ללא שם| M, יומני הערפד

שם: אין
פאנדום: יומני הערפד
שיפ: כל מיני, אבל לא מתמקד בהם יותר מידי.
דירוג: PG13 חלש
ז'אנר: אגנסט
הפיקצר נכתב בכמה דקות, אז יש מצב שהוא די מחורבן ולא מובן. סלחו לי.

מכיל ספויילרים לפרק 21 בעונה 2.

~~~~

אלאריק היה הראשון ללכת. מסתבר שהוא היה הרבה יותר רגיש ממה שהוא נתן לאנשים לראות, והאובדן של אהבת חייו השנייה לאחר שהראשונה כבר מתה היה יותר מידי בשבילו. אני חושבת שאם הייתה לו עוד משפחה הוא היה נשאר, אבל בעצם לא היה לו שום דבר להישאר בשבילו.
מצאנו אותו תלוי מהתקרה בבית שלו, שלושה ימים אחרי הלוויה.

השני ללכת היה דיימון.
הוא כל הזמן צרח והתפתל בכאבי תופת והתחיל להזות ולהיכנס להתקפים מסוכנים מידי, ולולא הטבעת של ג'ון הייתי מתה כבר עשר פעמים לפחות.
סטפן לא עשה כלום כדי לעצור אותו. הוא היה יושב מסוגר בחדר ביחד עם בוני וערימות על גבי ערימות של ספרי כשפים ומחקרים וסיפורי עם וכל מה שיכל לתת קצה כיוון למציאת התרופה שתגאול את דיימון מייסוריו ותשאיר אותו בחיים. הוא לא מצא אותה.
יום אחד דיימון ביקש ממני לבוא אליו. הוא היה כולו לבן כמו מת ומזיע, והעיניים שלו היו אדומות ומלאות אימה של הזיות וכאבים - על היד הפגועה לא העזתי להסתכל בכלל. החזקתי לו את היד השנייה כשהוא נשם בכבדות. בכיתי בשקט עד שלא יכולתי לבכות יותר, ונישקתי את שפתיו הרותחות מחום. הוא הצליח לחייך רק בקושי, ואני חושבת שהוא ניסה להגיד משהו אבל לא הצליח. בכוחותיו האחרונים נתן לי יתד מעץ ואני הבנתי מה הוא רוצה שאעשה ולא הצלחתי. עוד איכשהו נאחזתי בתקווה שהם ימצאו דרך להוציא אותו מזה, שהוא יהיה בסדר. לא רציתי לאבד גם אותו.
אבל הוא מת יומיים אחר כך, בלי יתד בלב. רק המון ייסורים וכאב, כשהמחלה הרגה אותו.

טיילר הלך אחריו.
אני מניחה שזה בגלל רגשות האשמה, שאולי היו נעלמים עם קרוליין הייתה מעודדת אותו אבל היא בעיקר הסתגרה בעצמה וזה לא עזר במיוחד. הסיפור שלהם היה טראגי למדי, כי עד שהם סופסוף היו חכמים מספיק כדי להבין שהם אוהבים אחד את השני כל הדברים האלה נפלו עליהם. זה היה טמטום מלכתחילה לספר לו על מה שקרה לדיימון, אבל האמת היא שהוא היה מגלה בכל מקרה מתישהו. הוא לא אידיוט. ובכלל, מה עוד יכולנו להגיד לו?
בערך חודש אחרי שדיימון מת טיילר קפץ מהגג של אחוזת לוקווד. קרוליין תקעה בעצמה יתד יומיים אחר כך.
ביום של הלוויה שלה סטפן כלא את מאט עד שכל הוורבנה יצאה לו מהגוף וגרם לו לשכוח מהכל ושכנע אותו שהוא צריך לעזוב את המקום. אז הוא עזב. ידעתי שאם הוא לא היה עושה את זה מאט היה משתגע גם כן, ואם יכולנו להציל אותו זה היה שווה את זה, אפילו שזה כאב.
ונשארנו רק ארבעה, סטפן ואני, בוני וג'רמי.
בוני הפסיקה לתפקד לגמרי והייתה מהלכת סהרורית בבית, כמו רוח רפאים, לא מראה שום רגש או סימן למשהו שהולך אצלה בפנים, אבל אני הייתי שומעת אותה צורחת בלילה מתוך שינה. כולנו שמענו, אבל אף אחד לא אמר כלום. הכוחות שלה הלכו ונעלמו, דהו אט אט, והיא הפסיקה להשתמש בהם. או שבכלל לא ניסתה.
ג'רמי חזר לסמים. הוא איבד יותר מידי אנשים ולמרות שהתעקש שעדין יש לו אותי ואת בוני, ידעתי שזה לא מספיק. כי אני הפסקתי להיות אלנה ובוני הפסיקה להיות בוני, וזה כאילו אנחנו כבר לא שם.
הוא היה יושב מסומם לגמרי וחסר חושים, ולאף אחד לא היה איכפת. בהתחלה ניסיתי להוציא אותו מזה אבל זה היה אבוד אז הפסקתי לנסות, עד שיום אחד הוא נרדם ופשוט לא קם יותר.

פעם חשבתי שגם אם רק אני וסטפן נשאר בעולם זה יהיה בסדר, אבל זה לא היה, ושנינו ידענו את זה.
כשהיינו הולכים לישון הוא היה מחבק אותי חזק כי אני זה כל מה שנשאר לו בחיים, והוא היה כל מה שנשאר לי.
אבל זה לא היה מספיק.
"סטפן?" מלמלתי לילה אחד, כשאף אחד מאיתנו לא הצליח להירדם.
"כן?"
"אני רוצה ללכת." אמרתי.
"לאן?"
"פשוט ללכת מכאן."
והוא הבין את הכוונה שלי ולא הייתי צריכה להסביר יותר מזה. הוא שתק כמה רגעים, ואז אמר "גם אני."
ושוב התחלתי לבכות, והוא כרך את הידיים שלו סביבי, וכל הגוף שלי רעד.
"כואב לי." אמרתי. "כואב לי כל-כך."
הוא ליטף את שערותיי בעדינות. "אני יודע."
"בבקשה, תגרום לזה להפסיק."
"מתי?"
ואפילו שלא ציפיתי שיהיה כל-כך ענייני זה שימח אותי שהוא לא שואל שאלות ולא מתנהג בהרואויות מטופשת, כי גם הוא רצה את אותו הדבר כמוני.
אז יישרתי אליו מבט, אל העיניים החומות הכנות שלו, ואמרתי את האמת. "עכשיו."
אז הוא נישק אותי על שפתי ואמר שהוא אוהב אותי ושניפגש כבר שם.
אז עצמתי את העיניים וראיתי מולי את כולם- כל האנשים שאהבתי בחיי, כל האנשים שאיבדתי.
והכאב שבחזה הלך והתעצם עד שכבה בבת אחת. ולא כאב לי יותר.

מופלא. מהפאנפיקים שכותבים ברגע אבל התבשלו בפנים כמה זמן.
באופן אבסורדי דווקא מה שהפריע לי היה נוכחות הכותרת. כאילו, לב אטום? באמת? תני לקורא קצת קרדיט לתאר לעצמו לבד איך היא מרגישה.
אני חושבת שכל אחד היה מפרש באופן שונה את התחושות שלה לגבי המתרחש - אני דמיינתי אותה סהרורית וכבויה ובעיקר מבולבלת כל כך עד שהיא אפילו לא יכולה לעצור ולחשוב על זה. לב אטום? אלוהים, לא. לב מתקלף, לב סדוק, לב ערום ורועד. לב שנעטף בשכבה דקיקה של קרח שרוף.
לכן גם הפריע לי כל כך שטרחת לעדכן אותנו מתי הלב שלה נאטם לגמרי. ותרי על זה, זוהר! היא לא נותנת לנו לטעום את התחושות שלה לאורך כל הקטע, אנחנו נאלצים להיכנס לה לתוך הקישקעס ולהבין את זה לבד, אל תגרשי את הקוראים החוצה ותסבירי להם בדיוק כמו מה הלב שלה נראה ברגע המסויים הזה.

לא הגבתי בפורום כל כך הרבה זמן וגם לא תכננתי להגיב, סתם הסתקרנתי לראות איך הכתיבה שלך התקדמה. הפיק כתוב טוב מאוד, אני אוהבת את הסגנון ובהחלט הפכת לי איזשהו חלק שם בפנים. החלק האחרון היה חלש, דווקא שהכי היה אמור להשאיר אותי עם לב תפוס חזק, אני חושבת שקצת נאבדת שם לקראת הסוף.

אל תוותרי לעצמך. הפיקצר הזה טוב מאוד מאוד, אחד הטובים שלך, תני לו שם חדש, ותרי על כל הקונספט של "לב אטום" ושכתבי את הסוף.
וכמובן, חדשי עימי את הקשר.
נשיקות.

וואו. הייתי בשוק כשראיתי שהגבת כאן ><

שוב, כמו שאמרתי קודם הפיקצר נכתב ברגע, ושיכתובים זה הצד היותר חלש שלי.
לקחתי לתשומת ליבי את העניין עם השם וכל העניין של הלב.
וכן, את החלק האחרון גם אני לא ממש אהבתי.

אבל תודה רבה על ההפתעה הנעימה3>

כן, גם אני הפתעתי את עצמי קצת. XD
שימי את הפאנפיק בצד ותחזרי אליו כשתהיי במצב רוח מלנכולי או סתם בקטע של שכתובים.
שחר (שרוחה נמצאת ממש פה לידי) מוסרת שהיא צדקה בעניין סיומה של תקופת היובש. WEL.
ולגבי החידוש קשר לא הגבת, הא, פוצה?
לא, אוקי. אוקי.
פשוט אוקי.