סונגפיק||אין עוד יום/תמר, משחקי הרעב

זה נמחק בגלל הקריסה, אז העליתי שוב ^^
==
שם הפאנפיק: אין עוד יום
שם הכותבת: תמר
דירוג: PG13, רק נשיקה.
פאנדום: משחקי הרעב
ז'אנר: אנגסט
שיפ: פיטה/קטניס ברקע, גייל/קטניס לא ממומש.
ויתור זכויות: כל הזכויות על הדמויות והעלילה המדהימה שמורות לסוזן קולינס המוכשרת שכתבה את הסדרה.
אני לא מתכננת להרוויח מהקטע שכתבתי דבר, וזהו.
תודה לגידי גוב על השיר "אין עוד יום" ששימש השראה וחלק מהסיפור, והשתמשתי במילותיו פה. תודה. :)

אתם מוזמנים לשים את השיר ברקע ~ http://www.youtube.com/watch?v=WxAGELW_fQE



סתיו ברחובות עובר
רוח ערב מפזר שלכת
ילדים באור שקיעה
מפרקים בחוף טירה
הקיץ תם
ובין כל מראות התום
שם באופק הכתום, סופה רועמת
משהו אפל וקר
מתלקח ונשבר
כבר מאוחר


היא ממהרת בריצה ברחובות התפר, ורגליה הדקיקות כושלות מידי פעם על השביל. היא רועדת מקור ומבכי חנוק, מתאבלת בשקט על מה שאיבדה. היא לא עוצרת את הליכתה לרגע למרות הקושי להמשיך.
כשהיא מגיעה אל הבית שחיפשה היא נעצרת על מפתן הדלת, מרימה את ידה אל העץ הישן ודופקת עליו פעם, פעמיים, שלוש.
היא יודעת שכולם שם בוודאי ערים, או לפחות האחד שהיא מחפשת. כשהוא פותח את הדלת הוא לא מופתע.
הוא ידע שהיא תבוא, הרי האסיף נגמר לפני שעות ספורות, והיא לא מסוגלת להתמודד לבדה עם תוצאותיו הקשות.הוא אוסף אותה אל זרועותיו ומרים אותה, כאילו הייתה ילדתו הקטנה שסובלת מסיוטים. היא תופסת בחולצתו ביד אחת וממררת בבכי שקט. בין יפחה ליפחה, בזמן שהוא סוגר את הדלת ונושא אותה פנימה, היא מסבירה בקול חנוק ורועד.
"מ..מצטערת על..השעה. לא..לא יכולתי לבכות.. ליד אמא. היא במצב קשה." היא לא מדברת על עצמה, לא מדברת על השבועות הקרובים. רק התנצלות על השעה והסבר קלוש לבואה.
הבעת פניו החזקה, שאמורה לשמור עליו מרגשותיו, מתרככת מעט למראה. הוא מעביר יד בשיערה.
"היא הבטיחה לחזור, קטנטונת. קטניס מקיימת הבטחות." הוא לוחש לה והיא נרגעת מבכיה בהדרגה.

כי אין עוד יום, אין עוד דקה
זה מה שאת אומרת
אין עוד יום, אין עוד דקה
תמיד ידעת
שכבר אין מקום לאהבה
ואת לא מוותרת
על כל יום, ועל כל דקה


היא יושבת מול המסך הקטן שבביתה, צופה בה באימה. הוא יושב איתה, מאחוריה, והם צופים באחותה, בחשובה לה מכל, מטפלת בפצעיו של אהובה חסר המזל. כשהיא מתבוננת בכל זה על המסך היא מרגישה בגופו מתקשח מאחוריה, וכשהיא מסובבת אליו את עיניה הכחולות הוא מביט בה במתיחות, כרומז לה לא לשאול. כתפיו נוקשות כל כך שהיא לא יכולה אלא לתהות אם הוא ירגיש במכה באחת מהן, אם ינסו להכות בהן.
הוא קופץ פתאום כאילו באמת חטף אגרוף בבטנו, והיא מסתובבת אל המסך בדיוק בזמן בשביל לראות אותם מתנשקים.
"נאהבים חסרי מזל.. בטח, חסרי מזל! הוא ימות מאושר!" הוא לוחש ומקלל בזעם, ומיד קופץ ויוצא מהחדר, שוכח שהיא שם, יושבת לבד ובוהה במרקע המרצד. היא שומעת את צעדיו מתרחקים מהבית ונאנחת. "היא יודעת שאין זמן לאהוב בחיים האלה." היא לוחשת לעצמה בכאב.

"הם לא נתנו לה זמן. היא רק בת 16. היא הייתה אוהבת אותי אם הם לא היו עושים לה את זה." הוא לוחש בקול חנוק מזעם, מתאוות מרד. והיא תומכת בו, כמו שעשתה כשאחותה הייתה רחוקה כל כך, רחוקה מהסיכוי לשרוד ולשוב הביתה.
"זה נגמר, גייל. היא חוזרת. היא ניצחה!" היא לוחשת לו, מלטפת את פניו וכתפיו בניסיון להרגיעו, מוזגת לו תה צמחים. הוא מסרב לשמוע.
"היא קשרה את עצמה אליו. אין בזה קמצוץ אמת, והכל בשבילם." הוא מסנן בגועל. היא יודעת למי הוא מתכוון כשהוא אומר "בשבילם", והיא יודעת שמחובתה להרגיע אותו.
בעוד כמה שעות יפגשו בה שוב, ואסור שיעשה דבר מטופש שיסכן את כולם. הוא נרגע, ככה פתאום, בלי מילים. היא יודעת שזאת הצגה. בשביל להשאיר את קטניס בטוחה.
"תודה." היא לוחשת לו, ושניהם שוקעים בחזרה אל השתיקה.

עננים של מלחמה
מתקרבים בקול אימה ורעם
ציפורים עפות מהר
מחפשות מקום אחר -
להסתתר
ורק ענן אחד לבן
מבקש למצוא סימן לקשת
ואני חושב עכשיו
שאפשר וזה הסתיו -
האחרון

היא מניחה על מצחה של אחותה מטלית לחה ומנסה לשמור את כאבה בפנים. היא כבר לא מראה סימן לשבירה על פניה, כי היא יודעת שהדבר רק יחמיר את המצב.
היא מתקשה להאמין שהסיוט חוזר שוב, שהם עדיין לא בטוחים, אפילו בשכונת המנצחים. שגם כאן, בחיים שאחרי הזירה, ידי הנחש משיגות אותן שוב ושוב ושוב.
היא מחבקת את אמה כשהן רואות אותה נתמכת בגייל, חלשה בהשפעת האלכוהול והמתח הנפשי הנורא, וכשהוא מכניס אותה הביתה הן מטפלות בה ביחד שעות ארוכות, מרגיעות אותה ועוזרות לה להירדם, מקוות שבבוקר היא תתאושש מעט ולא תגיב בצורה דומה. הן יוצאות משם. אמה הולכת לישון מעט, או לפחות לנסות לישון, והיא הולכת אל המטבח להכניס דבר מה אל פיה ולהירגע.
גייל יושב בפינת החדר על שרפרף ומחכה, מתוח לגמרי. היא מבחינה בו שם ויודעת מה עובר בראשו. היא ממהרת אליו בצעדים מהירים ומתיישבת לידו בלי לומר מילה, מושיטה לו אחת מבין שתי קוביות השוקולד הקטנות שהוציאה מהמדף.
הוא מניד בראשו ומחבק אותה אליו, מנסה למצוא מקור נחמה. שניהם יודעים שהיא לא תחזור משם. שזה הסתיו האחרון בחייה של קטניס, והסיכויים שיצליחו לחיות אחרי שיראו אותה בפעם האחרונה על המסכים קלוש למדי.
"אל תלכי, קטנטונת. יש לך השפעה של אלכוהול." הוא לוחש לה בשקט,בחיוך כאוב, מנגב כמה דמעות שהצליחו לפרוץ מעיניו ומחבק אותה חזק יותר. היא מנגבת את ידיה בשמלתה מהשוקולד, שהניחה בתוך נייר על השולחן לידם, ומשירה אליו את מבטה.
"אם אלך זה יהיה רק בשביל להכין לך תה צמחים." היא מהנהנת ונשענת עליו, עוצמת עיניים ובוכה בלי קול.


כי אין עוד יום, אין עוד דקה
ואין סימן לקשת
אין עוד יום, אין עוד דקה
תמיד ידעת
שכבר אין מקום לאהבה
ואת לא מתחרטת
על כל יום, ועל כל דקה

==
ת"ב

:'( מדהים. מרגש עד דמעות!!!

טוב...
לא קראתי את הספר משחקי הרעב, אבל שמעתי עליו מלא (אני מתכננת לקרוא אותו, אל תדאגי)
זה באמת ממש מרגש, לא בכיתי כמו שקורה לי כרגיל (אני ריגשי) אבל זה ממש ריגש אותי, בצורה אחרת, בצורה שהבכי לא יצא מרוב שזה ריגש...
קטע מהמם!
והשיר רק מוסיף...

מצטערת, אבל זו הקפצה.

(מתוך חוקי הפורום)
ננעל, תקראי בבקשה את החוקים
תמר - אם את מעוניינת להמשיך את הפאנפיק, פני אליי בהודעה פרטית - אני אפתח את האשכול :)