שם הפאנפיק: שקיעה
כותבת: ענבר
פאנדום: Ranger's apprentice
דירוג: PG
שיפ: וויל\אוואנלין-קסנדרה
ז'אנר: אנגסט
וויתור זכויות: לג'ון פלאנגן המוכשר בטרוף .
אוהה, ותודות למאיה הבטאית המקסימה :)

שקיעה של הלב, כשהכול כבר נגמר, ולמרות היופי והזוהר אתה יודע שזה רק לזמן קצר ואז זהו, זה יסתיים.

וויל מבין עכשיו. הוא לא אהב את קסנדרה, הוא אהב את אוואנלין. אם היא רק הייתה מבינה את זה כמוהו.

אוואנלין של וויל היא נערה אמיצה ולוחמת, אומנם אין לה כישרונות טובים בלחימה, אבל היא נחושה ורודפת צדק. אוואנלין היא נערה פשוטה שמסתדרת גם בתנאים הגרועים ביותר, שעברה עבדות ומסעות, ששרפה את הגשר של מורגרת', הצילה את וויל ואותה מעבדות ואפילו פיקדה במקומו על הקשתים בקרב עם הטמוג'אי.
לוויל היה נוח לדבר עם אוואנלין, נערה מקסימה וחברה טובה שכמותה. אפפה אותה הילת אצילות, אבל היא לא הייתה ברורה מספיק בשביל שוויל יחשוב אותה ויתנהג אליה כנערה פשוטה כמוהו, פשוט חברה.
והוא אהב אותה, אהבה תמימה של חברים קרובים, וסמך עליה.

אבל מאז שהם הגיעו, אוואנלין של וויל הפכה לקסנדרה, הנסיכה של כל ארלואן, בעלת המעמד הגבוהה ביותר בממלכה.
הפאר שב להקיף אותה, אבירים וגבירות, שמלות מפוארות וסעודות בחברת ברוני הממלכה.
פתאום השחצנות והילת האצילות שלה גברו, כי הרי נסיכה חייבת להיות כך, נסיכות חייבות להיות מנומסות ואציליות ומפוארות.
פתאום היא לא יכולה להקדיש זמן לשוליית ריינג'ר פשוט, פתאום הם לא יכולים להיות בקשר. ובכלל, כל הפאר מפחיד את וויל ומרתיע אותו. לאן נעלמה אוואנלין הפשוטה והמקסימה?
אז הוא נסוג, נותן לנסיכה להסתובב עם אנשים הראויים לה , עם הוראס וגבירות ונסיכים ונסיכות.

אבל קסנדרה לא מבינה, היא לא מסוגלת להבין כמה הסביבה הטבעית שלה מפחידה נער פשוט כמו וויל. בניסיון ילדותי להשוות את מעמדם ובכך להשיב את חברותם, היא משכנעת את אביה להציע לו משרה של סייר מלכותי, בלי לחשוב על כך שוויל הנאמן יסרב לנטוש את מורהו האהוב. בכך, ללא סיבה מוצדקת, היא שוברת לעצמה את הלב.
וויל לא יכול לאהוב אותה, אסור לו. הרי שוליית ריינג'ר יתום מעולם לא יכול היה ליצור קשר עם ה-נסיכה. רק מקריות טהורה גרמה להם להתאהב, והוא מבין את זה שהלב שלו יישבר אם הוא ימשיך לקוות.

וויל והאלט יוצאים מהטירה מוקדם. להאלט יש מגוון סיבות, ולוויל יש סיבה אחת; אסור לו לתת ללב שלו להישבר, ואסור לו לשבור את שלה. אז הוא הולך, הולך כדי לא לפגוע בה יותר ממה שכבר פגע.

מעל טירת ארלואן השמש שוקעת במלוא יופייה וזוהרה, אבל וויל רוכב לצפון, הוא לא רואה אותה.