הספירה || רייצ'ל., לאתגר החודשי.

שם הפיקצר: הספירה *שם תקוע, אני יודעת*
שם הכותבת: רייצ'ל.
פאנדום: חומריו האפלים.
שיפ: ליירה\וויל.
דירוג: PG.
ז'אנר: רומאנס, אנגסט.
וויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לפיליפ פולמן.
תודות: לדניאל שביטאה D:
אני לא כלכך מרוצה מהתוצאה, אבל זה מה שיש.

"ביום הכי ארוך בשנה, בשתיים עשרה בצהריים, כל עוד אני בחיים. כל עוד אני בחיים..."

ליירה משכה את שמיכתה כך שתכסה גם את פניה, והתהפכה במיטתה. עוד שבוע, עוד שבוע והם ייפגשו. עוד שבוע והיא תוכל לדמיין את ישותו בבהירות, לדמיין את מגעו על עורה כאילו הוא כאן ומעולם לא היה צריך ללכת. רק עוד שבוע...
פאנטלימון, שחש בחוסר נוחותה של ליירה, הזדחל אל מחוץ לשמיכה והתמקם מול פניה. פניו הוארו כשהוא חייך אליה, ורק שניהם ידעו את הסיבה לכך.
מיואשת מניסיונה הכושל להירדם, ליירה קמה מהמיטה ופסעה לעבר חדר האוכל, בזמן שפאנטלימון התיישב על כתפה, זנבו מצטנף סביב צווארה. למרות החושך אשר אפף את הטרקלין, ליירה יכולה הייתה להצביע – ללא קושי, בהחלט – לעבר המושב בו ישבה גברת קולטר, כאשר לראשונה נשבתה היא בקסמיה.
"אני לא רעב," פאנטלימון הצהיר, מגרגר ברכות באוזנה של ליירה. היא צחקה, מתיישבת על אחד מהכיסאות מסביב לשולחן הגדול.
"הסחת דעת," היא השיבה בקור-רוח, ידיה משחקות עם שולי המפה. פאנטלימון לא הוסיף לדבר, כי הכאב בעיניה החל להכאיב גם לו. עוד שבוע, הם סיכמו בשתיקה.

ביום למחרת, ליירה מצאה את עצמה משוטטת ברחבי הגן הבוטני. למרות שהפגישה נקבעה לעוד שישה ימים, היא לא הצליחה להתאפק. הפרידה מוויל נשארה טרייה בזיכרונה, על אף שעברו שנים מאז. היא משתדלת לא לחשוב עליו, להדחיק את הכאב עד לנקודה שבה הוא חייב לחזור לחיים. אבל הזיכרון עדיין שם, והיא יודעת את זה כי פניו הן דבר הראשון שהיא רואה בבוקר והדבר האחרון שהיא רואה לפני שהיא שוקעת בשינה.

ככל שהמועד התקרב, כך הכאב התחזק. הכאב הזה של הזיכרון והידיעה שהם אף פעם לא יהיו ביחד. לא כמו שרצו, לא כמו שהם היו אמורים להיות.
פאנטלימון ממשיך להגיד מילים מנחמות אבל ליירה כבר לא באמת שומעת, כי השמיעה שלה ממוקדת רק בקול הזריחה האפורה של שעת הבוקר המוקדמת. השקיעה הדואבת מעליה כה מתוקה במראה וכה מנחמת, היא זאת שעוזרת לליירה להחזיק מעמד; היא מסמלת את סיומה של הספירה. היא מסמלת גם את תחילתה מחדש.

ביום האחרון ליירה לא נרדמה, כי ההתרגשות פעתה בה ומנעה ממנה את הרוגע שבשינה; לליירה לא אכפת. רק עוד כמה שעות והיא תהיה שם, הוא יהיה שם, וזה יהיה בדיוק כמו מה שהיה אמור להיות.
"קדימה," פאנטלימון אמר ודחף באמצעות זנבו את דלת חדרם. ליירה עקבה אחריו, מהלכת בדממה, והפעם היא לא הצליחה להפר את השקט; הפעם היא גם לא רצתה. זאת הייתה הדרך שלה להתמודד: להשאיר את הכל בראש ולא לתת לדבר לצאת החוצה.
כשהשתיקה עדיין מרחפת מעל שניהם, הם ישבו על הספסל הקבוע. עיניה של ליירה בהו במחוג השעון כשזה עשה את דרכו באיטיות-מדי לטעמה לכיוון שעת הצהריים העגולה, ובעפעוף קצר סילקה דמעה שהתחמקה לעיניה.

ואז, אז היא הרגישה את זה; חום. חום מערסל. גם פאנטלימון הרגיש זאת, כך הבחינה, כאשר הוא התיישר על ברכיה, עיניו מביטות בה והבנה פושטת בהן. ללא החלפת מילים השנים ידעו שהם לא לבד.
אנחת כאב נפלטה מבין שפתיה של ליירה, שאיבדו את הרכות שלהן עם השנים. היא דימתה את עצמה משעינה את ראשה על כתפו של וויל, שהיה שם, ממש לידה, ועם זאת אלפי קילומטרים הרחק. ליירה שמעה זמיר מזמר אי שם, בעוד שרוח קלילה פורעת את שיערה ומניעה את העלים מעליה. קול הפעמונים המוכר צלצל באוזניהם וליירה שחררה ייבבה שהתחבאה בגרונה זה זמן רב. פאנטלימון התכרבל בחיקה, והשניים ישבו שם, דוממים כביום היוולדם, מקשיבים ליללת הרוח ולזמיר שלא פסק משירתו. היום הגיע, גם השעה, אבל ליירה לא יכלה להפסיק לחשוב על כך שזה ייגמר. כי הרגע חייב להיגמר, ואז היא תצטרך להמתין עוד פעם את פרק הזמן המייגע הזה, בהשתוקקות לרגע שיחזור.
"אל תאמללי את עצמך," פאנטלימון אמר בקול רך. "תתענגי על עכשיו. יש לנו זמן לדאוג לאחר כך," הוא הוסיף. ליירה הנהנה, אצבעותיה עוברות ברפרוף על פרוותו הזהובה-אדמדמה. כמובן שהוא צודק.
וזה הספיק לה. הידיעה שהם כאן, עכשיו, ביחד. זה יספיק לה.
עד לספירה הבאה.

אני חייב לומר ש... זה מדהים?
למרות שהיה משהו שיש בשיפ של ליירה וויל שהוא קצת יותר, אבל עדיין פחות. משום מה נראה כאילו זה קיטשי יותר מדי ונהנה מהרגע יותר מדי, שלפי מה שהבנתי מחומריו האפלים השיפ של ליירה וויל לא כזה.
אבל מדהים D:

למען האמת, אני גם חשבתי שהשיפ שלהם הוא לא מהקיטשים, ואז קראתי את הפרקים האחרונים ב'משקפת הענבר' על מנת לרענן את זכרוני והופתעתי לגלות שאני טועה. אם תעיין פעם נוספת, אתה תשים לב לכל מה שהם אומרים אחד לשני... רומנטים בהחלט.
ולמרות שלא הבעתי את הרגשות שלה בעזרת מילים, חשבתי שיהיה נכון יותר שזה יתחולל בראשה.
וחוץ מזה, אם חושבים על זה, המסכנים האלו לא יכולים לחיות ביחד בגלל הרפאים. ואחרי כמה שנים (שלא הגדרתי, אבל חשבתי יותר לכיוון של השמונה) הם בטוח מתגעגעים אחד לשני.

תודה רבה D: