עורבני חקיין||שחר, לאתגר פסח

שם הפאנפיק: עורבני חקיין
שם הכותבת: שחר
פאנדום: משחקי רעב
דירוג: PG
שיפ: קטניס\גייל
ז'אנר: אנגסט, נראלי
הערות: אם יש טעויות בפרטים- עוד לא גמרתי את התלקחות, אז... :)
אורפז ביטאה
---------

קטניס ישבה ליד האגם. המקום היחיד שבו יכלה להרגיש שזו היא, היא עצמה. היא הייתה מוסתרת מכל העולם, מכל המחשבות של פנאם עליה. קטניס ידעה שהיא רק עבד של קפיטול, בובה על חוט. עושה את מה שהכתיבו לה, ללא דעה משל עצמה. היא ידעה את זה, אך שאר העולם לא ידע. הם האמינו בה מבלי לדעת שכל מה שהיא עושה הוא רק שקר אחד גדול. בכל מקום בו הלכה היא ראתה את הסמל שלה, העורבני החקיין.

עורבני חקיין.
משום מה, קטניס הרגישה שזהו הסמל שלה לחופש, היא לא ידעה למה. אולי זה היה קשור למה שידעה על האנשים במחוז שמונה, על ההתקוממות שלהם נגד קפיטול; כל זאת מכיוון שהיו חדי הבחנה, הם ראו את העורבני החקיין בסרטים על מחוז שלוש עשרה כל פעם מחדש. כל מה שידעה הוא שאנשי מחוז שמונה אמיצים בעיניה. לעורר מרד... זה הרבה יותר מלנסות לברוח מהמציאות. גייל אמר לה את זה פעם.

גייל.
גייל כעס עליה. אולי הוא לא הראה את זה, אבל היא ידעה שהוא כעס עליה. הוא כעס עליה כי הייתה משועבדת לקפיטול, הוא כעס עליה כי הקשיבה לנשיא שלהם, הוא כעס עליה כי הייתה עם פיטה. קטניס ידעה שהסיבה האחרונה היא אולי המשמעותית מכל. היא הבינה מדוע הסיבה הזו הייתה קיימת, אבל תמיד רצתה להתעלם ממנה, להדחיק אותה עמוק מבלי לדעת למה היא עושה זאת. היא רק רצתה את גייל של פעם, היא התגעגעה אליו. קטניס רצתה לחזור לצוד יחד איתו, להיות בתוך היער ולדבר איתו על כל דבר שבעולם. אך התקופה האחרונה השפיעה מאוד על שניהם. קטניס רק רצתה לחזור לאותה תקופה שהייתה לפני משחקי הרעב.

משחקי הרעב.
המשחקים שהרסו את חייה, אך באותה מידה היא ידעה שהם היו הורסים אותם גם אם לא הייתה משתתפת בהם. קטניס חשבה רבות על מה היה קורה אם לא הייתה מתנדבת, אם הייתה מניחה לפרים להשתתף. היא חשבה על זה רבות ומעולם לא התחרטה. עם כל האמונה שלה בפרים, היא ידעה שהיא לא הייתה שורדת. אם רק יכלה לשנות את תוצאות ההגרלה, לגרום למשחקים האלו לעזוב אותה בשקט.
קטניס שנאה את המשחקים האלו. כל שנה ושנה נאלצה לצפות בהם, אך היא העדיפה לצפות בהם מלחוות אותם. המבוך, המוות, הסכנה... כל אלה נשארו בראשה זמן רב לאחר המשחקים. היא חוותה את הסיוטים האלה כל לילה מחדש. כל פעם מחדש התעוררה רועדת ומצאה את עצמה בזרועותיו של פיטה. קטניס הייתה אסירת תודה, אך לא ידעה מה זה אומר עליה. כל מה שידעה הוא שגם עליהם היא הייתה מוותרת, על כל הסיוטים שהתקיפו אותה בלילות. פתאום נזכרה, שדווקא בלילה ההוא הסיוטים לא הגיעו.

קול שירה נשמע מהשמיים. קטניס הביטה למעלה: מבין ענפי העץ הסבוכים הופיע לו העורבני החקיין ושר; כל כך רחוק ממנה.

זה לא רק מחוז 8 מתקומם, זה בכלל כל פאנם חוץ מהקפיטול כמובן!

גאד, שחר. את הורגת אותי כל פעם מחדש.
מודה, יש לך כמה טעויות פה ושם בקשר לספר עצמו, אבל לא נורא D:
אבל... (תמיד יש)
חילקת את זה לקטעים, ואני מודה, זה ממש לא מתאים. כל קטע נראה כאילו הוא מספר על משהו אחר. וגם הכתיבה עצמה לא ממש קטניסית.
אבל ממש יפה D:

זה ספאם. פעם הבאה המנע מתגובות כאלה.

close dor- כפי שאמרתי, עוד לא גמרתי את הספר, אז עוד לא הגעתי לזה.
יהל- תודה

לדעתי כדאי שתסיימי את הספר לפני שאת כותבת עליו ומסיקה מסקנות שיכול להיות שיהיו מוטעות (;

הכתיבה שלך מציגה את קטניס בזווית קצת אחרת, ונורא לא אופיינית לה. לא הצלחתי להתחבר אליה במיוחד ואני חושבת שהעברת הרגשות בפיקצר היה חלק משמעותי מאוד שלא ממש צלח.

למרות שהחוט המקשר בין ארבעת הקטעים היה נורא ברור, לא הבנתי עדיין את ההקשר בין שלושתם והם נראו לי נורא שונים ומופרדים זה מזה, כאילו יכולת להציב אותם (בעיקר את השלוש העיקריים) בפניי עצמם והקוראים היו מבינים לאן את חותרת.

בסך הכל נהניתי מהכתיבה שלך ואני מקווה שתעזרי בהערות הבונות ותמשיכי להראות לי ולאחרים למה את מסוגלת (;

טוב, אני חייבת להתחיל בעובדה שהדמות שיצרת פה אולי נקראת קטניס, אבל היא לא קטניס. אני ממש לא מאמינה שהיא מוצאת את האגם מקום מסתור, אלא יותר מקום של... זכרונות. רוגע. גם התיאור של הבובה על חוט הרגיש לי טיפה צולע.
וזה לא נכון שהיא ראתה בכל מקום את העורבני החקיין, ואני גם לא חושבת שהיא מוצאת בו סמל שלה או של חופש, אלא של ההתקוממויות (ורק מאוחר יותר היא מבינה שהיא העורבני החקיין, אבל זה כבר בסוף הספר ולא הגעת לשם, אז לא התכוונת לזה).

הפסקה על גייל קצת עצבנה אותי, כי קטניס אף פעם לא הדחיקה את הקשר שלה עם פיטה, פשוט לא דיברה על זה יותר מדי עם גייל.
והפסקה האחרונה הייתה פשוט מאולצת. זה נראה כאילו ניסית לדחוף כמה שיותר אירועים בפסקה אחת קטנה. גם הסיוטים, גם הלילות עם פיטה, גם ההתנדבות, גם המשחקים... זה הרגיש לא אמיתי.

אהבתי את הרעיון של להתחיל את הפסקה החדשה במילה האחרונה בפסקה הקודמת. יצא לי לכתוב ולקרוא כמה פעמים בסגנון הזה והוא נורא תופס, אבל אני חושבת שהיית צריכה לעבוד טיפה יותר על הדרך בהם הפסקאות יקשרו כדי שזה ייראה יותר טוב.
סך הכל אבל, הכתיבה שלך טובה.

ורק שתי הערות: רושמים פאנם ולא פנאם, וזה לא באמת שיפ, כי אין כאן באמת תיאור של אהבה כלשהי. ^^