התחנה האחרונה || מור

"סליחה, אפשר לעבור?"
"אני ממש מצטער."
"תיזהר שם!"
אלה הקולות הרגילים שנשמעו בתחנת הרכבת של המקום בו הנערה הייתה גרה. טוב... היא עדיין גרה שם, בינתיים.
עכשיו היא עומדת ליד הקרונות, מחכה בשקט שיגיע תורה לעלות לרכבת, האזניות שלה היו מוצמדות לאזנייה הקטנות אך שום מוסיקה לא הושמעה בהם.
היא רק רצתה להשתיק את הרעש הנורא שהיה סביבה, רק להשתיק את הרעש שזמזם באזנה כמו מליוני דבורים שריחפו סביבה בעצבנות.
לבסוף הגיע תורה לעלות לרכבת. היא עלתה באיטיות, סוחבת על גבה את התיק הענקי שלה, בפנים היו הדברים שלה. כל הדברים שהיא החליטה לקחת איתה משם.
היא לא התחרטה לעזוב את הבית שלה, זה לא היה אפילו בית בשבילה... היא לא הרגישה שייכת לשם.
עם האחים שהיו מתעללים בה פיזית ונפשית, עם ההורים שהיו צורחים וגורמים לה לבכות בכל לילה ובכל יום. שלא היה להם אכפת ממנה בכלל.
האנשים היחידים שאהבו אותה באמת היו החברים הדמיוניים שלה, הם תמיד היו שם בשבילה. מעודדים אותה.
אך בזמן האחרון גם הם נעלמו, משאירים אותה לסבול את הקרירות של משפחתה.
הנערה התיישבה בקרון מלא באנשים, קרוב אל החלון. היא הביטה דרכו באנשים שעלו אחריה במהירות, מזדרזים להגיע למקום מסויים.
רק היא לא. הנערה לא ידעה לאן ללכת, היא פשוט עלתה על הרכבת הראשונה שהייתה שם, בלי לדעת לאן היא נוסעת.
לא היה אכפת לה כי היא ידעה שכל מקום עדיף על הבית שלה.
היא הניחה את התיק הכבד שלה לידה, יודעת שכל עולמה נמצא בפנים. כל הדברים שאהבה אי פעם ושלא יכלה להשאיר מאחור.
פתאום היא הרגישה רטט בתוך כיס מכנסייה השחורים והקצרים, רטט שמודיע על הודעות חדשות בטלפון שקנתה בכסף שהרוויחה בעצמה. בלי עזרה מהורייה, שככל הנראה לא היו עוזרים לה בכל מקרה.
היא הוציאה את הטלפון הפשוט מהכיס והדליקה את המסך, בודקת את ההודעות. הם היו מאנשים שאיתם כתבה, שאיתם דיברה עד שהוריה הפסיקו את השיחות.
כולם ידעו שהיא הולכת מהבית, כולם חוץ מהמשפחה שלה. היא השאירה להם פתק על המקרר במטבח, יודעת שהם יראו את זה אם לא ירגישו בחסרונה.
הנערה ניערה את ראשה בחזקה, מנסה לנער מעליה את המחשבות המדכאות, ללא הצלחה.
"סליחה, אפשר לשבת פה?" היא שמעה קול של גבר צעיר לידה, כשהרימה את ראשה היא ראתה אותו.
הוא היה גבר בן עשרים ואחת מקסימום, עם שיער שחור פרוע ועיניים חומות נוצצות. היא הנהנה בשקט והרימה את התיק שלה, מחפשת מקום לשים אותו.
"אני אשים אותו למעלה." הוא אמר בחיוך ידידותי שגרם לה לפעור את עינייה החומות בתדהמה קלה, כמה זמן היא לא קיבלה חיוך ידידותי ממישהו...
"את בסדר?" הוא שאל בהיסוס קל כשראה שהיא לא מביאה לו את התיק.
"א-אני בסדר." היא גמגמה במהירות והביאה לו את התיק הכבד באיטיות, נזהרת לא להפיל אותו. הוא לקח את התיק והניח אותו בזהירות במקום בו מניחים את הדברים הגדולים.
הוא חייך חיוך קטן והתיישב על ידה, מוציא את האזניות שלו ומתחיל לשמוע מוסיקה, מביט בה מדי פעם אך לא אומר כלום.
הנערה הניחה שזה קשור לבגדים שלה, שהיו גדולים ולא ממש מתאימים. היא לא רצתה שישימו לב אליה ממש...
לבסוף היא עצמה את עינייה והשעינה את ראשה על החלון של הרכבת, מנסה להתעלם מהמבטים שלו. היא לא הצליחה.
היא ניסתה להקשיב למילים של המוסיקה שהתנגנה באזנייה, רק עכשיו שמה לב לכך שהשיר התחלף. השיר לא היה מוכר אך כנראה זה היה בגלל שהיא לא הייתה מרוכזת בשיר אלא בבחור שישב לידה.
לבסוף היא נשמה עמוק וכיבתה את השירים, ראשה כאב לה והיא ידעה שהשירים רק יחמירו את זה.
"הכל בסדר?" שאל שוב הבחור שלידה "את רוצה אולי כדור לכאבי ראש?"
הנערה הביטה בו והנידה בראשה לשלילה, מחליטה לקום ולהחליף מקום. היא באה לקום כשהיא הרגישה את ידו נוגעת בידה, שנמשכה במהירות אל גופה.
"אני מצטער אם אני מפריע..." הוא מלמל במבוכה, פניו מאדימות במקצת.
"אתה לא מפריע," מלמלה הנערה במהירות "אני פשוט... לא אוהבת מגע ממש."
הבחור הביט בה בשקט ואז הנהן, מניח את ידו על ברכו ואז נשם עמוק "אז לפחות תשבי," הוא ביקש "אני לא אעשה לך כלום."
"אוקיי." הנערה התיישבה בחזרה במושב, מביטה בו בסקרנות. למה... למה הוא רוצה שהיא תשב לידו?
אחרי כמה זמן הכרוז הודיע שהתחנה הבאה היא התחנה האחרונה של מסלול הרכבת להיום ושכולם ירדו בתחנה.
"לאן את הולכת?" הבחור שאל אותה בשקט כשהתחיל לסדר את התיק שלו ונעמד.
"א- אני לא יודעת..." הודה בפניו הנערה, נאנחת בשקט ומקפלת את האזניות, מכניסה לכיס החצאית שלה ונעמדת.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בבלבול והוריד את התיק שלה מהמדף למעלה "את לא יודעת לאן את הולכת?"
"אני די... עזבתי את מה שהכרתי." היא הודתה בשקט, במבוכה. ידה הימנית שיחקה בזרועה השמאלית. היא לא האמינה שהיא שופכת את מה שהיא מרגישה בפני מישהו שהיא אפילו לא יודעת את השם שלו.
"אני מצטער." הוא אמר בשקט, בעצב. הוא הוריד את ראשו לרצפה.
הרכבת החלה להאט והנערה נאנחה בשקט "זה בסדר," היא לחשה "אפשר את התיק שלי?"
הוא הנהן והביא לה את התיק, מסדר את התיק שלו על גבו "נרד?"
היא הנהנה והם התחילו ללכת באיטיות החוצה מקרון הרכבת, שעכשיו היה יחסית ריק.
כשהבחור ירד מהקרון הוא הסתובב והביט בנערה "תגידי," הוא אמר פתאום "את רוצה אולי... לבוא איתי לשתות קפה?"
"לבוא איתך?" היא שאלה בהפתעה נוספת, היא לא האמינ- עכשיו כן.
הוא הנהן בחיוך מהוסס.
הנערה חשבה כמה שניות ואז החליטה, אם היא כבר עוזבת את העבר- היא צריכה להתחיל דף חדש. חיים חדשים.
וזה אומר גם להכיר אנשים חדשים. שלא מכירים את העבר שלה.
וזה אומר גם שצריך שם חדש.
"את מסכימה?" הוא שאל, מחזיק את דלתות הרכבת פתוחות בעזרת הכפתור. החשש היה שהן יסגרו והיא לא תוכל לצאת החוצה.
"אני מסכימה." היא אמרה בחיוך קטן. הוא הושיט את ידו ולקח את ידה בעדינות, עוזר לה לרדת מהרכבת.
"אגב," הוא אמר "אני אוריון, ג'ון אוריון. ואת?"
הנערה נשמה עמוק והביטה בעיניו, לוקחת את השם הראשון שעלה בראשה.
"רוז," הנערה ענתה "רק רוז."
__

איך? לקח לי המון זמן לכתוב את זה (הו העצלנות וכתיבת הסיפור השני).

הסיפור מצויין, מאוד אהבתי את האווירה הירודה של הסיפור שלאט לאט משתפרת והופכת ליותר שמחה ונותנת הרגשה של מן "התחלה חדשה".
אהבתי את הדרך בה תיארת את המצב של הילדה, שכבר אין לה במי/מה להאחז - אין לה משפחה תומכת, הוריה הפסיקו את השיחות וחבריה הדמיוניים נעלמו, פשוט נעלמו.
הרגשתי שהיו חסרים לי טיפה תיאורים של תחנת הרכבת או של הקרון, ואני חושב שהיית יכולה להשתמש באחד החפצים או הדברים או המצבים שקורים בתחנת הרכבת או בקרון כדי לספר עוד טיפה על חייה של הנערה.
אהבתי שתיארת כנערה ולא כילדה, מכיוון שנערה היא יחסית בוגרת וכשירה לקבל החלטות משל עצמה ולעשות מעשים משל עצמה.
בסך הכל, סיפור טוב!
תמשיכי כך ותנסי להוסיף עוד טיפה תיאורים ודימויים D:

שמחה שאהבת ^^
כתבתי את רוב הסיפור ברכבת(XD) ודיברתי עם מישהו חמוד במקביל.
אמ... כן, אני יודעת שקצת חסרים דימויים ולא ידעתי איך להכניס בלי לפגוע במה שהנערה מרגישה.
אבל אני אכתוב עוד ואפרסם ^^

אני חושבת שזה היה מקסים ^^
העברת את תחושת הדכדוך של הנערה בצורה מצוינת, ואפילו שהיה זיק כזה או אחר של תקווה בסוף, עדיין נשארתי עם תחושה קצת כבדה (זאת מחמאה ^^).
יכול להיות שבאמת חסרו מעט דימויים, אבל אני לא חושבת זה העיקר, הרכבת הייתה רק דרך להעביר את ההרגשה של הנערה, עד כמה נורא לה 'שם', שהיא ממש צריכה לברוח מהמקום. פיזית.

ומה שכתב המגיב הראשון, בקשר לילדה/נערה- זאת הבחנה ממש יפה ^^
זה גורם לי להסתכל על הסיפור בצורה שונה, להתייחס אל כל מילה ומילה כחשובה.

תודה

קראתי את זה כמה וכמה פעמיים, מנסה להבין את כל מה שכתבת. והבנתי. אני יודע מה ההרגשה הזאת ומבלי לפגוע אני לא ארחיב. תדעי שמה שנוצר מזה- רע מאוד- אני בטוח שהבנת למה אני מתכוון. אבל מתוך כל הסבל, הכאב, הרוע, עולה משהו מדהים עוד יותר, השמחה!
מור, קראתי והבנתי. הסיפור כתוב נכון, עם אזכורים על הנערה(שמעט מאוד מזכירה אותך ) שנורא יפים וזה טוב. כל תוספת באשר היא, יותר מדי. מבלי לדלות יותר מדי פרטים ולחץ הזמן, אשמח אם יהיה לזה המשך, המשך- יותר שמח. מאוד אהבתי את זה!
בהצלחה D:

תודה D:
אתה באמת רוצה המשך?

כן, עם הסבר יפה. עם רגש, שמחה ולא חשש לרע.

אני אנסה ^^

רציתי לכתוב מקסים, אבל לסיפור הזה... זה לא התיאור הנכון...
זה.. מרתק משהו, מדהים, מעניין-זאת המילה! מעניין מאוד (:
אהבתי את העצבות שהייתה-היא לא הייתה מעיקה מידי, בדיוק במידה שנכונה של כיווץ גבות קל, קצת לרחם על הנערה...
אהבתי גם את הרגע הזה שהיא אומרת שהיא לא אוהבת שנוגעים בה, זה הראה איזה משהו עדין, שיקף משהו בעבר שלה... וזה היה נחמד (בצורה עצובה, כמובן (: )
בקיצור, כל הכבוד! (: