מישל, מישל של הביטלס | נוגה D:, פיקצר P:

[Broken Babsi]

מישל, מישל של הביטלס|נאגא D:
דירוג: PG13 חלש.
שיפ: ממילא אתם תגלו אותו מהר, אז פול\OFC. כמה בלתי צפוי. (פול **)
פאנדום: ביטלססס

תהנו D:
~~~~~~
Michelle, my belle.
These are words that go together well,
My Michelle.

קרן שמש שובבה חדרה הישר מתוך הסורגים המרושתים היטב. אורה החזק האיר את כל החדר ואילץ אותי לקום. הזדקפתי במקומי, פוערת את פי בפיהוק ענקי וקולני. הייתי לבושה בכותנת בד ישנה ומסמורטטת. הייתי מעופפת לחלוטין. נתתי מבט חטוף בשעון הקיר האפור, שהחווה על שבע וארבעים. לעזעזעל. אני שונאת לקום מוקדם, אבל לשעון הביולוגי שלי יש משהו נגדי. פיהקתי פיהוק אחרון שנבלע, והלכתי לסלון.
"טוב בוקר," מלמלתי לעבר אימי, שסחטה במרץ תפוזים רעננים במסחטת העץ העתיקה שלנו.
"זה 'בוקר טוב', מישל, יקירתי." צחקה אימי, מסיטה תלתל זהוב מעיניה הצלולות. תמיד הייתה לי בעיה להגות משפטים שלא ממש מתחברים יחד במצבים בהם אני לא מפוקסת לחלוטין. "אני רואה שעוד לא התעוררת."
"לא, לא ממש," נאנחתי בחיוך והטלתי את עצמי על הספה. הרדיו הישן שלנו פעל ושיר של הביטלס התנגן ברקע.
"היי, אני מכירה את השיר הזה." הערתי בעייפות.
"קוראים לו 'מישל'." חייכה אימי, סוחטת תפוז נוסף.
"גם לי קוראים מישל. אני כמו מישל של הביטלס." חייכתי חזרה.
"בסדר, מישל. עכשיו לכי לצחצח שיניים, כי את הסירחון מהפה שלך מריחים עד פה." גיחכה אימי והשליכה את קליפת התפוז המרוטה לפח הקש שעמד על ידה.
נענעתי בראשי והלכתי לאמבטיה. התקלחתי, שטפתי פנים, וצחצחתי שיניים כמובן. הרגשתי רעננה פי מאה.
"עכשיו, באמת בוקר טוב. ולא טוב בוקר." התיישבתי בחיוך על ספת הבד הבלויה שלנו. הייתי לבושה בחולצת פולו ורודה וחצאית פרחונית. שיערי הזהוב, שעבר אליי בתורשה מאימי, היה מסורק וחפוף היטב.
"שלום, מישל של הביטלס." בירכה אותי אימי, מוזגת לכוסות את מיץ התפוזים הרענן.
"אני לא מישל של הביטלס. אני מישל בנוויי." התאוננתי וישבתי על כיסא לקה מוגמר מול שולחן העץ. הביטלס בדיוק סיימו לנגן, והדבר היחיד שנשאר היו התשואות הנלהבות שבקעו מן הרדיו.
"בסדר. עכשיו, מישל בנוויי, תשתי את כוס מיץ התפוזים שלך." אימי הושיטה לי כוס זכוכית גדושה במיץ הכתום. לגמתי אותו בלגימות מדודות.
"מישל! מישל! מישל!" הדלת נפרצה בקול רעם ורובין הופיעה שם, כולה פרועה ונרגשת.
"רובין," רטנתי, פוזלת לעבר אימי, רומזת לה להתנצל או משהו. שלא לדבר על זה שהיא כמעט עשתה לי התקף לב, אמא שלי שנאה התפרצויות כאלו.
"מצטערת, גברת בנוויי,"רובין זרקה התנצלות חפוזה אל עבר אימי והטילה את עצמה על אחד הכיסאות. "את - פשוט - לא - מבינה!" הזיק הפראי נדלק בעיניה הירוקות. אמא שלי הסיטה את ראשי ומלמלה משהו כמו "הצעירים המטורפים של היום".
"מה קרה?" מלמלתי, לוגמת עוד קצת מין הנוזל הכתום.
"הביטלס.. הם – הם.. בחוץ!" רוב הסדירה את נשימתה בקצב מהיר.
"מה?" כיווצתי את מצחי. מכל מה שהיא אמרה הבנתי רק "הביטלס". רוב הייתה מעריצה שרופה שלהם. כל החדר שלה היה מלא בפוסטרים וגזירי תמונות שלהם, אפשר היה למצוא אותה מזמזמת שירים שלהם בכל מצב, ותמיד היו לה כרטיסים להופעות שלהם.
"נכון.. נכון שהביטלס – אז – הם, ניגנו הרגע בתכנית של ברי אלכנסדר?" שאלה רוב, שיערה סתור ונשימתה עדיין לא סדירה.
"אהא."
"מסתבר שהאולפן שלו ממש כאן בשכונה! ועכשיו הביטלס עומדים לצאת ממנו! אוי אלוהים, אוי אלוהים, אוי אלוהים! אתה טוב אליי מדי! אני צריכה אוויר!" היא ממש התאפקה לא לצרוח.
"אוה, מגניב, אני מניחה," חייכתי ומשכתי בכתפיי.
"מגניב?! מגניב?! זה כל מה שיש לך לומר?! מגניב?! כלילי השלמות במרחק קצרצר מאיתנו. כלילי השלמות. ואת אומרת לי מגניב?!" היא התפרצה בלהיטות.
"סליחה, סליחה," מיהרתי להרגיע אותה. היא הייתה כל כך נסערת ומותשת מן הריצה, שנדמה לי הייתה שתכף תתעלף. "מיץ?" הצעתי לה.
"תודה." היא הריקה את הכוס בלגימה אחת ענקית, וניגבה מהר את שפתיה בגב היד. "עכשיו, בואי, מישל. אם נהיו מהירות אולי נספיק לראות אותם!" היא צייצה בהתלהבות. נראה היה שהיא חטפה חום רק מלחשוב על כך.
"א – אבל אני – " מלמלתי בניסיון לא רציני להתגונן. ידעתי ממילא שהקרב הזה אבוד. תליתי באימי מבט אומלל, מצפה שתגיד משהו כמו "אני אוסרת עלייך לצאת החוצה", אבל הישועה ממני לא באה.
"תסתדרי לבד," היא לחשה בחיוך מתוק והסתובבה חזרה.
"גם כן אמא," סיננתי לעצמי בעצבנות. רוב לא שמה לב אליי. היא לפתה בחוזקה בידי ופתחה את הדלת בבעיטה. אחר כך שעטנו במורד הרחוב, אל עבר האזור המסחרי והמאובק של המשרדים והבניינים גורדי השחקים.
"ר – רוב," ניסיתי להשתחרר מאחיזתה, אבל זה היה חסר סיכוי. התנשמתי כולי מהריצה המזורגגת הזו. כושר גופני אף פעם לא היה בדיוק בראש מעייני. גם רוב הפגינה כישורים די מעניינים בפעילות גופנית כשזה היה קשור לביטלס, אבל בשיעורי הספורט היא בחרה לשמור אותם לעצמה. "בו – בואי נ – ננוח קצת," בקושי יכולתי להוציא את המילים הבודדות האלו מהפה.
"אין זמן לנוח, מישל!" היא קראה בעודה רצה בכל הכוח, ואני נגררת אחריה בניגוד לרצוני. כעבור זמן קצר הגענו אל פקק ענקי. אלפי בנות עשרה סתמו את המעבר לרחוב הבא – הנחתי שהן מעריצות נלהבות של הביטלס גם.
"לכל הרוחות!" רוב בלמה בפתאומיות, ואני כצפוי נתקלתי בה באלגנטיות לא משוועת. נפלתי על המדרכה והחצאית שלי התלכלכה.
"אאוץ'," ייללתי, אבל רוב הייתה רחוקה מלשמוע אותי. היא צמצמה את עיניה והייתה די מנותקת מהעולם. זה היה סימן שהיא מתרכזת, את זה כבר הכרתי מימים ימימה. ואז נדלקה מין להבה של נחישות בעיניים הכהות שלה, והיא תפסה את ידי והידקה את אחיזתה.
"רוב – מה אנחנו עומדות לעשות? אני מקווה מאוד ש – " סיימתי את דבריי בצרחה קטנה. רוב המטורפת פילסה לה דרך בין רבבות הנערות הכעוסות הישר אל האולפן של אלכסנדר ברי, ואני הייתי זו שנתקלה בכל הנערות הכי גבריות והכי זעופות באזור. מלמלתי סליחות חלושות עד כמה שהתאפשר לי. די קשה גם להתנצל וגם להיות מובלת על ידי יצור מטורף, רשמו את זה לפניכם.
"אין – זמן – לדבר!" סיננה רוב במין היסטריה, ולבסוף עמדנו בראש קבוצת הנערות שסתמה את המעבר בין הרחובות. הצלחתי לראות מרחוק כמה צלליות בחליפות עסקים נסות על נפשן, וקבוצה של נערות רודפת אחריהן בצווחות.
"זה הם!" צרחה רוב, ואם חשבתי שעד עכשיו היא רצה מהר מדי, בהחלט טעיתי. כעת היא שעטה במורד הרחוב כמו איזה פנתר שנולד בג'ונגל וכל חייו רק רץ. ואני כמובן השתרכתי מאחוריה, בקושי עומדת בקצב. קבוצת הנערות שעמדה מאחורינו עמדה לקרוס מרוב התרגשות, ופלטה צעקות מטורפות. הן כמובן רצו בכל כוחן מאחורינו, אך רוב התעלתה על כולם. תזכורת: לעולם לא להתחבר יותר עם בנות בעלות כישורים גופניים אשר עולים על הממוצע.
בשלב הזה באמת שלא יכולתי יותר. בכלל, למה לעזעזעל אני צריכה את המרדף המזורגג הזה? זו רוב שאוהבת את הלהקה הארורה, לא אני. אני נגררתי לכאן בניגוד לרצוני כי רוב היא אובססיבית מטורפת שחושבת שאם אני מכירה שיר אחד מטופש של הביטלס אני אוהדת שרופה. הם באמת נחמדים, אבל אני לא.
"ר – רו – רוב!" התנשפתי והרגשתי שאני עומדת להתעלף. היא כאילו התחרשה. היא ראתה רק שחור בעיניים, והאחיזה שלה בכף ידי הלכה והתרופפה. ובכל זאת המשכתי לנסות להדביק את הפער, כי בסך הכל לא ממש ידעתי איפה אנחנו נמצאות ופחדתי לסיים את חיי על ידי הירמסות בידי עדר מטורף של מעריצות אובססיביות; אבל בשלב כלשהו באמת שלא יכולתי יותר. אחיזת הידיים שלי ושל רוב הלכה ונחלשה, עד שלא אחזנו ידיים כלל ורוב נבלעה בין קבוצת הנערות השועטות בטירוף אל עבר יעד לא מוגדר.
לאחר שכולן חלפו (כמובן שזכיתי למנה מכובדת של מבטים מהבנות בהן נתקלתי באשמתה הארורה של רוב) על פניי, התמוטטתי על איזה ספסל, עוצמת את עיניי. רציתי לחשוב על דברים יפים, רציתי לחשוב על החדר הקריר שלי ועל חצאיות פרחוניות בכל הצבעים. אבל רק הלהקה הטיפשית עלתה וצפה במחשבותיי. מה כל האובססיה? תהיתי לעצמי. זה לא שהן באמת יזכו אפילו לראות מקרוב את ארבעת המופלאים האלו. הן נערות פשוטות, בדיוק כמוני, ו –
"סליחה?" נשמע קול גברי. יופי, בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. הצקות מגברים מטרידנים. היום הזה רק הולך ומשתפר. אפילו לא טרחתי לפקוח את עיניי.
"מה?" פלטתי בחוסר סבלנות.
"אפשר לשאול איך קוראים לך?" הקול הגברי הזה נשמע מבודר מאוד מסיבה כלשהי. זה רק גרם לי להתרגז יותר.
"למה אתה צריך לדעת?" שאלתי בקוצר רוח.
"סתם, לשאול. אני לא הולך לרדת ממך, אז בואי נגמור עם זה מהר," השיב הקול.
משכתי בכתפיי. כלומר, שיהיה. מי זה כבר יכול להיות, פול מקרטני? "מישל, מישל בנוויי. לא מישל של הביטלס." הרגשתי צורך לציין את זה.
"בסדר. מישל – לא של הביטלס – " אמר הקול הגברי שבינתיים כבר התאפק לא לפרוץ בצחוק, "את מוזמנת לפתוח את העיניים."
פתחתי את העיניים לכדי חריץ, ואז פתחתי אותן לגמרי. שפשפתי אותן בחוסר אמון, ואז צבטתי את עצמי ליתר ביטחון.
"אתה פול מקרטני." צייצתי.
"תודה על המידע הנחוץ," הוא החווה חיוך שהיה גורם לכל בת שפויה להפוך לשלולית אדם, והטיח את עצמו על הספסל, על ידי.
"בבקשה," היה הדבר היחיד שהצלחתי לפלוט, כולי מוכת הלם.
פול. מקרטני. מדבר. איתי. פול. מקרטני. מחייך. אליי. פול. מקרטני. מתיישב. על. ידי.
רוב הייתה כל כך מתה אם היא הייתה יודעת מה אני עושה עכשיו, כשהיא ממשיכה לרדוף אחר השלישייה העליזה.
"איפה האחרים?" תהיתי בקול חלוש, מגלגלת קווצת שיער צהבהבה אשר הבהיקה באור השמש על אצבעי.
"בורחים." הוא ענה בנינוחות, מתרווח על הספסל. נראה שהוא מדבר על מזג האוויר הצפוי הערב, ולא על חבריו ללהקה. "יש לך שיער יפה," הוא ציין.
פול. מקרטני. אמר. לי. שיש. לי. שיער. יפה. פול. מקרטני. החמיא. לי.
הלב שלי מכריז על שביתה, לעזעזעל.
"ת – תודה." השבתי בחיוך רועד והנהון ראש בלתי מורגש. הייתי צריכה להזכיר לעצמי איך לנשום.
"אל תיבהלי, ילדונת," הוא אמר בטון הרגוע הזה שלו. היה כל כך מוזר לשמוע אותו מדבר אליי לאחר ששמעתי אותו שר ברדיו. הקול שלו היה שונה. הרבה יותר שקט, הרבה יותר שלו. והעיניים שלו. אוך, העיניים שלו. הן היו כמו מעיין קסום שכל כך קל לטבוע בו, וקשה לצאת. היה לו פרצוף מושלם. האף שלו התעקל בדיוק בעיקולים הנכונים, והפה שלו היה כמו ציור מוקפד, ציור בו שום פס שוטה לא יצא מהקווים. השיער שלו היה רך ופרוע, והדיף ניחוח של אביב. והוא עוד אומר לי לא להיבהל.
"אני אשתדל," שרידי השנינות שלי נכנסים לפעולה. ממש ציניות ראויה לשמה, מישל. אני מקווה שאת גאה בעצמך. לכל הרוחות, תפסיקי לדבר לעצמך! פול מקרטני יושב פה ומחמיא לך ואת עסוקה בלחלק הערות ציניות לעצמך!
למזלי ההערה החלשה הזו העלתה חיוך על הפנים היפהפיים שלו. "ספרי לי קצת על עצמך."
פול. מקרטני. חייך. ממשהו. שאמרתי.פול. מקרטני. רוצה. שאני. אספר. לו. על. עצמי.
אני בטוח חולמת, שעון מעורר אדיוטי.
"אמ, סתם.. אני בת שמונה עשרה, מסיימת השנה בית ספר. אני לומדת בדמוקרטי בקצה השכונה. גרה עוד שני רחובות מכאן. חברה שלי רוב לגמרי חולה עלייך. היא אובססיבית לך וללהקה שלך. היא גררה אותי למרדף ורצה פה כמו איזה ברדלס צעיר. היא פשוט קוקו על כל הראש." להפתעתי הצלחתי לסיים את כל ההסבר הארוך הזה מבלי לגמגם, למלמל, להיעצר, או להפסיק לנשום.
הוא צחקק. "דברים כאלו כבר לא מפחידים אותי כמו פעם. את יודעת, את חמודה."
פול. מקרטני. צחק. ממשהו. שאמרתי. פול. מקרטני. אמר. שאני חמודה.
שיט, שיט, שיט! העור שלי כבר אדום מרוב צביטות!
"תודה," הסמקתי בטירוף. מישל בנווי ועגבנייה: מצאו את ההבדלים.
"אבל ממש חמודה." הוא שילב רגל על רגל ובחן אותי בהתעניינות. "לרוב נערות חוטפות מיני-שבץ כשאני רק מעיף מבט לעברן."
זה מה שהולך לקרות לי אם לא תפסיק להסתכל עליי ככה, לעזעזעל.
"אני ממש מיוחדת," המשכתי בקו ההתלוצצויות השנון במיוחד שלי. למזלי זה גרם לזוויות הפה שלו להתרומם כלפי מעלה.
"מתחשק לך לשתות קפה איפשהו?" הוא חייך וחשף טור שיניים לבנות כמו השלג הבתולי שנושר על הקרקע כשקר בחוץ, כמו השלג הזה שמכפר על כל החורף הקפוא הזה.
"בטח. שמעתי שיש בית קפה ממש נהדר מעבר לפינה." כמעט לא נכנסתי ללחץ. טוב, לפחות לא הראיתי את זה.
"נלך, מישל בנווי?" הוא הושיט לעברי כף יד חמימה.
"שכן ברור," נפלט לי מרוב ההתרגשות. יופי, טיפשה. הרסת את הרגע המושלם ביותר בחיים שלך בגלל אי-היכולת שלך להגיד מילים פשוטות במצבי לחץ.
אבל הוא צחק. הוא חשב שזה חמוד. ואני חשבתי שהוא חמוד, והדעה הזו לא השתנתה במשך כל השנים שהיינו ביחד. אפילו כשהוכחתי כמה כשרונית אני כשזה נוגע למשפט מסודר במצבי לחץ.

Michelle, my belle.
These are words that go together well,
My Michelle.

~~~~~~
פיק ביטלס ראשון שלי, נא להיות עדינים O:

[lety]

יפה, אני אוהבת את הכתיבה שלך....
רק שהמפגש בינהם היה איכשהו... הזוי (הקשר.. מבחינה הגיונית)

[Broken Babsi]

תמיד תיארתי את פול כרודף שמלות כזה, ופשוט.. אופייני לו להשאיר את חבריו ללהקה נסים על נפשים מפני מעריצות מטורפות בזמן שהוא מתחיל עם בחורה. P:
ותודה D:

[Han Seungwoo]

זה- מדהים! בלי להעליב את כל הכותבים האחרים, אבל זה הפיק הכי טוב שקראתי בחיים שלי, וקראתי הרבה.

את סופרת אלילית, אני סוגדת לך

[Broken Babsi]

גאש תודה כלכך ♥♥♥
זה עד כדי כך טוב? 0:

[Han Seungwoo]

כה!

[The Invisible Girl]

זה ממש טוב. ממש ממש ממש טוב.
פול שר שירי אהבה למישל בנווי... חמוד מאוד
ולמה אני קוראת את זה בשש בבוקר? כי אין לי משהו אחר לעשות ותמיד נחמד לקרוא פאנפיקים שלך.
ההומור של הפיק ממש במקום ואם אני אצטרך להגיד כמה טוב הפיק הזה יהיה לי דאבל.
אז אני אסכם במילה אחת: טו-אוב D:

[Broken Babsi]

תודה רבה רבהDD::

[גיניויזלי]

רק תיקון אחד קטנטן
רושמים לעזאזל...
חוץ מזה-מושלם...

[Broken Babsi]

תודה. D:

[Into The Night]

וואו!!!
סגידה סגידה סגידה!
וואו זה מדהים!!!

[FAG HAG]

הממ... טוב, ההתחלה ממש שיעממה אותי. רפרפתי עליה קצרות, כי הדיאלוגים פשוט מאולצים (אלוהים, אם אמא שלי היתה מדברת אלי ככה הייתי מתאבדת), אני שונאת לקרוא תיאורי מראה פשוטים מדי (תלתל שיער זהוב על עיניים צלולות?), ולא קרה כלום. הדמות שיצרת חסרת זהות לחלוטין, ובקטע של המרדף, בעוד היא סוף סוף מתחילה לגבש לעצמה זהות של מישהי נגררת, אחת כאפות שאפשר לסתום לה את הפה, לא אוהבת את הביטלס (זה באמת חיסרון), קורה סוויץ' מטורף של שתי שניות בהן היא משנה את הזהות שלה, נמאס לה להיות נגררת, היא לא תתן לרוב חברתה הטובה שתמיד גררה אותה עד כה לעשות לה את זה, היא תתנתק מרוב ותלך לשבת על ספסל. נתחיל מהעובדה שזה בכלל לא הגיוני מבחינת קאנון. הדמות שלך לא מגובשת, נוגה! ואז, לאחר שכבר הבהרת לנו עד כמה היא בהחלט לא מחבבת את הביטלס, מתיישב לידה פול מקרטני והיא חוטפת התקף מעריצים. ו... הנה איבדנו שוב את הקאנון.

תאשימי את כאב הראש המחריד שלי על החצי תגובה המקרטעת והבלתי נחמדה הזו. זו דוגמא לתגובה בונה שאני נותנת בד"כ, ואז אני עובדת עוד כמה דקות בשביל לגרום לזה להישמע הרבה פחות מעליב. אז את מכירה אותי, תרחמי עלי.
ואגב, אני עוברת עכשיו לחצי השני של מה שכן אהבתי.

אוקי, אז קודם כל תיאור המרדף מקסים. ראית את A hard day's night? כי המרדף התרחש בדיוק ככה, ותיארת אותו נפלא. הדחיפות, ההערצה העיוורת וכל תגובת המעריצות הזו מתוארת ממש טוב. גם בסרט רואים שבאמצע מרדף פול פורש בשביל לשבת על ספסל ולהתחבא מאחורי עיתון, ככה שממש הסתדר לי טוב העובדה שהוא מתיישב לצידה. הביטלס עצמם (האמת שהכרנו רק את פול, אבל ><) יצאו קאנוניים בהחלט, ואלמלא נוכחותה המעצבנת של הדמות הראשית זה היה יכול להיות באנדפיק ראוי. אגב, הדמות של רוב? פנטסטית. היא נשמעת בדיוק כמו מעריצה מטורפת, והמשפטים הספורים שלה הוציאו דמות מבריקה.

בקיצור, ממש כואב לי הראש. אני אוהבת את הכתיבה שלך, אני אוהבת את הרעיונות שלך, אני חושבת שהלך לך ממש טוב עם הקאנון של הלהקה ועם רוב ועם קטע המרדף, אבל פישלת לגמרי בדמות הראשית ובפתיחה. סוף סיפור, תודיעי לי מאוחר יותר אם את מתכוונת לחזור להיות חברה שלי מתישהו 3>

[Broken Babsi]

הו, כבר כל כך פחדתי מפני תגובה נשכנית ממך, וזה הכל?
אשתדל לקחת לתשומת ליבי, זה כן.
ראיתי את הארד דייס נייטס, יותר מדי פעמים. תודה על כל התגובה, נחמד לראות ת"ב האמת:]
ואוח, את כל כך דואגת. אני עדיין חברה שלך ♥

[Revolution]

זה ממש ממש טוב ! ♥

[Broken Babsi]

יאייP: