך להימנע מכתיבת פאנפיקים בעלי קו עלילה "לעוס" בגלל שהוא, כאמור, "לעוס". לדעתי כותב לא צריך להימנע מלכתוב רעיון שמוצא חן בעניו רק בגלל שזה כבר נעשה. כל כותב יכול להכניס לפיק שלו תפניות ואווירה שונה, גם אם הוא עוקב אחרי התבנית השחוקה במדויק. כותב טוב יכול להפוך אפילו רעיון שחוק למהנה לקריאה (כמובן לא במצב שבו הכותב פשוט לא טורח להכניס עומק לעלילה, כמו שאמרת). אותו הדבר לגבי פאנפיקי המשך; אני חושבת שמאד כיף לכתוב "פיק הוגוורטס קלאסי" כזה, וכותב לא צריך להרגיש שהוא מתחרה עם רולינג. הרי פאנפיקים הם בעיקר בשביל הכיף, לכן אפשר להתנסות בדברים שונים. כותב חדש יכול לנסות דברים שונים עד שהוא מפתח סגנון משלו. לא צריך להימנע מלכתוב לילי/ג'יימס, סיריוס/OFC או הרמיוני/דארקו רק כי זה שחוק. אחרי שצוברים קצת ניסיון בכתיבה, באופן אוטומטי מתחילים לכתוב דברים מסובכים ועמוקים יותר (זה בתנאי שמקבלים תגובות בונות טובות על הכתיבה ובאמת מעוניינים להשתפר).
"כפי שהודגם קודם, שיפ נטו הוא פרמיס עלילתי לעוס ושגרתי (ואקשן נטו אינו טוב ממנו)..."- בדיוק בגלל זה אני לא אוהבת קומדיות רומנטיות וסרטי אקשן כבדים =.="
"אם החלטתם לכתוב עלילה שמתרחשת בתקופת הקאנון דווקא, נסו להשתמש בדמויות, סצנות ואלמנטים שנדחקו לשוליים, ולפתח מהם עלילות עצמאיות שלא יהיו חיקוי חיוור של הקאנון; נסו לשים את האצבע על קונפליקטים, חסרים ודברים שלא ניתן היה למצות אותם בעלילה שכולה Harry-Centered. ומעל הכל, הכניסו דמויות ופרמיסים מקוריים משלכם."- לדעתי זאת מהות הפאנפיק, להציג רובדים שונים של הסיפור.

אז כמו שאמרתי בהתחלה- מאמר מצוין! אני אשמח לקרוא עוד מאמרים שלך =]

הי יעל, תרגמת את המאמר בעצמך? ובכל מקרה, צרפי קישור למקום ממנו לקחת את המאמר.
אישית אני חושבת שלכותבים חסרי נסיון דווקא עדיף לכתוב שיפים חדשים ולא משהו לעוס, כי קרוב לוודאי שיצא להם משהו קרוב ליצירה שהם כבר קראו. כשהכותב מתפתח ומרגיש מספיק בטוח בעצמו, כדאי להתחיל להתמודד עם שיפים ועלילות יותר עמוקות ומסובכות, כמו שאמרה נגה, ואז היצירה תהיה יותר קרובה אליו ולא לעוסה.
כאחת ששונאת לכתוב שיפים לעוסים מדי, אני מתלהבת בעיקר משיפים שמפתיעים אותי בקריאה. ומשום שעדיין לא מצאתי אחד כזה, אני נאלצת לכתוב בעצמי. יש למה לצפות בפיקצר החדש שלי (שכן, כן, עומד להיות אנגסט, אבל עם שיפ הזוי ומטריף לחלוטין )

היי...
יש לי רעיון מצוין לפאנפיק, אבל הכל זאת, כשניסיתי לכתוב אחד נתקלתי בדברים כמו "ז'אנר" "סוג" ועוד. ניסיתי לקרוא מאנשים אחרים, אבל שום דבר לא הסביר לי מה לכתוב שם. אני ממש מותשת...
מה לעשות??

השאלה לא מתאימה לכאן, אלה לאשכול שאלות. בדקי שם, התשובה כבר נענתה.

הודעה זו נערכה ע"י Sophisticated ב Mar 28 2010, 19:20 PM

תודה על התגובות שלכם, אני שמחה שאנשים קוראים את המאמר.
זהו מאמר נפלא!

שושאן. לא, לא תרגמתי את המאמר, זה מאמר מקורי בעברית.
אבל יש אישור.
לצערי לא היה ניתו לאתר את הכותב, אז במקרה שאלתי בפורום פנטזיה ומד"ב בתפוז מישהי שהייתה מנהלת לשעבר של המגדל הלבן.
היא אמרה לי שאני יכולה לפרסם כל עוד אני נותנת קרדיט.
בקשר לקישור, את לא רואה שפירסמתי את הקישור?
הקישור שפירסמתי בסוף הוא הקישור לכל המאמרים שהוא כתב.
את רוצה שאני אתן קישור ספציפי בתחילת התגובה עצמה?
אעשה זאת D:

בקשר לפיקשיין שאת עומדת לכתוב.
אני מצפה בקוצר רוח D:
את וזהר כותבות נהדרות.

זהו, חדל.
אני מיד הולכת לשים את הקישור.
אוה, ותודה על כל התגובות! אני שמחה שאנשים קוראים דברים חשובים.

שושאן רק בשבילך, הנה תגובה שהוא כתב בעצמו, כאן בפורום:


אפתח בזה, שזה כמובן מחמיא לי מאד שהמאמר שלי מצוטט כאן ונפתח עליו פתיל דיון.

ובקשה אחת קטנה - אין לי התנגדות (להיפך) שמאמרים או תכנים אחרים שלי יועלו לכאן, אבל אשמח מאד אם זה יהיה בצירוף שורה בנוסח "הנוסח המלא של המאמר מופיע בבלוג של Envinyatar" (עם הלינק, כמובן).

בתודה מראש,
Envinyatar



אני רוצה שתורידי את הקישור לכל מה שהוא כתב ותני קישור ספציפי למאמר היחיד הזה

הודעה זו נערכה ע"י ונילה ב Mar 28 2010, 19:50 PM

זה נכון, אבל אי אפשר למחוק לגמרי את הסיריוס/OFC (כמו שבסוף הם כתבו) או את הלילי/ג'יימס. זה שיש הרבה נוסחאות לעוסות בשיפים האלה לא אומר שצריך להתעלם מהם.
אני מכירה המון כותבים שהצליחו לכתוב סיריוס/OFC או לילי/ג'יימס ללא-לעוסים, שונים אבל לא משוגעים יותר מידי.
בקשר לנוסחאות "סיריוס בלק והנסיכה הביישנית", "אויבים במלכודת"- אוה, אני לא סובלת את הנוסחאות האלה! כל כך מעצבן, ונתקלים בזה כל פעם ><

מאמר מרגש ומעניין,למדתי ממנו המון,והוא יעזור לי בזמנים הבאים.
קאראתי הרבה פאנפיקים שמשקפים חד וחלק את התאוריות שהבאת.
המאמר כתוב ברמה גבוהה ומרשימה.
המאמר האיר את עיניי!

אני חושבת שהשימוש בשבלונות לעוסות הוא בהחלט הטעות הגדולה ביותר של הכותב.
יש להביא בפאנפיק הרבה עולמות (עלילות,עלילות משנה וכדומה)ליצור שרשרות תגובה רבות ולאחד אותם לאריג מעניין שייגרום לקורא להנות באמת ובתמים מקריא הפאנפיק.
כותב פאנפיק צריך להשתמש במיידע שנתת במיידע שהבאת במאמר זה,ולהיזהר מן המלכודות הצפונות לו בהמשך דרכו.
המאמר היה נפלא ונעים לקריאה,נהנתי לקרוא אותו!

תודה ממש עזרת לי!

מפריע לי נורא שאני קוראת לפעמים מספר פאנפיקים ברצף של כותבים שונים, וכולם סובבים סביב אותו שיפ-עלילה-דמויות. זה מטריף, כי זה גורם לי לפעמים לשאול, לא נמאס לכם לכתוב את השיפים הכל כך מוכרים האלה? נגמרה היצירתיות?
ושוב, אני חושבת שכותבים חדשים צריכים להתחיל עם שיפ מקורי כדי ליצוק כמה שיותר סגנון אישי לתוך היצירה ולא שיצא משהו נדוש ומוכר. ככותבת טיפה יותר מנוסה, קל לכתוב שיפים מקוריים כי הם תמיד יפתיעו. החוכמה היא לכתוב את השיפים הלעוסים ולכתוב אותם טוב. להפתיע למרות הכל.

מה אתם אומרים? איזה סוג שיפים כדאי לכותב מתחיל לכתוב?

כותב מתחיל צריך להתחיל לדעתי עם שיפ מהקאנון. שני דמויות שההתנהגות שלהם מוכרת וידועה, ולהתמקד פחות בשיפ ויותר בניסוחים, תיאורים וכל מה שיעזור להתקדם בהמשך. אני מציעה את ג'יימס/לילי או רון/הרמיוני, או לחילופין שיפ פחות ממוקד, כמו רמוס/טונקס לדוגמה. אותו פיק לא חייב להתפרסם ולא חייב להיות 'מדהים', אבל הרעיון הוא להתמקד בצורת הכתיבה ובשיפור הישגים.
השלב הבא הוא פאנון. לקחת שוב, שתי דמויות, והפעם שלא בכרח נמצאות במערכת יחסים, ולכתוב את הסיפור עם השיפ המסויים. לונה/נוויל, לילי/סיריוס וכמובן לחובבי הסלאש- רמוסיריוס.
כשצורת הכתיבה רהוטה והעלילות כבר חלקות, נסו לכתוב שיפ עם OC. הרעיון זה לבנות לאותה דמות אופי מגובש, יצרים, שאיפות ופחדים. נסו לחשוב מה בשיפ מיוחד, ומה מיוחד באותה דמות OC. אל תשכחו להימנע ממרי-סו וגרי-סו. כדי לבנות לדמות אופי אני ממליצה לחשוב על הנקודות הבאות-
- איזו צורה לובש הבוגארט של הדמות שלכם?
- על מה הדמות שלכם חושבת כשהיא מטילה פטרונוס?
- האם לדמות שלכם יש חסרון במראה החיצוני?
- האם לדמות שלכם יש חסרון באופי?

אני מקווה שעזרתי למישהו. המאמר נפלא.

אני חולקת עליך בקטע של לילי/ ג'יימס כשיפ למתחילים. אנחנו לא מקבלים יותר מידע על השיפ הזה בספרים מאשר שאנחנו מקבלים על הארי/ צ'ו או על רמוס/ טונקס. אם תשימי לב, כמעט כל מה שאנחנו חושבים על השיפ הזה הגיע אלינו מפאנפיקים. אז למה כותבים נמשכים לכתוב לילי/ ג'יימס יותר מאשר הארי/ צ'ו, אני תוהה?

נמ, לדעתי כותב מתחיל לא צריך להתחיל בכתיבת שיפים בכלל. כלומר, אם מדובר בפאנפיק שגרתי מאד בו אי אפשר להתעלם מקצת אקשן של רון/ הרמיוני או הארי/ ג'יני זה בסדר, כי זה הופך את הפיק לאמין יותר, אבל כשמישהו כותב את הפאנפיק הראשון שלו, לדעתי הוא צריך להתרכז בעלילה ובדמויות שהוא בונה ולהזרים למקום הזה את כל המאמץ שלו. כתיבת שיפ רק מסיחה את הדעת. הבעיה היא שאנשים נוטים לכתוב עלילה בתוך שיפ- וזה מוטעה. הם חושבים על שיפ שהם רוצים לכתוב ואז מוסיפים עלילה מסביב. לדעתי צריך קודם שתהיה עלילה יציבה וטובה, ורק אז לשלב בתוכה שיפ (זה בעצם מה שכתוב במאמר הזה).
אבל אם כבר כותבים שיפ, בהתחלה באמת צריך לכתוב משהו כמו רון/ הרמיוני. זה שיפ שבאמת יש לנו מידע עליו וקל להפוך אותו לאמין, כי רולינג כבר האכילה אותנו בכפית =]
אחרי שהופכים לקצת יותר מנוסים ויש גם מספיק ניסיון חיים בשביל להפוך את השיפ לאמין בצורה כל שהיא, הכיף האמיתי מתחיל- כותבים שיפים יותר יוצאי דופן D:

את צודקת, אני טועה

לילי/ג'יימס פופולארי מהסיבה המתבקשת- שיפ שמשפיע על הקאנון, ללא הרבה פרטים. זה נותן הרגשה של חופשיות מבחינת אופי ותכונות ונותן לכותב את ההרגשה שהוא כותב קאנון, שהוא ממציא אותו. כי הרי אי אפשר להגיד שהשיפ הזה הוא פאנון, אז הקורא נמצא בהרגשה שהוא 'כותב' את הקאנון שלא נכתב/ירד בעריכה.
ולא לשכוח את העובדה שלילי היא סוג לא מובהק של מרי-סו וג'יימס נחשב פופולארי וחתיך. זה שיפ לא מורכב במיוחד- הוא רודף אחריה, היא שונאת אותו והם מתאהבים.

דיברת על הפאנפיק "צל". מי כתב אותו ובאיזה אתר?

(אזהרת ספוילר בהמשך התגובה ל: הארי פוטר, אווטאר, פרוזן, מלחמת האינסוף)

אני חושבת שצריך לעשות הפרדה בין שני סוגים של "שבלונות", כמו שכמה קראו להם כאן: טרופים (tropes, יש לזה בכלל שם בעברית?) וקלישאות.
מה זה טרופ? איזשהו עיקרון חוזר בסיפורת, לא משנה אם זה ספר או סרט או אפילו משחק מחשב. בסופו של דבר יש כל כך הרבה דברים, גדולים או קטנים, אלמנטים של סיפור או מערכת יחסים כתובה או... כל דבר, בעצם, שכמעט לכל דבר אפשר למצוא טרופ. למשל, "האקדח של צ'כוב" - משהו שמופיע בשלב מוקדם בסיפור ומתגלה כבעל חשיבות בשלב הרבה יותר מאוחר, הוא טרופ. אני חשבתי בשלוף על הסניץ' בהארי פוטר (כביכול סתם חלק מהמשחק הזה שהארי הצטרף אליו, חוזר כמקום האחסון של אבן האוב) והפאי שו של הדוד איירו באווטאר (מופיע בהתחלה כחתיכת משחק שאיירו מחפש כביכול כי אי אפשר לשחק בלי כל הכלים, חוזר בתור אמצעי הזיהוי של מסדר חשאי שהוא חבר בו), ונחשב טכניקה סיפורית מכובדת מאוד. כן, הוא מופיע הרבה, אבל בסופו של דבר זה כלי, ואם כותב עובד עם ארגז הכלים שלו טוב הוא יכול לעשות דברים מדהימים. כן, גם אם אלה דברים שנעשו בעבר.
מה זאת קלישאה? טרופ שנעשה באותה דרך, אותו הקשר, אותו אופן, כל כך הרבה פעמים שהוא נשחק. באמת לא כיף לראות דברים כאלה. יש סיבה ש"פרק המעלית" נהיה ביטוי ידוע, ולרוב גורר אחריו גלגולי עיניים - א' וב' נתקעים במעלית לפרק שלם ואין להם ברירה אלא לדבר על מקור המתח ביניהם, בין אם הם יריבים שפתאום אין להם מה לעשות אלא לדבר בכנות אחד עם השני או שיש מתח רומנטי או מיני בין שתי הדמויות והכותב תוקע אותן ביחד כדי שלא תהיה להן ברירה אלא ~לדבר על רגשות~ או ~לעשות דברים~

אבל כאן מתחיל החלק הכיפי - גם הקלישאות האלה הן טרופים, מה שאומר שאפשר לשחק איתן ולהפוך אותן, לבנות מהן משהו מפתיע בכל זאת. ב"פרוזן" אנחנו רואים את הנס ואנה מתחברים מהר, מגלים שהם לגמרי באותו ראש, נדלקת ביניהם אהבה כל כך עוצמתית שהוא מציע לה נישואים פחות מיום אחרי שהם נפגשו - סבבה, עד כאן סרט דיסני שגרתי לגמרי. אבל אז היא יוצאת למסע בלעדיו, מתחברת עם קריסטוף, והנה העיניים שלי כבר בהיכון להתגלגל כשהם יחזרו ביחד לארנדל ואנה תצטרך ~לבחור~ ותהיה לנו קצת דרמה זולה ו- אופס, בעצם הנס שיחק ברגשות שלה כל הזמן הזה וניצל את הפנטזיה התמימה שלה על אהבה ממבט ראשון כדי להשתלט על הממלכה. "הנוקמים: מלחמת האינסוף" לוקח את הקלישאות ששאר הסרטים בנו והופך אותן על הראש, משחיז אותן על סלע ודוקר אותך בגב באמצעותן. לוקי תמיד מזייף את המוות שלו נהייתה בדיחה ידועה בקהילת המעריצים, אז איך הם מציגים את ת'אנוס, הנבל הגדול שארב בצללים כל הזמן הזה? נותנים לו להרוג את לוקי בחמש דקות הראשונות של הסרט (ועל הדרך מבססים אותו כחכם כי הוא קולט את התכסיס של לוקי כשכולנו בטוחים שזאת סתם עוד בגידה שלו בת'ור). צריך להקריב אדם יקר לך כדי להשיג את אבן הנשמה, אז כאן המסע של ת'אנוס נגמר? לא, הוא באמת ובתמים אהב את גאמורה כמו בת, מה שלא מצדיק אותו בשום צורה אבל כן מאפשר לו להתקדם במסע, בנקודה שבה, רק לרגע, אנחנו וגם גאמורה בטוחים שהוא נתקע, או ייאלץ את אחד הגיבורים להקריב את עצמו בשביל גיבור אחר. כשת'אנוס מגיע לווקאנדה בסוף הייתי בטוחה שהוא יעצור את וונדה לפני שהיא תספיק להשמיד את האבן של וויז'ן, כי זאת הקלישאה, אבל אז וונדה הספיקה. וזה עושה את מה שקורה אחר כך - ת'אנוס מחזיר את הזמן לאחור ומשיג את האבן בכל מקרה, כלומר וונדה נאלצה להרוג את אהובה רק כדי לקבל אותו חזרה, לאבד אותו שוב ולהיכשל במשימה הגדולה ביותר שלה, תוך עשר שניות. זה חזק, אבל זה לא היה כל כך חזק אם לא הייתה הקלישאה של הגיבור שלא מספיק להשלים את המשימה שלו.

מעבר לזה, אפשר לקחת כמעט כל סיפור ולהציג אותו כקלישאה לעוסה. שר הטבעות? אה, אתה מתכוון עוד אחד מהסיפורים האלה על חבורת גיבורים שלוקחת חפץ א' למקום ב' כדי להציל את העולם? שיהיה. כל סיפור עם בחור כדמות ראשית, חבר הכי טוב ובחורה בתור החבורה הראשית - וואו, את זה לא ראיתי *אף פעם* (והנה הרגע עשיתי מהארי פוטר, פרסי ג'קסון, סדרת המגיסטריום ועוד מליון סיפורים שטיח). הכל שאלה של *איך* כותב משתמש בפרמיסים שמופיעים בסיפור שלו - ברור, יש סיפורים שמרגישים לעוסים, גם אני קראתי 20 פאנפיקים של אותו דבר שהיה להם בדיוק את אותו רעיון בבסיס והיו כתובים פחות או יותר אותו דבר, ובשלב מסוים התחלתי להשתעמם. אבל אני מניחה שהייתי משתעממת באותה מידה אם הייתי קוראת 20 ספרים על דיסטופיות שבהן ההנהגה מחלקת את התושבים בדרך שנראית שרירותית לגמרי (האם אני מדברת על מפוצלים או על המעניק? לעולם לא תדעו)



הבעיה, לדעתי (אם אפשר בכלל לקרוא לה בעיה) היא לא ריבוי או עודף אנשים שכותבים את אותו פרמיס, אלא הדרך שבה אנשים כותבים את אותו פרמיס - כל אחד יכול לכתוב את אותו סיפור בדיוק מאה פעמים, אבל כשכל אחד לוקח את אותו פרמיס ומעצב אותו בדרך ייחודית משלו. אם ניקח את הפרמיס "נבואה על גיבור שהולך להציל את העולם דרך מעשה X, כאשר X מעורפל להחריד" אנחנו יכולים לספר סיפור נורא משמים על גיבור שקם בבוקר, לוקח את החרב הקסומה שלו, נלחם בדרקון ומציל את העולם איזה יופי לו. או שאנחנו יכולים לשלוח את הגיבור למסע והמעשה שלו שמציל את העולם קרה ממש בהתחלה, כשהוא הציל נערה מהיפותרמיה והגן עליה עד שהם התפצלו, ובהמשך המסע התברר שהיא בעלת הברית של הנבל ומחליטה לנצל את החולשה שלו כדי לעזור לגיבור להביס אותו ולהשיב לו טובה. או שאנחנו יכולים לבנות חבורה, לראות שמשהו מוזר קורה עם הדמות הראשית כל הזמן, ובהמשך לגלות שהגיבור מהנבואה הוא בכלל החבר הכי טוב שלו, או הילד המגעיל, או החנון שעד עכשיו אפילו הדמות הראשית ירדה עליו? יש המון טוויסטים שאפשר להכניס לכל פרמיס, לא משנה איזה. הסוד לכתיבה מוצלחת הוא הטוויסטים שאתה מוסיף, טביעת האצבע שלך בין המילים, גם אם מה שגרם לך להתחיל לכתוב זה רעיון גנרי-כביכול. אחרי הכל, אם אנשים לא היו מסתכלים על ציפורים במשך אלפי שנים לא היו לנו מטוסים היום.


ודבר אחרון - כותבים מתחילים, לכו עם ההשראה שלכם, לכו עם מה שעושה לכם טוב ותכתבו את זה. כן, מתישהו אתם תתחילו לזהות מה עובד בשבילכם ומה לא, למה אתם מתחברים, תפתחו סגנון כתיבה ותראו אם אתם רוצים בכלל לכתוב דברים מסוימים - עלילות מסוימות, ז'אנרים או שיפים. הכתיבה שלכם תשתפר ככל שתלמדו להכיר את עצמכם, ותכירו את עצמכם טוב יותר דרך הכתיבה. בסופו של היום יש כאן ובמקומות אחרים הרבה אנשים ששמחים לראות כותבים חדשים, ותמיד יהיה לפחות מישהו אחד שייהנה ממה שאתם עושים.