אף אחד || רייצ'ל.

שם הפאנפיק - אף אחד.
שם הכותבת - רייצ'ל.
פאנדום - משחקי הרעב.
דירוג - נע בין PG13 לR. פרקים עם תכנים גבוהים יותר יקודמו עם אזהרה.
שיפ - בלייק\קורט.
וויתור זכויות - לסוזן קולינס.
תודות - לנועה שביטאה D:

הערה - העלילה מתרחשת לפני הספר הראשון.
אני אשמח לת"ב ולא לתגובות שכוללות בתוכן שלוש מילים. הערות והארות יתקבלו בברכה. ^^
~*~

כשאני פוקחת את העיניים, כל מה שאני רואה הוא שחור. שחור מימין ושחור משמאל ושחור מלמעלה. אני מסיטה את מבטי אבל הסביבה לא משתנה. הכל שחור וזה כבר מתחיל לכאוב לי בעיניים.
אני רואה את אבא מנופף אליי מרחוק, החיוך הגדול והמוכר שלו פרוש על שפתיו בחמימות כזו שישר גורמת ללב שלי לנטר. אני קמה על רגליי ומתחילה לרוץ לעברו.
"בלה," הוא קורא והחיוך שלי מתרחב. אני כמה מטרים ממנו ואני מחליטה להאט את המהירות, אבל אז הוא מתרחק - והוא לא זז.
"אבא?" אני שואלת בחשש ומושיטה את ידי לאחוז בשלו. אבא קבוע במקומו והחיוך שלו הוא אותו חיוך, חמים ומוכר, אבל האחיזה שלי לאט לאט נחלשת כאילו לא נותר דבר לאחוז בו. אני מכווצת את גבותיי בבלבול ומחזקת את אחיזתי עד שהציפורניים שלי ננעצות בבשרי ואני מבינה שהוא התפוגג כבר.
עוד פעם.
והשאיר אותי לבד.
עוד פעם.
"בלה?" הקול נשמע מתוח אבל ללא ספק זהו אותו הקול. אני מסתכלת סביב אבל השחור עדיין כאן, חזק וברור וכואב.
"בלייק?" הפעם הקול נשמע נשי יותר ועדיין מתוח, ובהחלט מוכר.
"בלייק!" מאיים, מפוחד, אבל עדיין הקול של אבא. הוא מופיע מכל עבר, נשמע מכל עבר, החלל כבר לא ריק.
אני לא לבד.
אני עוצמת את העיניים ומתקפלת על הרצפה ומרעישה ביבבות בכי. הקול ממשיך, נמצא בתוכי, מרעיש לי באוזניים עד שאני לא שומעת שום דבר אחר.
"די כבר!"
וכאילו אמרתי פקודה אני מופיעה בחדר שלי, ואני פעם נוספת לבד.

אני מקמץ אגרופים ומקפל את ברכיי לעמידה נכונה בקרב מגע. אנדר מעיף מבט ומרים את אגודלו למעלה כדי לסמן לי שזה בסדר. אני מחטיף מכה ועוד אחת עד שהוא אומר לי להפסיק.
"זה בחור לדוגמא," הוא צוחק ופורע את שיערי ועל הדרך דוחף אותי לעבר העדר הזועם של הילדים. הם מפנים לי את המדרכה ואני עובר ביניהם, מחייך פה ושם לבנות תועות שעשו לי כאלו עיניים שכבר לא היה נעים להתעלם.
"קדימה, עכשיו תורך –" אני שומע את הקול של אנדר אבל הוא נבלע בין הצעקות וסוף המשפט נחתך. אני לובש את הסווטשירט שזרקתי קודם לכן על הכיסא ומתקדם לעבר הבית שעל הגבעה, הבית שלי.
"אני בבית." מדהים עד כמה שתי מילים עושות רעש כל כך גדול. רוזלי והארי אוחזים ברגליי ואני לא מצליח להתקדם הלאה. אני צוחק ומרים אותם בשתי ידיים ומוחץ אותם אליי בחיבוק-דוב.
"אמא, אבא?" אני שואל ומושיב אותם על השיש במטבח. "הלכו יחד עם דיאנה ללקט אוכל." רוזלי עונה לי וקופצת מטה על הרצפה.
"קורט, אולי תתאמן איתי בלחימה עם פגיונות? אני ורוזלי התאמנו –"
"התאמנתם?" אני קוטע אותו בהרמת גבה. הם צעירים מדי, ולא מוצא חן בעיניי שהם יתעסקו עם סכינים וחרבות. מצד שני, ככה זה מקובל במחוז 1.
"כן, אבא השאיר לנו על השולחן," הארי אמר ונקטע על ידי רוזלי. "וליד אמא הוא אמר שלא לגעת -"
" - אבל הוא קרץ לנו לפני שהוא יצא, ככה שזה בסדר." הארי השלים.
נאנחתי, מותח את ידיי. "בסדר, אחרי שאני אתקלח." אמרתי בטון לא-מרוצה ורוזלי והארי חייכו אליי.

העברתי את ידי בשיערי, פורעת אותו פעם נוספת. אחזתי בשולי חולצתי הארוכה ודחסתי אותה לתוך החצאית שהשחלתי את עצמי לתוכה לפני מספר דקות, בניסיון להראות מכובדת יותר. לא היו לי בגדים מרשימים למקרה ששמי ישמע בקריאה. כלל לא. לבשתי חצאית דקה שהשאלתי מהמגירה של אמי, וחולצה בלויה שהייתה גדולה עליי בכמה מידות שמצאתי על המיטה של אבא. החנקתי ייבבה שאיימה לעלות בגרוני ונשפתי באיטיות. לא פחדתי שאבחר. למה אני אמורה לפחד? למעשה, אני היא הבחירה הנכונה. אין לי משפחה. אין מי שאני אחסר לו במקרה ואאבד במשחקים.
אני ניגשת למראה רגע לפני שאני יוצאת מהבית, ואני מכריחה את עצמי לחייך. החיוך עגמומי ויבש אבל משהו בו מזכיר לי את החיוך של אבא ואני ממהרת החוצה אחרי שהמראה מתנפצת לרסיסים.

"קורט, אני לא רוצה לאחר!" דיאנה קוראת בכעס ופותחת בתנופה את דלת המקלחת. אני לובש במהירות את המכנסיים ונוחר בלעג.
"אם את רוצה לראות אותי עירום, רק תבקשי." אני מגחך ונושף על פניה. הבעת הפנים של דיאנה לא משתנה, עדיין כועסת. אני מגלגל את עיניי ודוחף אותה כדי שאוכל לעבור.
"אם את לא רוצה לאחר אז קדימה. הטקס עוד מעט מתחיל, אני לא רוצה לפספס את קריאת השם שלך," אני פותח את דלת הבית ויוצא החוצה.
"תחפשו את הנער הנאה ביותר בין בני ה-17 ותמצאו אותי," אני צועק לאבא ואמא ושומע את הצחוק גם מבעד לדלת הסגורה של חדרם. חיוך קטן עולה על פניי ואני מתחיל לצעוד אל עבר הכיכר. דיאנה מדביקה את צעדיי והעיניים שלה בוחנות אותי עד שכבר נמאס לי ואני מחליט לשאול.
"מה יש?"
"לא אמרתי כלום," היא מקמטת את מצחה. אני נשאר שקט ומחכה שהיא תמשיך, כהרגלה.
"אתה לא רוצה להיבחר?" היא שואלת אחרי כמה דקות.
"למה שלא ארצה?" אני משקר בקלילות עד שלא נראה שזה שקר. "אני לא יודעת," היא אומרת, וזה נראה כאילו ממש מפריע לה שהיא לא יודעת.
"לא משנה," היא ממלמלת לבסוף ונבלעת בנהר של נערות בנות 14. אני מושך בכתפיי ונעמד במקום הקבוע שלי, מרים מבט לעבר גייב הת'ווי שהספיק לתפוס גם הוא את מקומו על הבמה.

עצמתי את עיניי, לוקחת עוד נשימה עמוקה לריאותיי ופוקחת אותן, מתוודעת לראש המחוז שכבר הספיק להגיע למרכז הבמה.
הוא, כמו כמעט כל האנשים החיים במחוז 10, היה רזה באופן מעורר בחילה. הוא היה גבוה, לבוש בחליפה שהייתה גדולה עליו בלפחות חמש מידות, שיערו הדליל סורק לאחור. גופו היה שלד, עם מעט עור מעליו במטרה שיראה אנושי. הוא השתעל בכבדות ופצה את פיו, מתחיל לספר לנו את ההיסטוריה כנהוג באסיף. הוא מסביר על משחקי הרעב, לאלה שלא ידעו, ואת החוקים הפשוטים כעונש להתקוממות. כמה שניות לאחר שסיים עלה אל הבמה נציג הקפיטול, סילרוג דוביין, מחויך כולו.
"משחקי הרעב מוצלחים לכולנו!" הוא אומר בשעשוע.

"מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!" גייב קורא וחיוכו גדל כאשר הוא שומע את תגובת הקהל. בתנועה חלקה הוא שולח את ידו לעבר כדור הזכוכית של הבנות ושולף פתק שקופל היטב.
"והנערה שתייצג את המחוז שלנו השנה היא לא אחרת מאשר –"

"- אמיליאן גרוואנד." הוא קורא בלחש, אך למרות זאת כל אחד במחוז שמע. נשמתי לרווחה ברגע בו הבחנתי שהפסקתי לנשום.
נערה דקה קמה ממקומה והחלה להתקדם לעבר הבמה כשידיים זעירות מנעו ממנה מלהמשיך. שלושה ילדים צצו מאחוריה וקפצו עליה בבכי וחיבוקים. לבי קמל בקרבי. למה מישהו צריך לחוות אבדה כאשר יש מישהו שלעולם לא ירגיש אחת כזאת?
"אני מתנדבת," אני קוראת בקול חנוק. ראש המחוז פוער את עיניו אך מתעשת במהירות. במחוז 10 מעולם לא נראתה התנדבות.
טוב, יש דבר ראשון לכל דבר.
"זאת רוח משחק!" סילרוג צוחק וממהר להוסיף, "מה שמך?"
"בלייק האוסנד." אני עונה, לוקחת נשיפה אחרונה וממהרת אל הבמה. ראש המחוז חייך אליי, חיוך חמים וכמעט ריק משיניים, וטפח על שכמי בניסיון לעודד אותי.
אני מסתובבת אל הקהל שמלמל במרץ על גורלי המר. משכתי באחורי חולצתי, דבר שאני נוהגת לעשות כשאני עצבנית.
רק החיוכים הקלים שתפסו את פניהם של הילדים הקטנים גרם לי לדעת שלא טעיתי, ובאותו הרגע הצלתי משפחה שלמה.
"והנער שייצג את המחוז שלנו השנה," סילרוג ממשיך ומתעלם מהעיניים הנוצצות שלי, "הוא –"

"- קורט טאקר."
לא הבחנתי שקראו בשמי עד שהרגשתי טפיחות שכם רבות. אני מתאפס במהירות ועוטה את החיוך המזויף הרגיל שלי בזמן שאני מטפס מעלה על הבמה, תופס את מקומי לצד טיפאני רויאל שנבחרה מהבנות.
היא לוחצת את היד שלי והיא מרגישה חזקה ומסוכנת. אני מרים גבה והיא רק מחייכת, שיניים לבנות ונקיות בוהקות מתחת לשפתיה.

ניל לאבסור אוחז בידי חזק ואני מרגישה אותה מתפרקת תחת אחיזתו. יחסית לנער ממחוז 10 הוא נראה מטופח וזה מכעיס אותי. הוא נראה כמו אחד שכדאי לחסל בהתחלה, כי להיות איתו לבד לא נשמע כרעיון טוב.

הפנים שלי מתנוססות על גבי הטלוויזיות שהתפרסו על גבי כל המחוז והקהל שורק ומרעים את קולו בצעקות של כעס ושמחה.

האנשים משפילים את מבטם כי אף אחד לא רוצה להישיר מבט עם מישהו שנקבע גורלו. רק זוג עיניים בודדות זוהרות אליי בכל הים השחור הזה של האבל, והן נוצצות וקוראות לי לבוא, לברוח.

אני רואה את האגודל המורם של אנדר ואת החיוך שהתפשט על פניהם של אחיי והוריי. זה מבלבל, כי אני לא חושב שמישהו אמור להיות שמח כשהבן שלו נשלח למות בייסורים באמצע שום מקום; אבל אני גם מרים את אגודלי ומחייך אליהם כדי שיחשבו שהכל בסדר.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומחייכת, חיוך רופף וקטן אבל לפחות זה משהו. אני מכריחה את עצמי לחשוב שהכל יהיה בסדר, למרות שאני לא מאמינה לכך בעצמי.

מלבד שתי טעויות ניסוח קטנטנות ולא קריטיות במיוחד - הכל מושלם.
אהבתי מאוד! אני חייבת גם לציין שהשם בלייק הוא מגניב ביותר, וגם לשאול אם 'בלה' זה קיצור לבלייק? כי אם לא אז לא הבנתי למה זה שם(;
הכתיבה שלך תמיד טובה וזורמת, כך שזה לא מפתיע במיוחד ואין לי מה להציע כדי לשפרP:
ללא ספק עוררת בי סקרנות ורצון לקרוא את ההמשךD:
נ.ב. - קורט נשמע לי סגיד ביותר [ואני משומה דמיינתי אותה לרגע כמו קורט מגלי XD]

אני חייבת לפתוח בכך שמעולם לא קראתי משחקי רעב, כך שאני מגיבה רק על פי מה שנראה לי.
ממש הצלחת ליצור מימד של פחד בפיקצר, מצאתי את עצמי מתחננת יחד עם בלייק שלא תיבחר ונושכת את השפתיים כשהסתבר שהיא מתנדבת...
האמת שאליו פחות התחברתי, אבל זה לא כל כך הפריע לי. הסוף עשוי במידה נכונה, פסימי מצד אחד, אבל מאוד לא סופי ומשאיר פתח לתקווה מצד שני.
מקסים.

מדהים O:
חוץ משתי הטעויות הקטנטנות האלה בהתחלה זה היה מושלם. ממש התחברתי לדמויות.
כל הכבוד ^^

בלה זה קיצור של בלייק, כן. (:
אם תוכלו להצביע על שתי הטעויות שמשום מה אני לא מצליחה לאתר - אני מאוד אשמח.
תודה רבה D:

לק קריטי במיוחד אבל יש כמה משפטים שכתובים כך - שחור מימין ושחור משמאל ושחור מלמעלה
יותר נכון לכתוב את זה כך - שחור מימין, שחור משמאל ושחור מלמעלה.
במקום לכתוב כמה פעמים את 'ו' החיבור פשוט שמים פסיק(;

הו, זה XD
כן, אני יודעת. אבל נתקע בראש שלי אחרי כמה פאנפיקים מצויינים שיצא לי לקרוא ועוד ספר אחד שגם הכתיבה הזאת היא בסדר, ולמעשה אני מאמינה שהיא יוצרת יותר מתח.
למשל, נגיד יש את המשפט "כאן כאן כאן"
כמובן שניתן לכתוב "כאן, כאן וכאן" שזה למעשה מה שהרוב עושים, אבל אני מאמינה שכאשר כתוב "כאן וכאן וכאן" זה יוצר אווירה אחרת של 'לעזאזל, זה בכל מקום'. ^^

בגלל זה לא ציינתי את זה מקודם כי זה לא נראה לי כל כך קריטי, וכי באמת יש כמה שכותבים ככה. לי זה פשוט הפריע בעין(;
אני בהחלט מבינה את עניין המתח שנוצר רק שימי לב שלא תיווצר הגזמה עם ה'ו', כי כשיש יותר מדי לפעמים זה פשוט מעיק(;
[לא אמרתי שיש את זה כאן, אלא שיכול להיווצר מצב שכשיש יותר מפעמיים-שלוש 'ו' החיבור - זה יכול להעיק מעט=]

אין מילים בפי רייצ',עבודה מדהימה כרגיל !
מחכה להמשך,ורוצה לדעת מה עלה בגורלם של בלייק וקורט .
לאביו כישרונית שכמותך ♥

תודה קושקוש (:

מדהים!
כ"כ אהבתי איך ששילבת את שתי העלילות, ובעצם הדגשת את השוני הגדול כ"כ בין מחוז 1 העשיר והמטופח שנלהב לקראת המשחקים למחוז 10 העני והמסכן.

רק דבר אחד היה ממש מוזר, כשקורט חוזר הביתה, למה האחים שלו אומרים שההורים הלכו ללקט אוכל?
הרי זה מחוז 1, הם לא באמת צריכים ללקט אוכל. לפי מה שמתואר זה מחוז עשיר, ובוודאי שיש להם כסף לקנות אוכל.

כן, אבל אני אוהבת להאמין שכולם שם נהנים מלחימה וכך שאם ניתן להשיג אוכל בזיעה וכוח הידיים - מה מוטב.

תודהרבה D:

קודם כל, את יודעת שאני מת על הכתיבה שלך. לא אכפת לי שאני לא מכיר את הקאנון. דבר שני, אם עשית ביטוא עצמי, אנא בדקי פעמיים לפני דברים כאלה.
אם לקחת בטא, נזפי בו על כך באופן קליל, אלה טעויות שמקשות על הקריאה, וקשה לא לשים לב אליהן.

הצבע נא על הטעויות. (:

ואם בכוונתך התייחסת אל מה שאמרו קודם לכן - כבר הסברתי שזאת בחירה שלי שיהיה כתוב כך, כמו בהרבה מאוד ספרים אחרים, כך שזה לא נחשב לטעות כתיב רצינית באמת. ^^

מה הוא רשם?