בלה|הודיה|לאתגר, לאתגר הדו שבועי.

[b]בלה-

שם הפאנפיק:בלה
שם הכותב:הודיה.
פאנדום: דימדומים
דירוגG 13
שיפ: [חובה אם יש]
ז'אנר: [לא חובה]
תודות: [חובה במידה שיש לכם בטא] לBreathless-הדר.הבטאית הכי טובה!
ויתור זכויות: לסטפני מאייר..


אני כל כך אוהב להביט בהן,” הוא אמר. ”הן גורמות לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי."
"אתה עדיין מדבר על הנעליים החדשות שלך?!"
"הן כל כך יפות!"
"אתה רציני?! הן רק נעליים-"
"יפות."
"אתה ממש מגזים, הארי. הן רק זוג נעליים! ובכלל לא כאלה יפות."
"תגיד את זה לאמא שלי. היא בחרה אותם."
"רואים."
"תירגע, איתן. אתה מדבר על אמא שלי פה."
"נו, באמת. מה יש לך היום? כל דבר מרגיז אותך."
"כל הבית על הרגליים. בלה שוב הרגיזה את אבא שלי, היא הסתובבה עם ערפד."
איתן ירק את ה'קוקה קולה' שהייתה בפיו."הסתובבה עם ערפד?!"
"טוב היא לא יודעת שהוא ערפד. היא גם לא יודעת על הערפדים בכלל. וגם לא עלינו. ואבא שלי אידיוט. הוא לא מספר לה."
"טוב, אני מבין אותו. גם קייטי עוד לא בדיוק יודעת."
"טוב. בטח אבא שלי קבע עם אבא שלך. הן חברות יותר מדי טובות בשביל לשמור סוד כזה."
"כן, לגמרי. טוב, אבל זה היה צפוי."
"למה?"
"קוראים לה בלה. ועוד על הבלה ההיא. אני לא הייתי קורא לה ככה במקום אבא שלך. וגם לא במקום אמא שלך. אגב, איך היא הסכימה?"
"מה הבעיה?"
"נו, כולם יודעים שבלה נקראה על שם הבלה הבוגדת ההיא שאבא שלך היה מאוהב בה. תראה איפה היא עכשיו. מוצצת דם טיפשה."
"כן, אבל אמא שלי הסכימה. גם אבא שלי וויתר בשביל שיקראו לי הארי."
"זה לא אותו דבר. סבא שלך מת."
"גם בלה."
"היא חיה."
"להיות ערפד זה לא נקרא חיים."
"מה?"
"אין לה נשמה! היא באבדון."
"אתה נשמע כמו בחורה."
"נחמד לדבר איתך."
"גם איתך."

***

בלה הייתה בדרך לביתה, לפתע היא פגשה בנער המושלם ההוא, מייק.
"היי," אמר לה.
"אסור לי לדבר איתך." אמרה בראש מורכן, היא נראתה עצובה.
"אה, את לגמרי ילדה של אבא." אמר מייק, מאוכזב.
"אסור לי לדבר איתך. זוז לי מהדרך."
"למה לי?"
בלה הרימה את ראשה מהאדמה."לא יודעת. בבקשה, מייק, אסור לי לדבר איתך. אני מאחרת הביתה, ואני בריתוק. בגללך. בבקשה זוז. אין לי מושג מה יש למשפחה שלך עם אבא שלי אבל אסור לי להתקרב אליך, לדבר איתך או לשמוע את השם שלך."
"את מתנהגת כמו רובוט של אבא שלך."
"למה אתה כל כך מתעקש? תעזוב אותי וזהו!"
"רק תשמעי את מה שיש לי להגיד לך!" מייק הרגיש שהוא חייב להמשיך לדבר איתה, להסביר לה שהוא צודק. הוא לא ידע מדוע.
אולי משום שזה היה אתגר? הוא חשב. מעולם לא הייתה בחורה שהיוותה אתגר בשבילו. והוא חיי כמה שנים טובות.
בלה נאנחה בעצב, מייק ראה זאת לאות אישור.
"אני יכול לגלות לך מה אבא שלך מסתיר ממך."
בלה הביטה בו בעיניים מופתעות.
"באמת?"
"מבטיח." הוא ענה.
הוא התיישב למרגלות עץ זקן, מסמן לבלה לשבת לידו. היא התיישבה, רחוקה ככל האפשר ממנו, מניחה את תיקה לידה.
"אבא שלך הוא איש זאב."
"כן, ברור, ואתה ערפד, אני פיה ואמא שלי בכלל מכשפה. ידעתי. אתה סתם שקרן." היא אמרה בכעס ונעמדה, אוספת את חפציה שנפלו מתיקה.
היא רצה משם במהירות לביתה, מניחה לדמעותיה לזרום כמו נהר על פניה. לאחר כמה דקות, היא הגיעה לפתח ביתה. היא ניגבה את הדמעות בשרוול חולצתה ודפקה בדלת.
ליאה, אימה, פתחה את הדלת.
" מתוקה," קראה ליאה, מושיטה את ידיה ומזמינה את בלה לחיבוק. "בואי שבי לאכול. הארי אצל סאם ואמילי."
"איפה אבא?" שאלה בלה בטון חושש מעט. היא נכנסה לבית וסגרה את הדלת מאחוריה.
"בחדר העבודה," ענתה ליאה.
"היי, אבא." קראה בלה לאביה שבדיוק ירד במדרגות לעברם.
"איחרת," שמעה כתגובה.
"ג'ייק," נזפה ליאה, "אתה קשוח מדי."
"בסדר." הוא ענה, מניח את ידו על בלה. "אז מה, בלס? איך עבר עלייך יומך?"
נשמעה דפיקה בדלת.
ליאה הסתובבה והלכה לפתוח את הדלת. זה היה מייק. היא הביטה בו במבט מזועזע.
הוא הגיש לליאה את אחת מהמחברות של בלה.
"היא שכחה את זה כשדיברנו." הוא הסביר בנימוס, ליאה חטפה את המחברת מידיו וסגרה את הדלת במהירות.
ג'ייקוב עצם את עיניו, עצבני.
"לכי לחדר שלך, בלה. עכשיו."
ליאה מיהרה למטבח, מגישה לבלה את הצלחת שלה. "תאכלי בחדר. אבא יירגע ואז נדבר."
בלה עלתה לחדרה במרירות. "רק שתדע שלשלוח אותי לחדר לא פותר שום דבר!"
"בלה, תעלי עכשיו!"ג'ייקוב הרעים את קולו. הוא פנה לליאה,"איך היא כזאת חוצפנית, הבת שלך?"
ליאה נאנחה, "אתה לא קצת מגזים, ג'ייק?"
"אני לא, אני לא רוצה שהיא תהיה כמו הבלה הזאת."
"קראת לה ככה, אתה יודע."
"זה לא הזמן, ליאה." נאנח ג'ייקוב. "העניין הוא שבלה המרתה את פי."
ליאה שתקה, היא ידעה שהצדק איתו.
"טוב," אמר ג'ייקוב והניח את ראשו בידיו, אובד עצות. "מה אעשה איתה?"
"ספר לה את האמת."
"לי, את יודעת שאם היא תגלה היא תכעס מאוד. הצרות יבואו אחת אחרי השניה."
"אתה בטוח, ג'ייק?" שאלה ליאה בדאגה.
"בטוח."
"אל תעשה טעות."
"אל תדאגי. אני לא מוכן לאבד עוד בלה." ג'ייקוב נשמע החלטי יותר משחשב. הוא קיווה בכל ליבו שצדק.
"טוב, אני הולכת לנוח. תדבר עם הילדה, היא תקשיב לך. ואל תהיה קשוח מדי."
ג'ייק הנהן, וליאה הלכה.
"בלה! רדי לכאן." קרא ג'ייקוב.
בלה ירדה במדרגות באיטיות, חוששת.
"דיברת עם מייק," אמר ג'ייקוב, מנסה לשלוט על בכעס שעבר בו.
"כן," היא אמרה בשקט, מבוישת.
"אמרת לו שאסור לך לדבר איתו?" המשיך ג'ייקוב בחקירתו הנוקבת.
"כן," היא אמרה והרכינה את ראשה, מצפה שהאדמה תבלע אותה.
"אבל המשכת לדבר איתו," זאת הייתה כבר עובדה.
לעזאזל, מה הוא רוצה? חשבה.
"כן, רק כי הוא אמר לי שיוכל לגלות לי מה אתה מסתיר ממני." אמרה בלה והרימה את ראשה.
"בלה, למה ניסית לגלות מה אני לא מספר לך?"
"אני רוצה לפחות לדעת למה אסור לי לדבר איתו. זו, לפחות, זכותי."
"אני אמרתי לא, את יודעת את זה. את לא צריכה סיבה לכל דבר!" ג'ייקוב התקשה יותר ויותר לשלוט בעצמו.
"למה אתה לא מספר לי כלום? למה אתה והארי מסתודדים? למה כולם יודעים הכול ואני הדפוקה היחידה שלא יודעת כלום?"
"כי ככה. כשארצה לספר, אני אספר לך. ועכשיו מספיק, אני אבא שלך ואת צריכה להקשיב לי."
"הוא אמר לי שאתה איש זאב." היא פלטה.
"הוא אמר לך מה?!" ג'ייקוב המיואש לא האמין למשמע אוזניו.
"זה נכון?" היא התעקשה.
"בלה,"
"זה נכון? אל תשקר לי, אבא, לא עכשיו."
"זה נכון."
"ומה הבעיה שלך איתו?"
"הוא ערפד."
"נו, באמת, אבא, אתה עובד עלי?"
"לא,"
"אתה שמרת ממני סוד כזה? איך יכולת?!" היא זעקה. איך הוא עשה לה את זה? חשבה.
"רציתי לטובתך, בלה."
"אתה שקרן! אני שונאת אותך!" היא צעקה ורצה אל עבר הדלת, היא התעלמה מהצעקות של אביה, היא פתחה את הדלת, טרקה אותה אחריה ויצאה מהבית.
היא רצה כל כך מהר שהרגישה כאב חד בחזה, היא לא עצרה עד שהגיעה לנחל שלא יכלה לעוברו. היא ישבה על אבן לידו וזרקה אבנים קטנות לנחל.
לפתע, היא חשה ברחש מאחוריה. אלו היו אדוארד ובלה קאלן.
"זאת הבת של ג'ייקוב," אמר אדוארד בשקט, בלה קאלן הנהנה לעברו והתיישבה ליד בלה בלאק, רגשות מעורבים היו בליבה. בלה קאלן הייתה כל-כך שקטה שבלה בלאק אפילו לא שמעה שהיא התיישבה לידה.
"משהו קרה לך ילדה?"שאלה אותה בלה קאלן.
"מי את?"שאלה בלה בלאק. נימוס וטאקט לא היו הצדדים החזקים שלה.
"אני בלה, בלה קאלן."
"וואו... כל העולם מלא בבלות." חייכה בלה בלאק.
"מה?" שאלה בלה והרימה את גבותיה.
"גם לחברה של אבא שלי קראו בלה. אבל היא בוגדת."
"בלה סוואן?" שאלה בלה בלאק בכעס מהול בהפתעה. זה מה שג'ייק חושב עליה?
"כן, איך ידעת?"
"זאת אני."
"לא הגיוני! בעצם זה כן!"היא נעמדה מיד."א-את... ערפדה?"
בלה הנהנה. "מה שלום ג'ייק?"
"לא רע."
"הוא בסדר?"
"התגבר עליך כבר ממזמן."
אדוארד צחק בשקט.
"את דומה לו." אמר.
"בלה," נשמע קול מאחור, בלה זיהתה את קולו של אביה.
"ג'ייק, כמה טוב לראות אותך!" קראה בלה קאלן.
"לא דיברתי אלייך." ירק ג'ייקוב. "בואי, בלה, בואי נלך הביתה."
אדוארד ובלה נראו מופתעים.
"קוראים לבת שלך בלה?" שאל אדוארד.
"כן," אמר ג'ייקוב בחוסר סבלנות.
"וואו, ג'ייק, זה ממש... וואו."
"את יכולה לקרוא לי ג'ייקוב, בלה."
בלה שתקה.
"הזדקנת," אמר אדוארד בחיוך מלגלג.
"כן, אתה יודע, זה מה שקורה לאנושיים שבנינו."
"מצחיק."
"בלה, בואי איתי הביתה, בבקשה." אמר ג'ייקוב שוב. "המקום הזה לא ראוי לך."
"תעזוב אותי כבר!"
"אוהבת אותך, הבת שלך."
"אולי תשתקו כבר כולכם? אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים!" קראה בלה בלאק בכעס.
"בלה, היזהרי בדבריך. אני עדיין אבא שלך."
"אוי, אבא, נו."
"בואי איתי הביתה. זה לא ניתן לדיון, תבואי עכשיו לפני שאני אקח אותך ללא רצונך."
"אתה לא יכול."
"את מתחת לגיל שמונה-עשרה, יקירתי, אני יכול לעשות מה שאני רוצה."
"אתה עדיין לא תיתן לי לדבר עם מייק?"
"נחשוב על זה בבית, בואי עכשיו."
בלה הרכינה את ראשה והתכוננה ללכת לצד אביה.
הם פנו ללכת אך בלה קאלן דיברה לפתע, "ג'ייק, אל תכעס עלי. קראת לבת שלך על שמי, זה אומר משהו. אהבת אותי, ג'ייק."
"אהבתי את בלה סוואן, והיא מתה, בגלל זה קראתי לבת שלי על שמה. אותך אני לא מכיר."
"ג'ייק, תסתכל עלי, אתה מכיר אותי! אני אותה בלה." היא קראה בייאוש.
"בלה שאני אהבתי לא בוגדת, בלה שאני אהבתי לא ערפדה מוצצת דם, בלה שאני אהבתי לא מסריחה. זאת בלה שאני אוהב." אמר ג'ייקוב והצביע על ביתו.
"ג'ייק,"
"עזבי, מוצצת דם, לא משנה מה תעשי, את תמיד תהיי בוגדת."
**
"את שונא אותי, אבא?"
"לא,"
"אז למה אני בריתוק לכל החיים שלי?"
"כי המרת את פי."
"נו, אבא, אנחנו לא חיים בשנות השישים."
"ילד צריך גבולות, בלה. את חייבת ללמוד שאני אבא שלך ואין לך מה לעשות אלא להקשיב לי."
"בסדר, באמת אין לי ברירה. אבל תן לי להשתחרר מדי פעם, אני עוד ילדה!"
"ילדה," גיכח ג'ייקוב.
בלה נאנחה.
"בלה," אמר והתכופף לגובהה של ביתו."גם אם אני עושה דברים שנראים לך רעים, הם אך ורק לטובתך. אני אוהב אותך, בלה."
"גם אני אותך, אבא. למרות שאתה קשוח איתי יותר מידי."
"בלה,"
"מה? קצת!"
"מה אני אעשה איתך, מה?"
"תבטל לי את הריתוק?"
"אין מצב."
"אבא!"
"מתי את גומרת מחר את הלימודים?"
"שלוש ורבע."
"שלוש וחצי את פה, בלי איחורים."
"אבא!"
"בלה,"
"אוף!"

בלי להתחשב כרגע בזה שלא הבנתי כלום מהסיפור הזה, מי מכשפה ומי מטויילייט ומי מקורית ומי קיימת, את שכחת את שני הכללים העיקריים באתגר - אסור רומנטיקה, ואסור להמציא דמויות.
לא עמדת באתגר.

לא היה כתוב שאסור להמציא דמויות..ואין בפנים רומנטיקה..

זה ממש נראה כאילו שכן, והיה כתוב. שניה, אני אצטט:

"המשפט הזה חייב להיות המשפט הראשון בפאנפיק. הפאנפיק יכול להיות בכל פאנדום. יכול להיות בכל ז'אנר - למעט רומאנס.
את המשפט יש להמשיך, או כהמשך של הציטוט, או להשאיר אותו עם שלוש נקודות בסוף. אי אפשר לשנות את הניסוח.
אסור להשתמש בדמויות מקוריות - אלא רק בדמויות שקיימות, וכמובן להקפיד על הקאנון.
הפאנפיק חייב להיות באורך של עד שלושה עמודים, ומכיל רק פרק אחד."

אצלך, באופן ברור יש רומנטיקה -

אם זה לא מתוך קשר רומנטי, אז באמת לא ברור לי מה ניסית להעביר פה.