למה ציפית?/מאיהD:|| בערך לאתגר השבועי . XD, כי קליין זה הכי שליטע. D:

[Kurt Hummel]

שם הפיק: וואו, חשבתי על מלאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אפשרויות לשמות בשביל זה.
ורובם היו לא קשורים. XD
אז הלכתי על "למה ציפית?" D:
פאנדום: GLEEGLEEGLEEGLEE!!!! :D
שם הכותב: מאיה. D:
דירוג: אני חושבת שPG13, כי כתבתי כמה מילים גסות.*אהמאהמפאקינגאהמאהמ* XD
ואולי גם היו אומרים בגלל החדמיניות. אבל זה שטויות.
שיפ: קלייייייייייייייייייייייייייייייייייין 33> (משומה.XD)
ז'אנר: פלאף.D:
הערות : וואו. זה כזה פנטזיה שלי. XD
קליין לנצח. D:
ד"א, זה לא ממש לאתגר השבועי. כי... אממממ, ראיתי את התמונה וחשבתי כאן בליין יציע נישואין לקורט. D:
ואז התמקדתי בזה ולא בתמונה.. אז קיבלתי השראה מהתמונה אבל זה לא לגמרי מבוסס עליה.
סליחה על הפאשלה. ^-^
הזכויות לסיפור זה לא שמורות לי. אלא ליוצרים (הסגייידים3>) של גלי D:
תהנו. ^-^
~~~~~~~~~~~

קהות חושים היא מילה טובה לתאר את המצב שלי שאני קם בבוקר.
קהות חושים.
השעון המעורר שלי מצפצף כמה פעמים. אני אפילו לא טורח לספור את הצפצופים המעצבנים והנדושים. השעה שש בבוקר, לעזאזל.
אני צריך להגיע לאולם התיאטרון, לאודישן הבא שלי. זה נשמע לי מעיק, אבל הבטחתי לבליין שאני לא אוותר.

התפקיד הוא תפקיד די גדול, ואני מתופף על ההגה במתח גובר בעוד אני נוסע במורד שדרה מלאה בחנויות, רחובות חולפים על פניי כמו זיכרונות רחוקים. ואני חושב על בליין.
רמזור אדום. פקק. דברים כאלו. הייתי מודה לאלוהים, אם הייתי מאמין באחד כזה. אז אני מודה למזל שלי, במקום.
פשוט אין לי כוח. נגמר לי החשק לקום מהאוטו, לומר את השורות הטיפשיות של התפקיד הטיפשי שלא כולל אותו. את האהבה האמיתי שלי. הבמה יכולה לעמוד בתור.
אנחה.

אני לא מסוגל לחייך בלעדייך.
אני לא מסוגל לעשות כלום כמו שצריך.
להתרכז.
לחשוב על משהו חוץ ממך.
שלא לדבר על לעבור את האודשנים האדיוטיים האלו שאני ממשיך ללכת אליהם.
ואם הייתי יכול, הייתי נשאר איתך כל דקה בכל יום.
ואני פשוט רוצה לוותר בלעדייך.

אני מפעיל את הרדיו. שיר של קווין. שיר מוזר ושקט שלא שמעתי אף פעם. חדשות. משהו לא מעניין.

אני אוהב אותך.
ושום דבר לא יכול לשנות את זה.
אני אוהב אותך.
אני רוצה להיות איתך לנצח.

צליל מוזר של רטט עולה ממקום כלשהו באוטו. זה הפלאפון שלי, אני מנחש, וברגע שאני עוצר ברמזור אדום אני מחטט בתיק החום שלי.
"הלו?" אני פולט לתוך האייפון השחור שלי, ומחטט בתיק כדי לחפש משהו נוסף.
"שמאלה..." נשמע קול רעב ומוכר.
"בליין?" אני שואל. הוא נשמע ממש מוזר, ועוברות כמה שניות לפני שאני מבין שאני מחייך כמו אדיוט.
"פנה שמאלה. בפנייה הבאה." הוא מוסיף, הפעם בקול... פחות של זומבי. היד שלי מלטפת משהו רך בתוך התיק ואני מוציא אותו.
"בליין, אם זו עוד אחת מההתערבויות שלך, אני לא - וחוזר, לא אפסיק לדבר על הז'קט הכחול שהזמנתי באינטרנט עד שהוא יגיע ותראה כמה הוא נפלא בעצמך." אני מביט בעצם הכחלחל שהוצאתי מהתיק, ומשתדל לא להתנשם, כי הוא שומע אותי.
"פשוט..." בליין נאנח, אבל אני יכול לשמוע את החיוך שלו בטלפון. "תסמוך עליי."

אני סומך עלייך.
בעיניים עצומות, אני אתן לך להוביל אותי בחושך.
אלוהים, אני אוהב אותך כל כך.
אני רוצה ליפול אחרייך לתוך התהום,
אני רוצה שתתן לי לאהוב אותך לנצח.
ואני לא רוצה - אני לא מסוגל - לחשוב עליי בלעדיך.
או יותר גרוע, עליך עם מישהו אחר.

"בסדר. אבל איך אתה יודע איפה אני?"
"ביי, קורט. אני אוהב אותך." לרגע אני תוהה אם זה מוזר שהלב שלי עושה סלטה קטנה בכל פעם שאני שומע את המשפט הזה, למרות שעברו שלוש שנים. וואו. שלוש שנים.
"גם אני אוהב אותך." אני אומר, רעד קל בקולי.
והשיחה מתנתקת.
כמה זה פשוט.

שום דבר לא נמשך לנצח. חוץ מאיתנו.
אנחנו... נועדנו, נועדנו להמשך לנצח.

אני פונה שמאלה, ומגלה לפניי כביש ארוך, שלאט לאט נכנס לתוך יער. ואני נכנס לתוכו. השעה מוקדמת. השמש עדיין מתלבטת אם להפרד מארץ אחת,
ולהביא אליי את מה שנחשב באמת... בוקר.


שש בפאקינג בוקר, ואני עוקב אחריו לתוך פאקינג יער.
מה עובר עליי בגלליו?

העיניים שלי עצומות, ואני סומך על מה שאתה רואה בלבד.

ומה אם הוא יוותר?

השמש נושקת לשמיים, מלטפת אותם, עולה כנגד ההשתקפות שלה במראה, בדיוק כמו שאני מסדר את השיער אלפי פעמים לפני שאני יוצא מהבית.
העצים מתערבלים בתוך האדם, משחקים עם הרוח הנושבת.
מתפללים שלעד יישאר הרגע.

כי הרגע הוא מה שחשוב.
ושום רגע לא חשוב בלעדייך.

ההגה מסתובב בקלות, ולפתע הכביש נעצר.
אני נאנח, מחנה את הרכב כאילו הוא נועד לחנות שם, ותוהה בעוד אני מסדר את השיער.
זה שאני באמצע שום מקום לא משנה את העובדה שהמוס שלי ממש יקר.
ואז אני מגיע להחלטה. זה גדול. וזה מגיע לשנינו.
אז אני מחייך. ולוקח את הדבר שלי, זה הרך, הכחול הכהה.
אני תוחב אותו לכיס המעיל שלי.

ושוב, כמו בתחילת הבוקר, אני מרגיש קהות חושים.
אבל הפעם היא מלווה בפרפרים עליזים בבטן.

ואני רץ. לאן לעזאזל אני רץ?
"בליין! בליין!" אני צורח.
"קורט!" נשמעת הצעקה חזרה. "קורט, בוא מהר!"

ואני רץ, וכבר לא אכפת לי. אפילו לא שהשיער שלי יתבלגן.
ואני איתו, לפתע. ואנחנו באמצע שדה של פרחים.

"בליין?" אני שואל בקול חלוש.
"קורט. אני..."
שתיקה.
"כל היום שיננתי נאום." הוא מרכין את ראשו. אני מביט בו. לפתע מישהו מתחיל לנגן בגיטרה אקוסטית.
רומנטי. טיפה מלחיץ, אבל רומנטי. אני מחייך.
"אבל... שאני רואה אותך... אני שוכח את המילים. אני שוכח מי אני. אני אובד... בתוכך. אני אוהב אותך, קורט. ואני רוצה להיות איתך לנצח."
והוא - אלוהים אדירים - כורע על ברך אחת, מכניס יד לכיס - אלוהים אדירים - ומוציא משם קופסה קטנה בצבע סגול כהה, כמעט שחור.
"ו... אממ... התנשא לי?" בתנועה גמלונית הוא פותח את הקופסה. יש בתוכה טבעת יהלום.

אלוהים פאקינג אדירים.

"לא... בליין... אני לא יכול לקבל את ההצעה שלך..." אני ממלמל במבוכה.
הוא נראה כמישהו שהלב שלו שקע וגיע עד לסין. "למה?" הוא מצליח לפלוט.
"כי אם אני אקבל את ההצעה שלך... אתה בחיים לא תקבל את ההצעה שלי."
וגם אני כורע, רק על שתי ברכיים - הלכתי על אקסטרה לארג' בהתחננות - ואני מוציא מהכיס את הקופסה הכחולה הכהה שלי.
בתנועה זריזה אני פותח אותה ונותן לו להביט בטבעת שבפנים.
"התנשא לי... אתה?"
"אממ... כן."
"באמת?"
"למה ציפית?!" הוא צוחק , מאושר כמעט כמוני, ואנחנו נצמדים.
אני מחייך כנגד שפתיו, והשמש עולה מאחורינו. ואני תופס בז'קט שלו, לעולם לא רוצה לעזוב.

וכל המילים שניסיתי לשנן פשוט ברחו לי מהראש שראיתי אותו.
ופשוט רציתי להסביר לו כמה אני אוהב אותו.
ואני מקווה שהוא יודע.

וואו.
אני אוהב אותך.
יותר ממה שאצליח לאהוב אי פעם.
יותר משאני אוהבאת החיים עצמם.
אתה פשוט...
אתה.
וזה כל כך מושלם בשבילי.
אתה כל כך מושלם בשבילי.
אתה כל כך מושלם, נקודה.

נתת לי אומץ. נתת לי אהבה. נתת לי חיים.

וואו.
אני אוהב אותך.


~סוף פנטזיה~

---------------------------
תתעלמו מה"~סוף פנטזיה~" בסוף.P:
הייתי חייבת לתקוע את זה. XD
וזה יקרה!אני אומרת לכם שזה יקרה!!!!! 3>
וסליחה גם על האורך. אבל השקעתי.ושתיים בלילה עכשיו. XD
ת"ב?

[Team StarKid]

אני חושבת שזה מדהים!
לא רק בגלל שאני סוגדת לקליין.
הכתיבה ממש טובה וזורמת. זה קליל ומרגש בו זמנית, אני התאהבתי ואני מסכימה. קורט ובליים נועדו לחיות יחד לנצח.
פיקצר מדהים, כתיבה מעולה. (שיפ מדהים בטירוף).