מי שלא בוכה לא רואה//טל.

מי שלא בוכה לא רואה//טל.
סוג פיק: פיקצר.
פאנדום: מגרש בייתי.
ז'אנר: אנגסט.
שיפ: ג'ן.
דירוג גיל: PG13
ויתור זכויות: ליוצרי מגרש בייתי ולספר עלובי החיים (אתם תבינו בהמשך).
תודות: לנוג, על הביטוא. לזוריק, שהכריחה אותי להתחיל לראות מגרש בייתי לפני כמה חודשים ומאז אני לא יכולה להפסיק ♥ ♥ ♥

"קוונטין היה חבר שלך, ואחד טוב. אתה צריך להיפרד ממנו".

איך את מסבירה לילד שלך על המוות? על זה שהחיים יכולים להיעצר סתם כך? יום אחד מישהו פשוט לא מתעורר בבוקר. זה פשוט עד כדי כאב. כל העולם קם והוא פשוט לא. ילדים לא מסוגלים להבין את זה. ג'יימי שואל אותי אם אני חושבת שהוא ימשיך לשחק ברייבנס - ומה אני אענה לו? איך אני אסביר לילד שלי שהאדם שהוא בערך הכי מעריץ בעולם פשוט איננו, כאילו בלעה אותו האדמה לעד? איך אני מסבירה לילד שלי שהוא לא באמת יאהב את הגלימה, כי הוא לא יראה אותה? איך אני מסבירה לילד שלי את המשמעות של המוות?

אני לא יודעת מה להגיד לתלמידים שלי. איך להסביר להם שהחבר שלהם לספסל הלימודים, כוכב נבחרת הכדורסל שלהם, פשוט לא יגיע עוד לבית הספר. יום אחד הוא היה וביום שאחריו הוא לא. איך אני אהיה מסוגלת להביט על השולחן הריק שלו בכיתה מבלי שעיניי יתמלאו בדמעות? איך אני יכולה להסביר להם שהוא פשוט לא יופיע, עם כל החן המתוק שלו, והחיוכים המקסימים שהוא מפזר לסביבה? איך אני אוכל לקרוא את הספר עלובי החיים מבלי לחשוב עליו כל רגע? איך אני אלמד את הכיתה שלי בלי ההתפרצויות החצופות שלו שייקטעו את דבריי? איך אני אגיב כשאראה מבט של ילד נודד לשולחנו הריק? איך אני אלמד את הכיתה שלי על מוות כפי שסופרים מפורסמים כתבו עליו, כשהם חוו אותו בעצמם טוב יותר את החוויה מכל מי שלא חווה וכתב על כך, ממש בתוך הכיתה שלהם? איך אני אסביר לתלמידים שלי את משמעות המוות?

אני לא יודעת מה להגיד לאמא שלו. להגיד לה שהיה לה ילד נפלא? כי היה לה ילד מדהים, היה לה ילד פשוט מעורר השראה. החן שקוונטין היה מפזר כשהיה הולך במסדרון וכל עיני התלמידים נישאו אליו בהערצה היה מדהים. המהירות בה הוא רץ על מגרש הכדורסל הייתה בלתי ניתנת לעיכול. החיוך המאושר שלו אחרי קליעה במגרש היה מחמם לבבות. האופן בו היה אומר "בוקר טוב, גברת ג'יימס סקוט," בכל בוקר ובוקר בו אני נכנסת לכיתה היה ילדותי להקסים. האופן בו היה כותב את שמו בסוף חיבורים בשיעור ספרות היה מעלה לי חיוך על הפנים. האופן בו היה מכווץ את פניו כאשר מתקשה בדבר מה היה מעורר בי רצון לצחוק צחוק חם. אני באמת לא יודעת מה להגיד. להגיד שאני מצטערת? אני הרי הרבה יותר ממצטערת. כולי כואבת, כי קוונטין פילדס היה התלמיד הראשון שלי. לא תלמיד של שיעורים פרטיים, אלא תלמיד באמת, בכיתה של ממש. ועכשיו הוא מת. נכון, נכנסתי באותו יום אל כיתה מלאה בתלמידים, אבל הוא היה הראשון שפנה אליי, ואף על פי שאמר דבר מה לא נאות - אני עדיין רואה בו התלמיד הראשון שלי. הוא הראשון שעבדתי איתו באופן בלתי רגיל. אמא שלו סיפרה לי איך היא הגיעה הביתה יום אחד וראתה אותו קורא, בגללי. ואני לא ידעתי להסביר לה עד כמה אני מתרגשת לשמוע את זה.

מוות הוא דבר לא ברור. מין משהו שאי אפשר להסביר. משהו אפל ולא ידוע. משהו כואב. מוות הוא משהו שמי שלא חווה אחד כזה, או יותר נכון - חווה מוות של קרוב - לא מסוגל להבין את הכאב של לאבד. יש בו את חוסר היכולת לקלוט שמישהו פתאום נעלם, ולא יחזור. אתה מגיע הביתה ומחכה שהוא יהיה שם והוא לא מגיע. הוא פשוט לא. המקום שלו נשאר בדיוק כפי שהיה כשהוא עזב. כזה הוא המוות. אכזרי. הוא מפלח את האושר בסכינו הנורא. הוא מחשל. אי אפשר להסביר את המוות, בייחוד לא לילדים קטנים שבכלל לא מבינים איך מישהו בכלל יכול להיעלם ככה. המוות הוא דבר איום.

אני לא יכולה שלא לשנוא את האדם שרצח אותו, שהיה בטוח בצורה אגרסיבית כל כך שזה כואב כי ניתנה לו הזכות לקטוף חיי אדם. חיי אדם הם דבר קדוש ויקר ואף אחד פרט לאלוהים לא יכול לגזול אותם מאף אחד. והאדם ההוא לקח מאיתנו את קוונטין. האדם ההוא ירה בו אף על פי שבכלל לא ידע איך קוראים לו, אם יש לו משפחה, או חברים, ומה בכלל יש בחיים שלו. הוא ירה בו רק בגלל העובדה המרה שהוא היה שם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. וזה המוות הכי כואב – זה מוקדם מהצפוי, זה מפתיע, וזה הכי כואב כשמישהו חושב שהוא יכול לקחת את היקר לך מכל בלי רשות. לקחת ולא להחזיר.

אני רוכנת מעל השולחן של קוונטין. רכנתי מעברו בעבר, בכדי לעזור לקוונטין כשהתקשה במשימת כיתה כלשהי שאני כבר לא זוכרת מה היא הייתה. הפעם אני ממש רוכנת מעל השולחן וכותבת במרכזו: "מי שלא בוכה לא רואה".
"מי שלא בוכה לא רואה," מקריא קול בלתי נראה ובלתי נשמע. "מאיפה זה?" הוא מתעניין.
אני מחייכת חיוך עקום בחזרה. "מעלובי החיים." אני משיבה, דמעה גולשת על לחיי. הם לא מבינים, אבל זה לא משנה, כי קוונטין מבין.

אני מתקרבת אל הקבר הטרי, האותיות החקוקות עליו עדיין ברורות ומושלמות. אני חושבת על המוות, כפי שחשבתי עליו כל כך הרבה בחודש האחרון. ואז, ממש רגע לפני שאנחנו הולכים, אני לוחשת לקוונטין: "מי שלא בוכה לא רואה".

הצלחת להעלות לי דמעות בעיניים.
הכתיבה זורמת ונהדרת, ואם יש טעויות לא שמתי לב אליהן בכלל.
לא ראיתי מגרש ביתי, אז אני לא יכולה להגיד אם זה קאנוני או לא, אז אני אתייחס לזה כאל יצירה משל עצמה עד שאראה את הסדרה.
וואו, זה נהדר.
תמשיכי לכתוב דברים מדהימים ומרגשים כאלה 3>

וואי, תודה רבה ♥
זה כזה מרגש לשמוע תגובות כאלוD:
תודה רבה רבה רבה, אוהבת אותך♥

אין על מה 3>
הכרחתי את עצמי לקרוא - ותאמיני לי שלא הפסדתי מזה כלום, רק הרווחתי

גאד, זה כ"כ מחמם את הלב ♥

מדהים.
זה עשה לי צמרמורת נוראית. את כותבת מדהים. ולא ראיתי מגרש ביתי, זה ממש חשוב לעלילה?
בכל אופן, מדהים, תמשיכי לכתוב.

אני בספק אם אני אי פעם אפסיק :)
אני פשוט לא מפרסמת כאן את רוב החומרים שלי ^^"
תודה רבה, נורא משמח לשמוע את הביקורת הזו :)

מדהים. מדהים מדהים מדהים.
הפיקצר הכי טוב שלך עד עכשיו. אין לי בכלל ספק.
כל הכבוד.

אומייגאד, מכותבת מדהימה כמוך כ"כ כיף לשמוע תגובה כזו 3333>
תודה ענקית, זוריק! ♥

את כותבת מדהים!!!!!!

יש מצב שכל פעםצ שאת כותבת חומר חדש את שלוחלת לי בה"פ???
פליז....
כמעט ובכיתי....

וואי, תודהD:
אממ. אני לא כ"כ מפרסמת חומרים שלי, זה ממש מעט חומרים שלי, אבל אלו שאני אפרסם אני אוכל לשלוח לך :)

זה ממש יפה אבל את הספר לא כל כך אהבתי...

זה פשוט מדהים מדהים, ושוב- מדהים!
אני מסכימה עם מאיה, הכתיבה שלך זורמת ומרגשת

איזה ספר?
זה לא על ספר