Broken Sunshine | נוגה | פיקצר, ביטלס (:

[Broken Babsi]

Broken Sunshine
כותבת: נוגה מקרטני.
סוג פיק: פיקצר.
דירוג: PG13.
שיפ: ג'ון\סינתיה, ג'ון\יוקו.
ז'אנר: אנגסט, דרמה, אולי מעט פלאפי.
פאנדום: ביטלס כמובן.
דיסקליימר: לשיר 'ריקוד האלים' של המכשפות, שנתן לי השראה בדימויים.
~

רסיסי חרסינה שפעם היו צלחת אחת שלמה מפוזרים על רצפת המטבח. הנעליים עבות הסולייה של ג'ון מפצחות את השברים לאבקה, ואני לא יכולה להימנע מלהשוות את זה כמטאפורה צינית למה שקורה ללב שלי. כל כך מרוסק, כל כך שבור... ובמקום לעזור לו להגליד, ג'ון רק דרך עליו יותר, ורמס אותו, והפך אותו לאבקה דקה שיכולה להתפזר ברוח כל רגע.
כבר אין שום סיכוי להפוך את האבקה הזו למה שהיא הייתה קודם.
"ג'ון," הדמעות חונקות את גרוני. "ג'ון, בבקשה –"
"בבקשה מה?" הוא מסתובב, ואני מתחרטת שביקשתי ממנו. המבט שבעיניו יורה ניצוצות מסוכנים; מבט חצי מטורף.
"אל תלך." אני ממלמלת בקול רפה, לא מביטה בעיניו הבורקות. אני משפילה את מבטי ארצה, לרצפה, שם אבקת החרסינה מפוזרת. הלב שלי מפוזר שם על הרצפה.
הוא לא עונה. הוא הולך בדממה מוחלטת לחדר השינה שלנו, לוקח מזוודה קטנה, וזורק לתוכה בגדים באי סדר מוחלט. גבו מופנה אליי. החלון בחדר פתוח, וקרן שמש בהירה נכנסת בפתאומיות אל תוך החיים השבורים שלנו. לדקה אחת, החיים שלנו מאוחים שוב, ואני חוזרת לגיל עשרים, כשהייתי נערה תמימה ונלהבת. כשהייתי קרן שמש בעצמי.
"היי, ג'ון?" אני מביטה בהפתעה על הבחור שנכנס אל חנות הצילום הקטנה בה אני עובדת, והוא מביט בי בחזרה בתדהמה. הוא מוריד את משקפי השמש מעיניו.
"סינתיה? סינתיה פאוול?"
"ג'ון. ג'ון לנון!" אני מתנפלת בחיבוק על ג'ון, חבר הילדות האהוב שלי. שנים שלא ראיתי אותו, מאז שהלהקה הקטנה שהקים עם עוד כמה תיכוניסטים זכתה להצלחה כה מאסיבית. הוא נראה שמח לא פחות, אך מתחת לעליצות שלו אני מצליחה להבחין בשקי שינה ומבט עייף בעיניים הצוחקות שלו. אני מחבקת אותו חיבוק ארוך ולא מרפה, נזכרת בריח הווניל המתוק שהדיף, בפארק הגדול בו שיחקנו תמיד יחד, בכלב הזהוב אחריו רדפנו, בעץ התפוחים ממנו נהגנו לפלח פירות בשלים... הכל חוזר אליי. וזה כל כך טוב.
"ואו, סינתיה," הוא מרפה לבסוף, וחיוך עצום חוצה את הפרצוף היפה שלו. "לא חשבתי שאי פעם אזכה לראות מישהו מהחיים הקודמים שלי. זאת אומרת, חוץ מפול וג'ורג'. אבל הם שמוקים." תמיד הוא היה סרקסטי, וזה לא ישתנה לעולם.
אני מצחקקת בקול פעמון צלול. "בחיי, אתה חייב לי המון הסברים! אתה יודע איך התגעגעתי אלייך? חתיכת ילד מוצלח שכמוך."
הפעם תורו לצחוק. הצחוק שלו הרבה יותר גברי, הרבה יותר אגרסיבי. "היי, מתחשק לך להבריז קצת מהעבודה לטובת קפה עם ג'ון לנון?"
"מה אני אמורה להגיד לבוס שלי?" אני ממלמלת, רגעי מבוכה מטמאים את הזיהוי הקסום.
"שהלכת לקפה עם ג'ון לנון. בחיי, סינתיה, נשארת טיפשה." הוא מגחך, וטופח על שכמי בחיבה. אני מביטה בעיניו, ורואה פתיחות בלתי נדלית. אני מחייכת חיוך צח ומשאירה פתק לבוס.
ג'ון מסתובב אליי, מזוודה בידו. גופו הצנום עטוף כרגיל בהמון בגדים מוזרים שהיפנית הקרצייה ההיא הלבישה לו - קרוב לוודאי - , ותסרוקתו פרועה כתמיד. המשקפיים חסרי המספר שלו תלויים עקומים על אפו. קרן השמש מתחילה נמוגה בחזרה למקומה.
"תביא לי לסדר לך את המשקפיים הארורות," אני מבקשת חרישית, מתקרבת אל הגבר שפעם היה כל כך הרבה בשבילי. הוא לא מוציא הגה מפיו. אני מתקרבת אל פניו, שמתחילות לאצור קמטים, ובוחנת מקרוב את שיערו המבולגן, מוצאת כמה שיערות שיבה. אצבעותיי מהדסות בעדינות איטית על פניו, ברכות בלתי נגמרת ואהבה חסרת גבולות. הוא לא מראה שום תגובה, וזה שובר אותי. אני נושכת את שפתיי בכאב, מתגברת על הסכין שמפלחת את ליבי בחדות, ואצבעותיי מגיעות אל מסגרת משקפיו. אני נוגעת בחלק של גשר האף, ומסדרת אותו בצורה כה עדינה – כמעט בלתי מורגשת. אני מנסה להביט אל תוך העיניים החומות, ורואה חומה. תמיד חומה. כל הזמן חומה.
"זה עומד לצאת, לכל הרוחות," אני מתנשפת ומתנשמת, מחזיקה את הבטן הענקית שלי בין ידיי הרועדות. "ג'ון – ג'ון!"
הוא מופיע בסלון, חיוור ומפוחד. "סינתיה...?" הוא נראה כאילו הפרעתי לו בזמן ממש לא טוב.
"ג'ון – " אני מתנשפת. לשאוף. לנשוף. "התינוק. עומד. לצאת."
"אוה," הוא מתעשת במהירות, ורץ אל הדלת. "בואי הנה, הריונית שכמותך." הוא מנסה לצחוק, אך יוצא לו גיחוך מבוהל במקום הצחוק הספונטני האופייני לו. אני מתאמצת מדי בלשמור את התינוק בבטן מאשר לדאוג לצחוק שהתחלף.
תוך דקות ספורות אנחנו כבר בתוך המכונית, וג'ון לוחץ על דוושת המהירות כאילו אין מחר. בפעם הראשונה בחיי אני שמחה שהוא נוהג בצורה מטורפת.
"אל תצא, אל תצא." אני לוחשת בקול כאוב לתינוק. העיניים שלי נעצמות ונפקחות, והנשיפות שלי הופכות להיות קטועות ומלאות כאב.
אני לא שמה לב מה קורה סביבי פרט לצרחות – "סינתיה לנון עומדת ללדת!" "אני חוזר. הגברת לנון עומדת ללדת!" "אנחנו צריכים חדר! מהר!" – ובצורה מאוד מוזרה אני מובלת אל תוך חדר קטן המאובזר במינימליות, שם אחיות לבושות במדי בית חולים רוכנות מעליי.
"אוקיי, סינתיה," אומרת אחת מהן בקול עדין מאוד מאוד, כמו השקט שלפני הסערה. "תלחצי כל הזמן."
אני מהנהנת בראשי פעם אחת, נרעדת וקרועה בין סקרנות לכאב. עיניים רכות ומרגיעות נשקפות אליי מכל עבר, ואני מנסה לתור אחר העיניים היפות מכולם לפני שאני עוצמת את עיניי, העיניים בעלות הפתיחות התמידית, אבל לא מוצאת אותן. בלית ברירה אני עוצמת עיניים, ובמשך שעתיים שלמות קורעת את האוויר בצרחות. אחרי לידה ארוכה ומתישה נולד הדבר היפה ביותר – ג'וליאן. אבל העיניים היפות ביותר בעולם לא היו עדות לרגע הזה.
כעבור יומיים מביאים את ג'וליאן לידיי, ואני מסתכלת בו באהבה אינסופית. ג'ון יושב כיסא על ידי, מהורהר ומוטרד. ידו מונחת על סנטרו הדוקרני מזיפים.
"ג'ון?" אני שואלת בהיסוס, מפחדת להפריע לו. הוא מביט בי בעיניים אחרות. אני מזהה בהן את הניצוץ הג'וני-מיוחד שלהן, אך משהו נוסף מתחיל להיבנות שם.
חומה.
המשקפיים שלו יושבות בצורה מושלמת על גשר אפו, אבל אני לא מתרחקת ממנו, והוא לא מתנגד. זה גם משהו.
"ג'וני..." אני לוחשת, מניחה כף ידו על לחיו. הוא נאלם דום, ומשהו בתוכי מתפצח. "תישאר, בבקשה.. בשבילי... בשביל ג'וליאן..."
"תעזבי את זה, סינתיה." הוא לוחש בקול מכני, לכאורה מתכוון לכף היד שמלטפת את לחיו, אך מתחת לפני השטח המשמעות כה כואבת. הוא מוריד את כף ידי בידו השמאלית, אוחז בפרק כף היד שלי. המגע שלו כל כך קריר, ולא חמים ורך כמו פעם. השיער שלו מריח כמו יסמין, ולא כמו תמצית אפרסקים. אני מנסה לתור אחר ניצוץ, אחר זיק, אחר משהו בעיניי האגוז הבוהקות. כלום.
קרן השמש כבר עזבה את החדר, ואני וג'ון נשארנו בחושך. חושך תמידי, חושך שאין ממנו דרך חזרה...
ג'ון מופיע במפתן הדלת מאושר עד הגג, לחיו מקושטות בליפסטיק אדום וקונדום משומש דבוק לחליפתו. אני פותחת לו את הדלת בבגדים מרושלים, שיערי פרוע ועיניי כמעט ונעצמות, וג'וליאן החצי-ישן על זרועותיי.
"טוב שחזרת." אני מרכזת את שארית כוחותיי ומעלה על פניי הבעה תקיפה, מגייסת טון ארסי.
"אוך, תסתמי," הוא רוטן, חוזר ישר הביתה, בלי לחבק אותי, או להגיד שלום לג'וליאן, או להתנצל בכלל. הוא אפילו לא טורח להסיר את הגומי הדוחה מחליפתו. אני מצירה את עיניי.
"ג'ון, מה עבר עלייך?"
"נהניתי קצת." מבט שובב ופראי בעיניו. זה לא המבט השובב שאני אוהבת; זה לא המבט השובב שהופיע בעיניו כשהוא נישק אותי בפעם הראשונה מתחת לעץ אלון גדול. "מה, גם זה אסור?"
"מצטערת. לא חשבתי שאתה צריך שתי נשות שעשועים," אני ממלמלת בקול פגוע. "אני לא מספיק טובה?" אני מנסה להילחם בדמעות בשווא, אך לא נותנת להן לנצח גם כשהן פורצות החוצה. אני מנגבת בגב ידי דמעה סוררת במהרה, לפני שג'ון יבחין.
"תפסיקי להיות כזו דרמה קווין מזורגגת," הוא זורק לעברי, מסובב את גבו אליי. הוא סוף סוף מסיר את הקונדום מעורר הבחילה ומעיף אותו על הרצפה. זה מעלה בי כדור אש בוער ולוהט. אני מתקרבת אליו, נוקשת על כתפו באגרסיביות.
"אני מעשן." הוא מצהיר בפניי בקול חסר סבלנות, עצבני, כאילו אני אמא מעצבנת שהרסה לילד קטן את כל הכיף. "אפילו כשאני מעשן את לא יכולה לעזוב אותי לרגע?" הוא נושף את כל העשן בפניי. אני נחנקת ומשתעלת, אך הוא לא מוטרד. הוא יוצא אל המרפסת, מביט בכוכבים נופלים ומי יודע מה עוד. אני יוצאת אחריו – משכיבה קודם את ג'וליאן במיטתו – ומתקרבת אליו בשקט.
"למה, ג'ון? למה?" שבילים מפותלים של דמעות פורצים את כל הסכרים.
"סתם כי בא לי." הוא ממלמל, שומט את הסיגרייה ומועך אותה בחצי רגל.
קול צחוק ציני בוקע ממני. צחוק הפעמונים שלי. רק שהפעם, הפעמונים סדוקים.
"טוב. אז אני מאחלת לך שתהנה איתה באמת." הפסדתי בקרב הזה, ויהיה פתטי לנסות ולהמשיך להילחם. אז שייזחל על ארבע אל הביץ' היפנית, ואני אגדל לי את ג'וליאן לבד. לא הייתי צריכה לבטוח בו אף פעם.
"תודה." הוא לוחש בקול צרוד, ויוצא מן הבית.
קולות טריקת הדלת מהדהדים באוזניי שוב ושוב, לא מרפים, לא נותנים מנוח. אין יותר זכר לקרן השמש שאירחה לנו לחברה לדקה אחת מושלמת. יש פה רק קרן שמש אחת, והיא שבורה.
~
ממ. ת"ב.

[Broken Babsi]

באמת מסכנה, לא נחמד מצידו של ג'ון לעשות לה את זה. אבל רגע, האמ, מה דעתך לגבי הפיק...?

[Broken Babsi]

נהה, לא הייתי רוצה להמשיך את זה בסגנון הומוריסטי. תודה בכל מקרה (:

[The Invisible Girl]

אניטיים
וזה לא חייב להיות המשך, סתם הצעתי משהו שעלה לי לראש. את גם לא חייבת לעשות עם זה כלום.

[Born This Way]

אמרתי לך כבר שאני אוהבת את הפיקצרים שלך ? אוה, ושאת מוכשרת .
ואת גם כוסית ,אז את בכלל מושלמת (:

מושלם מושלם מושלם D:

[Broken Babsi]

קורלוש 333> תודהD:

[Dune]

וואו. מרגש. בצורה עצובה.
הכתיבה פשוט נהדרת וזורמת ו.. כבר אמרתי שאני אוהבת את הפאנפיקים שלך?
אז מה אם ג'ון לנון הוא ג'ון לנון המפורסם? אסור לו לנטוש את אשתו, שלא נדבר על הילד הקטן שהוא השאיר בלי דמות אבהית. חוצפן קטן
אבל איכשהו אני עדיין חושבת שהוא בסדר :S

[Misery Business]

אני מצטערת, אבל זו כבר הקפצה.
ננעל.