פרויקט פסח || מאיה., האוס.

שם הפאנפיק: חומות.
שם הכותבת: מאיה. כלומר אני, עצמי ואנוכי D:
דירוג: PG
שיפ: המתאמצים מאוד ימצאו פה וילסון \ האוס. לדעתי זה ג'ן טהור.
ז'אנר: אנגסט?
הערות: כפי שציינתי, המתאמצים ימצאו פה וילסון \ האוס, וזה, כידוע, סלאש. רק אומרת.
אני לא בטוחה שזה עומד לגמרי בתנאי האתגר, אבל כבר כתבתי את זה. נו, טוב.
==

גרגורי האוס הוא אדם כלוא.

האסימון הזה נפל בטלפון חייו לפני עידן ועידנים, אבל אותה קביעה עטפה את עצמה במשך השנים בניירות עטיפה צבעוניים.

האוס תמיד ניסה לשכנע את עצמו שיש אנשים שטוב להם להיות כלואים. הוא תמיד ניסה לשייך את עצמו לאותה קבוצת אסירים שמעדיפים את המזון ואת המיטה החמה בבית הסוהר על פני החיים הקשים שבחוץ.
הוא דווקא די מחבב את הכלא הזה – הוא חושב לעצמו – אותו כלא עשוי ויקודין וסמים אחרים ועבודה קשה וציניות.

ציניות.

ציניות תמיד הייתה החומה שלו.
לפעמים, רק לחלקיק שנייה בודד, האוס רוצה להניח את הציניות בצד ולדבר לעניין לשם שינוי, אבל המבטים הספק מתגרים ספק מעוצבנים מהסובבים אותו מדרבנים אותו להמשיך במופע ולבנות עוד קומה בחומה הגבוהה דייה של הציניות.

והסמים... הוא מחבב אותם. משהו בהם קורץ לו בשובבות, מאתגר אותו לפרוץ את הגבולות הפרוצים ממילא של עצמו ולהקל על הכאב.

כאב.

לגרגורי האוס תמיד היה הכי קשה לדבר על הכאב. לא על הכאב הפיזי – הרי כולם ידעו על אותה פציעה איומה ברגלו – אלא על הנזק הנפשי שנגרם לו. וילסון תמיד נהג להגיד שהוא גורם יותר נזק נפשי מאשר חש כזה, אבל תחושת הגדלות העצמית של גרגורי (וגם אותם כאבי נפש עצומים) מערערים על אותה הנחה ושוללים אותה כמעט לגמרי.

וילסון.

הוא אוהב את וילסון. וילסון הוא חבר אמת. וילסון הוא אדם טוב.
אבל חשיבה על וילסון מעלה ישר את החשיבה על מקום העבודה, וחשיבה על מקום עבודתו כרופא מעלה מידית אצלו את הפער הבלתי ניתן לגישור בין חייו האישיים לאלו המקצועיים. בחיים המקצועיים הוא אדם מצליח ובעל שם, גם אם ציניקן חסר תקנה ובעל יחסי אנוש מקולקלים מהיסוד. בחייו האישיים... טוב, בזכות חייו האישיים הוא עומד עכשיו מול מכון הגמילה החמישי שלו, משקיף באדישות על המבנה החום והמתקלף.

מחשבה קלה חולפת בראשו של האוס, מלטפת בעדינות את שולי מוחו.

חופש.

הוא מבין, פתאום, שקיומו כאדם כלוא בחומות של הרס יכול להפסיק להיות נורא כל כך – או אולי אפילו להיפסק לעולמים – אם רק יצעד בראש מורם אל אותו מוסד גמילה ויתחיל לטפל בעצמו.

הסקפטיות עוברת את העיקול האחרון במוחו והוא מושך כתפיים לנוכח המחשבה המגוחכת.

יש אנשים שנידונים למאסר עולם על-ידי חבר המושבעים של עצמם.

אני לא ממש טיפוס של וילסון/האוס, אבל אני עדיין סוגדת לך על הרעיון הכללי ועל העובדה שזה הפיק הראשון בפאנדום האוס שאני קוראת מזה חצי שנה.

והסמים... הוא מחבב אותם. משהו בהם קורץ לו בשובבות, מאתגר אותו לפרוץ את הגבולות הפרוצים ממילא של עצמו ולהקל על הכאב.
אני לא בטוחה למה, אבל נורא אהבתי את המשפט הזה.

יש אנשים שנידונים למאסר עולם על-ידי חבר המושבעים של עצמם.
חותם נהדר של פיקצר נהדר. מעולה מעולה מעולה.

עשית לי חשק לקרוא עוד מהדברים שאת כותבת, תמשיכי כך (:

איכשהו, וילסון\האוס תמיד קרץ לי. אבל מה שכן - אני לא רואה את הקטע כ-וילסון\האוס באופן מובהק וחד משמעי.
אני לא מוצאת הרבה פיקים בפאנדום האוס, בעיקר בעברית, ולכן אני משתדלת לכתוב אותם כדי למלא את החסר. אם אתה מכירה אחד טוב כזה אני אשמח להמלצות :)

ו- תודה תודה תודה תודה תודה על כל המחמאות, זה נורא נחמד לשמוע D:

אני לא מכירה את הפאנדום, אז אני אגיב על זה כקטע.
כפי שאנג'י ציינה, ההתחלה והסוף מקסימים, חזקים מאוד ונותנים תחושה של סגירת מעגל.
הצלחת להפוך את זה לאנגסט (אכן D:) חזק, על ידי המילים שפתחו כל פסקה, אני אישית מאוד מחבבת את הסגנון הזה, כך שאהבתי.
אהבתי את הדילמה שהצגת על הנוחיות שבלהיות כלוא.
האיכות של הכתיבה שלך הולכת ומשתפרת, לא מצאתי טעויות, אבל השעה... אם אני אמצא משהו, מבטיחה לערוך^^

נ.ב - זה אכן מתאים לאתגר :)

אנגסט תמיד היה בלתי מושג עבורי, ואם את אומרת שהצלחתי... זה נהדר D:
פחדתי מאוד שהייתה הגזמה בכמות המילים שפתחו כל פיסקה, ושזה הפך ל'חרוש' כבר. אני שמחה שבכל זאת אהבת :)
אני מתקשה לחשוב שאין בקטע שום טעויות, כי עברתי עליו רק מעט פעמים. אם תמצאי פה טעויות, אני אשמח לשמוע ^^
אווו האתגר. אז זה אומר שנעניתי לאתגר, לא?

ושוב - תודה תודה תודה תודה תודה על כל ההשקעה בתגובה D: