לסיפור הזה יהיה סוף טוב || יהל, לאתגר החודשי S:

שם: לסיפור הזה יהיה סוף טוב.
כותב: יהל. אני.
פאנדום: סיפורי האוטורי, רשת השמיים רחבה.
ז'אנר: אנגסט-פלאף כזה.
שיפ: אקאנה/שיגרו וOFC/OMC.
דירוג: R מבחינת האלימות (בערך...) וPG13 מבחינת המיניות ברמיזה קטנה קטנטונת קטנטנה.
וויתור זכויות: לליאן הרן, כותבת מדהימה.
תודות: לאורפז, שביטאה לי באופן מושלם.

השמיים באור השקיעה זה דבר יפה כל כך. בעיקר היום, כאשר הצבע הכתום של השמיים מתמזג עם צבעם הורדרד של פריחת עצי-הדובדבן, ובעיקר פה, ליד האגם, כאשר המים והשמיים מתמזגים יחדיו, ובעיקר עם אקאנה לידם, מביטה בבואתה במים.
אקאנה שטפה את פניה במים הרדודים, שערה היפה גלש על כתפיה כגלים בים, עיניה של אקאנה אינן שיקפו את מחשבותיה, אך מתחת לעיניה הדמעות נצצו.
היא פחדה. היא פחדה שהוא לא יחזור לעולם, שהיא לא תראה אותו יותר.
היא התיישבה, התיישרה ושמה את שתי ידיה על ברכיה, כעושה מדיטציה. אבל לא, היא לא עשתה מדיטציה, היא חשבה.
"אקאנה?” קול מטושטש כמעט נשמע מקרוב, “אקאנה?”
אקאנה זיהתה את הקול. לא היה לה צורך לראות את פניה של האישה לה שייך הקול הזה.
"הארונה,” אמרה אקאנה בשקט, עיניה עצומות למחצה, “שבי, בבקשה.”
הארונה התיישבה, מלמלת משהו במבוכה. “זה יום יפה,” אמרה בעצב.
לא היה צורך להסביר את המשמעות האחרת של המילים.
"כן,” מלמלה אקאנה,“יום יפה מכדי למות בו.”
"אל תאמרי דברים כאלה!” נזפה בה הארונה בתוקף, אבל בשקט, כנוזפת בעצמה.
הארונה תמיד הייתה סוג של אמא בשביל אקאנה, אז היא הפסיקה.
"ספרי לי סיפור,” לפתע אמרה.
"סיפור?” אמרה הארונה במבוכה.
"כן, סיפור. כזה שהיית מספרת לילדיך לפני השינה, סיפור יפה, נעים.”
"אין לי ילדים,” אמרה הארונה, סומק עז בלחייה, “אבל יש לי סיפור.”
"אז ספרי,” אמרה אקאנה והתיישבה בנוחות מול הארונה, כשלצידה האגם.
הארונה כיחכחה בגרונה, ואז התחילה, “את רואה את השבעה עצי דובדבן האלה, שם? שכאילו מקיפים נקודה כלשהי, בדיוק ביניהם?”
אקאנה הינהנה.
"מספרים שפעם, לפני המון זמן, חי שם כהן זקן. הוא סגד לרוח האגם הזה, פה, וכל בוקר היה בה לפה ומתרחץ פה,” לפתע נשבר קולה של הארונה במין יבבה, אך אז המשיכה, “היו מספרים עליו שהוא קורא עתידות, אנשים מכל קצוות תבל היו באים לפה לשאול אותו שאלות. הוא היה עוזר להם בשיקויים, קסמים. אנשים היו אומרים שרוח האגם נתנה לו את הכוח לזה, אך היו כאלה שלא האמינו וניסו להערים עליו.” קולה שוב נשבר. היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה, “היו שואלים אותו שאלות ידועות מראש, 'מי אני?' וכדומה. אבל הוא ענה את התשובה הנכונה, הוא לא אמר 'אתה איזה לוחם בלה בלה', הוא אמר את האמת. הוא ידע שהאיש שמולו בא להערים עליו, אז הוא אמר לו 'את נסיכה, אך אינך נסיכה בתוכך. דמך עושה אותך מפונקת ונקמנית ובאת לפה בתקווה שתצליחי להערים עליי, אך אינך יכולה. אני מבין.' הנסיכה המוקסמת הבינה זאת וברחה מהאזור.” הארונה סיימה לפתע, שקועה במחשבות.
"הארונה,” העירה אותה אקאנה ממחשבותיה.
"הא, כן. איפה היינו?”
"בנסיכה.”
"כן, כן. הממ... הכהן שהתאהב בנסיכה, שהבינה את עצמה לפתע, התפלל לרוח האגם שתעזור לו. יום ולילה ישב פה, בדיוק היכן שאנו יושבות. הוא לא שתה ולא אכל, לא נם ולא חלם, לא דיבר ולא חשב, רק ישב.
"אך יום אחד הוא התייאש. הוא נכנס אל ביתו הקטן וצרח אל השמיים, 'די! אני לא יכול כבר!'. הוא התיישב על מיטתו והשינה סחפה אותו. בחלומו נגלתה אליו דמותו של אל האגם, האל אמר לו שהוא יענה לבקשתו, הנסיכה תחזור לאחר חידה, אך בגלל שוויתר עליה אחרי שישן, ישלם על זה מחיר כבד. 'מה המחיר?' שאל הכהן. 'אתה תראה,' אמרה הרוח ונעלמה.
"בבוקר המחרת הוא קם. הוא לא שכח מהחלום, אז הוא התיישב על גדת האגם והתפלל. ביום שלמחרת הגיעה משלחת קטנה. ושם, בתוך אפריון מפואר, ישבה הנסיכה,” הארונה השתעלה.
"הארונה, מה קרה לנסיכה והכהן?” אמרה אקאנה כמו ילדה קטנה.
"אה... את בטוחה שאת רוצה לשמוע את ההמשך?”
"כן.”
הארונה כיחכחה בגרונה והמשיכה, “הנסיכה הלכה ברגל אל ביתו של הכהן ושאלה אותו שאלה, 'מי אני?'
"ואז הבין הכהן מהי החידה, החידה הזאת בדיוק! אבל, פעם ראשונה מזה שנים, הכהן שכח את עצמו אל תשוקתו ואמר תשובה לא נכונה. 'את נסיכה,' אמר. 'שבאה רחוק רק כדי לראות אותי.' לרגע קטן אחד, ראה את דמותה של רוח הנהר מצקצקת בלשונה בפינת החדר. הרוח הביטה בשעון כיס שבידה, זרקה אותו לאוויר והשעון התנפץ. 'נגמר הזמן', לחשו שפתיה של הרוח, 'החידה אינה נענתה'.
"החדר החשיך במהירות. הנסיכה לא הבינה, הכהן ניסה להרגיע אותה, אך לא הצליח. מסתבר שביתה של הנסיכה נעלמה בין קירות הבית. הנסיכה חיפשה וחיפשה, אך לא מצאה. הרוח ישבה בפינת הבית כל הזמן הזה וציקצקה בלשונה. 'האר-' “ הארונה הפסיקה לרגע, לוקחת נשימה עמוקה.
"הנסיכה השתגעה לגמרי, ראשה התהפך עליה. היא נשכה את שפתיה עד זוב דם וליקקה את דמה. הכהן אמר לה להירגע, שהכול יהיה בסדר, אך היא לא הקשיבה, רק צעקה עליו שישתוק והתיישבה בצד החדר, מוכת הלם ממילותיה. הכוהן מילמל עוד משהו, גם שיהיה טוב, כנראה. היא קמה ודחפה אותו. הוא נופל, המום לגמרי. היא דוחפת אותו, ודוחפת לפינת הקיר, שם מחכה לו הרוח בידיים פתוחות לרווחה, כאילו בכדי לתפוס אותו,” הארונה דיברה יותר ויותר מהר, והיא מילמלה, הארונה מעולם לא מילמלה. “עוד דחיפה אחת קטנה... קטנטנה... והכהן נפל לזרועות הרוח ונעלם. הנסיכה, ביגון ובצער, צרחה עד השמיים. לקחה את אחת העששיות ליד ושרפה את בגדיה ואת עצמה איתם, וביחד עם זה את כל הבית.” הארונה לקחה נשימה עמוקה ונרגעה. “מתוך ההריסות יצאה ילדה אחת, קטנה, תמימה, מחפשת את אמה.”
השתיקה ששררה לאחר הסיפור הייתה מביכה באופן מפחיד, אך אחרי כמה זמן אקאנה אמרה, “לסיפור אין סוף טוב.”
"נכון,” הודתה הארונה.
עוד שתיקה מביכה.
"יום יפה היום,” אמרה אקאנה.
הפעם הארונה לא נזפה בה. “אל תדאגי,” אמרה הארונה, “לסיפור שלך יהיה סוף טוב, אני מבטיחה.”
השתיקה עכשיו נראתה כאילו מישהו סתם את פיותיהן של השתיים.
הארונה הלכה משם, לאחר שנתנה חיבוק קטן לאקאנה.
ואקאנה ידעה, היא ידעה שפעם אחת, פעם אחת בכל ימי חייה של הארונה, היא לא תצליח לקיים את הבטחתה.

---

לא משנה שהרוב לא מכירים את הפאנדום (מומלץ מומלץ מומלץ מומלץ מומלץ!!!).
אממ, ת"ב?

וואו, יהל, זה מקסים.
אני אמנם לא מכירה את הפאנדום, אבל הצלחת לכתוב את זה בצורה שזה יגרום לקורא להרגיש כאילו הוא מכיר את הסיפור שעליו הפיקצר נכתב.
תיאורי הטבע בהתחלה פשוט יפהפיים.
העברת היטב את מערכת היחסים בין שתי הנשים.
יש לי רק הערה קטנה אחת:

- נראה לי שהתכוונת לכתוב: "... של האישה לה שייך הקול הזה."
אתה כותב מוכשר מאוד, אל תפסיק לכתוב :)

תודה D:
כבר מתקן.