שם הפאנפיק: או פיק. לאדע. חשבתי על "בגלל עקשנותו של קרונוס."
שם הכותב: רוני.
דירוג: G-PG
פאנדום: ניקולס פלמל בן האלמוות.
דמויות: ניקולס, ג'וש, סופי, OMC(אדיסון וקרונוס) .
ז'אנר: פנטזיה-הרפתקאות.
תודות: למייקל סקוט, על העולם והדמויות האדירות שהוא המציא. וכמובן, תודה ענקית לנעמה שביטאה לי את זה ! ^^
ויתור זכויות: למייקל סקוט, כותב הסדרה.
הערות: התחלתי לכתוב את זה לפני שקראתי את הספר הרביעי, זאת אומרת שהוא מתקיים בקו עלילה שונה לגמרי מזה שמתפתח ברביעי. כמו כן, הוא מתקיים קצת אחרי סוף הספר השלישי.
עוד דבר, התחלתי לכתוב את זה לאתגר החודשי של אוגוסט, אבל נגמר הזמן לפני שסיימתי לכתוב אותו .. אבל השארתי את התבנית "תגלית", ובזה מתרכז הפרק.
קריאה נעימה, מקווה לת"ב ~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"תרוצו!" צעק ניקולס, והחווה בידו לכיוון הדלת החומה שממנה יצאו כרגע. ערפל ירוק וריח מנטה, הציפו את המקום תוך כמה שניות, והדלת נחסמה בגוש ג'לי ירוק וסמיך- פרי יצרו של הילת האלכימאי. כמובן שג'וש וסופי לא הקשיבו לו. הם נשארו כדי לעזור.
"ניקולס, אתה נראה זקן בלפחות עשר שנים." מלמלה סופי, בעוד הוא משך אותם איתו לעבר היציאה מהשער האחורי. "אני צריך למצוא את פרנל, ולהכין עוד מהשיקוי." רטן בתגובה. כשאמר זאת- נשמע מיואש. "אנחנו נעזור לך למצוא אותה, אבל אמרת שיש כאן משהו שאנחנו צריכים ללמוד. זה קסם אדמה?" שאל ג'וש, מתחיל לרוץ לצידו בעוד שסופי משתרכת מאחוריהם. "עוד מעט תדעו. עכשיו- רוצו!" הוא שוב משך את התאומים. סופי וג'וש כמעט והתנגשו זה בזה, כשניקולס משך אותם לעבר צריף קטן ורעוע; חסר דלתות, ובעל פתחים מרובעים בקרבת התקרה- כחלונות. "ג'וש, לך לחדר האחורי ותזיז את מכונת הכביסה. סופי, אם מישהו בא- רוצי אלינו." אמר ונכנס לאחד החדרים בצריף. נעלם באפלה. "ג'וש?" קרא במתיחות, ואילו זה נראה כאילו התעורר מחלום בהקיץ, ורץ לחדר עם ניקולס.

"גילגמש יהיה בסדר?" שאל ג'וש, בעוד הוא וניקולס מרימים בקושי את מכונת הכביסה, ומזיזים אותה לפינת החדר. לאחר המאמץ הזה, התעמק ניקולס בזיכרונו, ונזכר בשאלה ששאל. "יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. לגילגמש אין הילה, אבל הוא יודע את כל קסמי היסודות. הוא אולי נראה כמו קבצן מקומט, אבל הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו." השיב לו, מהרהר בתשובתו. "ומה עם די? והחרבות? הם נשארו מאחור." ציין ג'וש, מאוכזב שהשאיר מאחור את הקלרנט והאקסליבר. "כמו שאני מכיר את הדוקטור, הוא זה ששלח את הביילינגים אחרינו, ועכשיו יש לו את החרבות." שילב ניקולס את ידיו, ופתאום נראה קצת דומה לסבא של ג'וש. זה הרתיע אותו מעט. "קדימה, לעבודה." דרבן ניקולס את עצמו, והפסיק לחשוב על שקרה. הוא ירד על ברכיו, משך את פתח הביוב הפצפון מעלה, ומי ביוב יצאו כמו גייזר. "זה לא טוב." אמר ג'וש, ועזר לניקולס לקום. "זה מוצף. אי אפשר להשתמש בזה." ניקולס התחיל להתהלך הלוך ושוב, בעוד המקום מתחיל להתמלא אט אט בנוזל ביובים.

לג'וש עלה רעיון. הוא ידע שזה מסוכן. "סופי, בואי מהר." קרא לה. כעבור כמה שניות הגיעה, עם הבעה של בחילה עזה על פניה. "תחזיקי אותי." הושיט הוא את ידו כלפיה, כתמרור עצור. "אני אשאב עכשיו את כל הביוב, ואני צריך שתקפיאי אותו. לא יודע איפה, בסדר?" שאל אותה. "לא! זה מסוכן! הביילינגים עלולים לחזור אם תפעילו את ההילות שלכם!" נרתע ניקולס, שנראה זקן מידי בשביל מאמץ כלשהו. "לא אם נקפיא את זה בכניסות." הצליחה לחייך סופי, ומיד התחרטה. הריח נכנס לה לפה, וכעת היא כמעט ירקה על ג'וש. "תעשה את זה." הוסיפה במהירות. ג'וש הנהן, וסופי חזרה אל המקום בו אמורה להיות מותקנת דלת. ג'וש נזכר בקסם המים שלמד לא מזמן, ועשה כפי שלמד אז.
המים גאו ובעבעו מעלה, הציפו את החדר. "עכשיו אני צריך לתעל אותם, בדרך כלשהי..." מלמל לעצמו. הוא ניסה לעשות תנועות עם הידיים, אבל זה לא עזר. הוא נשם עמוק; הריח של התפוז ושל סרחון הביוב יצר ריח מוזר ולא גורם להקאה. זה עזר קצת לג'וש. הוא עצם את עיניו ודמיין את מי הביוב האלה מרחפים בשקט אל סופי. הוא אפילו הוסיף תנועת ידיים גליות. ניקולס, שהתאכזב שהשניים משתמשים בהילות- ראה שהרעיון של ג'וש אכן מצליח. "זה עובד." אמרה בשקט סופי. מקפיאה את מי הביוב באוויר קפוא, שנייה לפני שהמים יוצאים מהדלת. ג'וש המשיך כשעשה, וסופי חסמה את כל הקיר של הכניסה במי ביוב מסריחים וקפואים. "אין עוד מים, ג'וש." העיר ניקולס. מסתכל על ג'וש שעטה גוון זהוב אפלולי, שגרם לו להראות מעט מפחיד. "זה הצליח." הוא חייך. "עכשיו יורדים מכאן." מיהר ניקולס להזדרז. הוא ידע שאם הם לא מריחים את הביוב, גם הביילינגים לא. רק את ריח התפוז והווניל החזקים.

"יורדים שם? אבל זה קטן." מחאה סופי. "בשביל זה עשיתם מה שעשיתם." נאנח ניקולס, נראה שזה החליף את ה'אמרתי לכם'. "אי אפשר להרחיב את זה?" שאל ג'וש. "פשוט תרדו, הכל יהיה בסדר." ענה קצרות, במתיחות. הוא לעולם לא התעצבן באמת. ג'וש וסופי החליפו מבטים, בשעה שניקולס השתחל פנימה, כמו שחתול משתחל מתחת לגדר קוצים. "תכנסו!" הוא צעק משם, אבל נשמע רק קול עמום. "לכי ראשונה." אמר לה ג'וש. סופי הנהנה, השתעלה מעט, והשתחלה פנימה. ג'וש נשאר לבדו מאחור, והבין שהם כנראה רחוקים ממנו, אם הוא לא שומע אותם. "חכו לי!" קרא, ונכנס פנימה, מזדחל בחשש. הוא לא עבר כמה מטרים, ונפל על מה שנראה כמו פרקט עץ מאובק מאוד. "אאוץ'." הוא שפשף את ראשו; לא נוצרה חבורה, אבל זה כאב. "ניקולס בדיוק סיפר לי, שזאת הייתה דירת מסתור שלו ושל פרנל. החור הזה שעברנו דרכו היה מכושף. כאן זה באמת מקום המסתור שלהם." עדכנה סופי את ג'וש נרגשות. "והם לא יכולים להגיע לכאן, כשהם יבינו לאן הלכנו- נהיה במקום רחוק מכאן." השתעל ניקולס. התאומים חשבו- שאם יפעיל שוב את ההילה שלו, הוא יזדקן ביותר מעשר שנים." אתה חייב לשתות שוב את השיקוי." מלמלה סופי, מביטה בעצבות בג'וש. הוא לא הביט בדבר, פרט לחולצה של ניקולס. "מה זה?" הוא הצביע על פתקית שבצבצה מכיס חולצתו של ניקולס. ניקולס הרכין ראשו בכדי לראות במה מדובר, ושלף את הפתקית מהכיס, העיף מבט קצר והחזיר אותה לשם. "זו הכתובת של תומאס אדיסון."

"תומאס אדיסון? זה שהמציא יותר מאלף פטנטים, תומאס אדיסון?" שאלה סופי, וג'וש עטה הבעת תהייה גם הוא. "כן, תומאס אדיסון. הוא לא יכול ללמד אתכם את קסם האדמה, אבל הוא יעזור לנו." המהם ניקולס וקם מהכורסא שישב עליה. הוא הזיז ארון, ודלת חורקת ומעלה ריח עובש וחלודה נגלתה. הידית הייתה שבורה. הוא פתח את הדלת בבעיטה, והדלת התפרקה. "בואו." אמר ורץ אל תוך החדר החשוך. "אל תתעכבו, אנחנו יכולים להתמוטט." מלמל תוך כדי ריצה. התאומים לא בזבזו זמן. השלושה רצו בחשיכה. המקום היה ארוך, ארוך מאוד וצר. על הרצפה, היו זרועים כל מיני דברים- שהשלושה לא יכלו להתעסק בהם יותר מידי. שמא התקרה והרצפה יתמוטטו. הם לא ראו אחד את השני. כך שלא יכלו להעריך את המרחק שנשאר להם לרוץ, או את המרחק שעברו. פתאום, הם שמעו קול ריסוק וניפוץ. הרגישו את המקום רועד כולו, והמשיכו לרוץ מהר יותר. ניקולס מעד על משהו, וסופי עזרה לו לקום במהירות, ואילו ג'וש זינק מעליהם ומשך אותם קדימה.
"בואו!" אמר, ולאחר מכן המשיכו לרוץ. ג'וש יצא ראשון ונהדף לאחור, כשניקולס יצא אחריו ומשך אותו אל הקיר. שניהם נצמדים אל הקיר כמה שאפשר. סופי הבינה שאסור לה לעבור, אז עשתה כמותם. "למה עצרת אותנו?" שאל ג'וש, והביט באלכימאי. "חכו." אמר והביט קדימה. הוא חיכה למשהו. התאומים לא ידעו מה יקרה, אבל הם סמכו עליו. אפילו ג'וש.
לפתע השביל ממולם עלה בלהבות סגולות, וקרס אל מי הנהר שמתחתם. אלפי קילומטרים מתחתם. "איפה אנחנו?" שאלה סופי והביטה בו. "אנחנו נמצאים בגשר מעבר מסן פרנסיסקו לבוסטון. שם הוא מתגורר." ענה האלכימאי והתחיל לחצות את דרכו מן הקצה הזה אל הקצה האחר, במקום בו הגשר עמד עד לפני דקה.

תאומי הנבואה הביטו באלכימאי, בעודו חוצה באיטיות גשר ארוך ובלתי נראה. בחצי הדרך הוא נעצר, הסתובב לאחור וקרא בקול צרוד; "למה אתם מחכים? עלו על הגשר." ג'וש התמהמה מעט והביט בסופי, ולאחר מכן גישש במורד התהום אחר הגשר. כשמצא משטח קשיח שמחוברים אליו ככל הנראה מוטות וחבלים, התיישר. הוא צעד צעד אחד, ולאחר מכן עוד צעד. בכל צעד נוסף חששותיו של ג'וש הרפו ממנו, ואילו סופי נשארה קפואה ממש בתחילת הגשר. "קדימה סופי, זה לא מפחיד כמו שזה נראה." צעק לה ג'וש והמשיך ללכת, מעט מהר יותר. "קל לך לדבר, אתה לא סובל מפחד גבהים!" החזירה לו צעקה. מבטה תקוע על התהום העמוקה והחשוכה, שבסופה אין דבר שנראה לעין. היא התחילה לתהות, מה היה קורה אם מישהו היה נופל פנימה?
אבל ניקולס עורר אותה מתהיותיה. "סופי, אם לא תעברי עכשיו לא תעברי אף פעם!" אמר כשסיים לחצות, והגיע לצד השני. ג'וש מיהר להתקדם, והביט באחותו, מאחור. "בסדר, בסדר." התעשתה סופי. "אני באה." מלמלה. היא גיששה בידיה אחר החבל, או המוט של הגשר. וכשמצאה אותו אחזה בו בחזקה. היא גיששה אחר הגשר עצמו, ודהרה עליו כאשר הרגישה בו. היא פחדה שהגשר יתמוטט בעודם עליו. כאשר סופי ראתה את ג'וש ממש לפניה, צעקה לו; "זוז!". שניהם רצו, וסיימו לחצות את הגשר. "זה לא היה צעד חכם במיוחד." מלמל ניקולס לעצמו. "הגשר יכול היה-" משהו הפריע לו לסיים את המשפט. קול שריקה רמה, ולאחריה קול ניפוץ והתרסקות נשמע. כאילו מישהו הטיח משהו כבד במיוחד, על משטח גדול, מגובה של כמה עשרות קילומטרים. "להתמוטט." סיים ומשך בכתפיו. ג'וש וסופי החליפו מבטים בספק פחד ספק דאגה.
האלכימאי הזקן הוביל את תאומי האגדה בשביל הנכון. לצד העשבים השוטים שמשתרעים מנקודתם- ועד ההמשך ומאחורי האופק. השמיים עטו על עצמם מעטפת של סגול, אדום וכחול. השמש עומדת לשקוע. ניקולס ידע שזה לא טוב; כשהירח בשמיים השביל נעלם מהעין, והוא יכול לסטות למחוז ערפילים אחר.

ג'וש הבין איפה הוא -סליחה, איפה הם- נמצאים. "איך נקרא מחוז הערפילים הזה?" שאל ג'וש בשקט, והתקרב אל ניקולס. ניקולס לא הופתע מהשאלה, אך גם לא התרשם. "ניקוולבל." אמר. "מחוז הערפילים שבתוך מחוז הערפילים. היחיד מסוגו." הסביר, והמשיך ללכת. "הקדמונים רצו דרכים מגוונות לעבור ממקום אחד למקום אחר בכדור הארץ. הם יצרו המון שערי מעבר." סיים בנימה שקטה יותר. האינסטינקטים של ג'וש הלמו בו. הוא הקשיב במתיחות, והורה להם להיות בשקט. ניקולס הביט בג'וש בשקט. הוא ידע למה הוא מקשיב. הוא מקשיב לירח.
"מה זה השקט הזה? זה לא שקט רגיל." ציין בלחישה. "לא שקט רגיל?" שאלה סופי, לא מבינה על מה מדובר. "השקט השומם של הירח." מלמל ניקולס. "השקט המלווה את הלבנה בהליכתה. קדימה," עזב את הנושא הזה, "צריך להמשיך לפני שיהיה מאוחר מידי." אמר והמשיך, אבל הפעם הוא רץ. מהר.
"למה אנחנו רצים?" שאלה סופי, משתדלת להדביק את הפער. ג'וש עוד עמד בקצב, פחות או יותר. "אנחנו רצים מפני, שניתן להגיע אליו רק כאשר השמש בשמיים." השיב לה ניקולס, בין התנשפות להתנשפות. "זה עוד רחוק?" שאלה. "לא, זה כאן." ענה ניקולס, והחווה לכיוונו של ג'וש. ג'וש הביט מאחוריו, ולא ראה דבר. "איפה?" שאל אותו. "אתה עומד על זה." הוא אמר, והתקדם לכיוון של ג'וש. ג'וש זז לאחור כמה צעדים, וראה שלא עמד על דבר פרט לעשבים שוטים נוספים. הוא משך את כתפיו בשתיקה, תגובה מספיק חזקה. "העשבים האלו תלושים," הסביר ניקולס "תלשו אותם כדי להגיע לצד השני, אל בוסטון, לגג של תומאס." אמר, והזיז את העשבים התלושים. כאשר עשה זאת, הוא נבלע אל תוך האדמה, והעשבים חזרו למקומם.
"ניקולס!" צעקה סופי, מתחבטת באדמה, כדי לנסות לאחוז בו. אך לשווא. "הוא הזיז את העשבים ונעלם," אמר ג'וש. "בואי." הוא הזיז את העשבים עם הרגל שלו, וכעבור שנייה נעלם גם הוא. סופי המתוסכלת הזיזה את העשבים שחזרו למקומם, ובעיניים לחות נחתה נחיתה קשה על גג הרעפים הבלוי והגדול, של מבנה על כנסייה מושלגת בבוסטון הקרה.

"לא אמרת שהנחיתה תכאב." הקדים ג'וש את אחותו, שעמדה להגיד את אותו הדבר בדיוק. הוא שפשף את הישבן שלו, וסופי את ראשה. נראה שחבורה קטנה נגלית במצחה. ניקולס יצא מתוך גוש שלג, כשעל ראשו וכתפיו נשארו כמה פתיתים. "מצטער." אמר, ספק בציניות ספק בתסכול. "אז אנחנו נכנסים דרך הערובה?" שאלה סופי. "כמו סנטה כלאוס?" ג'וש הביט באלכימאי בהיסח דעת, הוא תהה מה יקרה כשיפגשו את אדיסון. "בפעם האחרונה שהייתי עם אדיסון, הוא דימם מראשו, ודרכינו נפרדו כשעדת הלוחמים של האל בעל הקרניים רדפה אחרינו. אני סבור שהוא חי." אישר ניקולס את דעתו על עצמו. "וכן, כמו סנטה כלאוס." השיב לסופי, והביט בה בעיניים מזוגגות מזקנה. ג'וש גירד בראשו קלות, ופסע צעד אחד אל הערובה. שכן כבר היו השלושה קרובים אליה. ניקולס נאנח, ונשמע כאילו הוא מתרפק. "אני אכנס קודם, הוא לא אוהב זרים." אמר וטיפס על ראש הערובה, השחיל את רגליו והתיישב על קצה הסף. "זה יכאב." הודיע וקפץ למטה.

"יופי" נשפה סופי במשיכת כתפיים קלה. מיד לאחר מכן קול חבטה נשמע. ניקולס. שני קולות זקנים נשמעו מתחתם, עמומים. ג'וש הביט בסופי בהבעה אטומה למשך כמה שניות, טיפס אל הערובה וקפץ פנימה. סופי מיהרה לטפס אחריו, היא לא רצתה להיאבד.
ג'וש קם במהירות, הנפילה לא כל כך כאבה. חשב. סופי לעומת זאת, השמיעה יללות כאב מתמשכות. הבית היה מרווח, אף על פי שמבחוץ הוא נראה קטן. כיסא עץ מתנדנד עדיין התנדנד ליד האח. ולצידו השמאלי נכחה ספת בד, בסגנון שנראה עתיק יותר משנות השישים המוקדמות. על הקירות היו טפטים צהובים וירוקים. התקרה הוארה במברשת גדולה, המורכבת מיותר מחמש מאות חלקים, כפי שנראה לג'וש. כל מנורה הייתה קטנה במיוחד. מאירה את אורה הצהוב והמחליא, אך בצורה חמימה מסוימת. הדלתות נראו מוזר יחד עם עיצוב הבית, שכן אלו היו החפצים היותר מודרניים בבית. הדלתות היו עשויות מעץ קשיח, צבוע בצבעו של עץ, מחוזקות במתכות שונות. הריצוף היה נקודות שחורות ולבנות על רקע אפור. או נקודות שחורות ואפורות על רקע לבן. או נקודות לבנות ואפורות על רקע שחור. הריצוף היה שחור-אפור-לבן. ג'וש מצמץ בעיניו מספר פעמים, ונשא מבטו אל שני הזקנים שדיברו, מעבירים חוויות מפעם. הראשון היה ניקולס פלמל, ג'וש לא בזבז הרבה זמן כדי לבחון אותו. השני היה נמוך מניקולס בכמה סנטימטרים, שיערו לבן ומצחו גבוה. גבותיו עבותות ושחורות, וחיוכו מלא כמו של ילד קטן. הוא היה לבוש בסרבל צהוב מעל חולצת טי-שירט שחורה, עדכנית. הוא היה מחויך עד שפגש בג'וש וסופי. חיוכו נמוג, ומשהו אפל התגנב לעיניו הירוקות-חומות.

תומאס פסע צעד אחד לאחור מניקולס, והביט בו בעיניים חמורות. "מי אלו?" שאל, מבלי להדגיש את המדובר עליו.
"אלו תאומי האגדה." אמר ניקולס, מביט בעיניו של הממציא. הוא נחר בבוז. "כבר לפני חמישים שנה אמרתי לך שלא תערב אותי בזה!" התעצבן הממציא, ריח של נתיך שרוף חלחל לאפם של התאומים. ריח הילתו של הממציא. "תרגע." נאנח ניקולס. "הם למדו כמה כשפים. הם התאומים." אמר בזהירות. "הם רוצים ללמוד את קסם הזמן?" שאל, מביט בתאומים. "אתם רוצים ללמוד את סוד הזמן? לראות את קווי הזמן האישיים של כל יצור חיי? לקצר חייו של אדם ולהאריך רגעים משמחים?" שאל. מבלי להבחין, הוא כבר היה קרוב מאוד אל התאומים. הילתו הכחולה-כתומה, כצבע גיצי חשמל מעורבבים בנתיך נשרף, התקלחה כמעט לגמרי, הריח היה מסריח ממתכת שרופה. "הם צריכים." העיר ניקולס, נמנע מלהפעיל את הילתו שלו. "הם זקוקים לעוד קסם יסוד. למד אותם את קסם הזמן." אמר ניקולס. הוא ידע שהממציא יעזור להם. הוא לא יזניח אותם. הוא ידע זאת בכל ליבו.

תאומי האגדה הביטו בממציא, והממציא הביט בהם. "אני לא יכול ללמד אותם." פסק אדיסון לאחר הבחנה חטופה בשניים. "למה? משהו לא בסדר איתנו?" שאלה סופי. ג'וש שילב את ידיו על חזו בזעף, ריח קלוש של תפוז התווסף לריחו של תומאס. ריחם ביחד היה מוזר. ניקולס הרים גבה בהשתאות, ונעמד על יד סופי. "למה לא?" חזר ניקולס. אדיסון התיישב על הכורסא ובחן היטב את פניו של ניקולס. "זוכר שכשנפרדו דרכינו בפעם האחרונה, אתה פנית לאזור המשולש ואני אל תוך הוליווד? אל שער הליי המוביל למחוז הערפילים של קרונוס?" אדיסון שאל, פניו הרצינו בשעה שדיבר, וגבו התיישר.
ניקולס החזיר לו הנהון. ספק רוצה לשמוע ספק מסכים, ספק בספקותיו. הוא ידע שהאדון מבקש מחיר כבד על סודותיו, מחיר שלא פעם עלה על מחיר החיים.
"פגשתי אותו. את אדון הזמן. הוא הסכים ללמד אותי, להעיר את ההילה שלי." חיוך קל התעקל בפניו של הממציא, שפתאום, לעיניה של סופי, נראו לא חברותיות במיוחד. "ג'וש," היא מלמלה. הוא לא הניד עפעף, הוא רצה לשמוע מה קרה לו.
"ג'וש," היא מלמלה שוב. עיניה הכחולות של סופי הפכו כסופות, כמו שני מטבעות של כסף, ריח וניל חזק מילא את המקום, בערבוב כל הריחות. סופי קיבלה חיזיון.

גלים.
גלים של רעש.
כמה רעש.
רעש תקתוקים והמולה של אנשים ויצורים רבים.
אבל איש לא נראה.
רק אדון הזמן.
יושב לו במרכז מחוז הערפילים שלו.
מחוז הערפילים המטורף שלו.
מלא הצורות, הצבעים, הדברים שנראים אך שאינם נראים.
מלא בידע של קווי הזמן.
הוא נכנס. אדיסון הזקן נכנס פנימה אל תוך מחוז הערפילים של קרונוס.
הוא התהלך לפניו. הוא בירך אותו לשלום.
באותה הנשימה הוא ביקש מאדון הזמן שילמד אותו את סודותיו, את קסמו, את דרכיו.
האדון לא הסכים.
קרונוס הזקן קילל את הממציא בקללת הזמן.
הוא יחיה לנצח.
הוא יזדקן לנצח.

לפתע אדיסון, קרונוס וכל מחוז הערפילים ורעשיו- נעלמו מעיניה. היא לא ראתה דבר לרגע, ולאחר מכן תמונת אחיה בביתו של הממציא, חזרה אליה. סופי התאוששה. השאר לא זזו משהיו. היא הסתכלה על ג'וש, הוא עדיין הביט באדיסון. הוא עדיין שתק. "ג'וש!" לחצה סופי על זרועו, והוא היה חייב להסתובב. "למה עשית את זה?" הוא ליטף את זרועו. "היה לי עכשיו חיזיון של מכשפת עין-הדור," לחשה לו במהירות."קרונוס לא הסכים ללמד את אדיסון את קסם הזמן. הוא הטיל עליו קללת-זמן." מלמלה שוב סופי, אבל אז הממציא קטע את דבריה "- הוא הסכים ללמד אותי. אבל הבעיה הייתה אחרת," סופי וג'וש החליפו מבטים מבולבלים. ניקולס היה שקוע בשיחה עם אדיסון, ולא שם לב אל התאומים.

ידע חדש געש במוחו של ג'וש. הוא התחיל לחשוב במרץ; סופי ראתה את קרונוס מסרב ללמד את אדיסון את קסם הזמן. והוא עוד הטיל עליו קללה, אז בכלל. זה אומר שהוא למד את קסם הזמן ממישהו אחר. ניקולס אמר לנו שיש המון אנשים שיוכלו ללמד אותנו את קסמי היסודות, אולי הוא התכוון גם לקסם הזמן? הוא אמר גם שכמעט כולם לא בצד שלנו. אולי אדיסון למד את הקסם ממישהו אחר? מקדמון. ג'וש הזיז את פניו בחדות, אל סופי. "סופי, מהר. תחפשי בזיכרון של המכשפה קדמונים שיכולים ללמד מישהו בבוסטון של שנות השלושים את קסם הזמן." סופי עטתה על פניה מבט המבשר על אי הבנה, אך בכל זאת היא ניסתה להתרכז. היא חיפשה עמוקות בזיכרונה, ולבסוף היא מצאה. היא לחשה את המילה לאוויר- "בסתת."

תאומי האגדה החליפו מבטים, שניהם חשבו את אותה המחשבה; הוא נשבע אמונים לקדמונית בסתת. היא בטח הטילה עליו משימה, להרוג אותנו כשנגיע אליו. "ניקולס." קרא ג'וש במהירות. תומאס לא יחס לזה משמעות. "ניקולס, בוא מהר." חזר ג'וש, קצת היסטריות בקולו. ניקולס נענע בראשו, אך הממציא אחז בזרועו הכחושה של האלכימאי. "הבעיה היא, שנשבעתי אמונים לקדמונית בעלת פני החתול, והיא זו שלימדה אותי את קסם הזמן, ועוררה אותי." הוא חייך חיוך ארסי. ניקולס פער פה בהבעת צער, תסכול ובעיקר הפתעה. "אמרתי לך שזה דחוף!" צעק ג'וש, הילתו החלה להתקלח. שיריון אדום התחיל להתלהט מסביבו, ריח התפוז מילא את האוויר. סופי גם היא נרתמה לעניין; הילתה התקלחה ושריון כסוף ומנצנץ הופיע על גופה. "חבל שבחרת בצד הלא נכון." אמר ג'וש, שעיניו הפכו כבר לשני מטבעות בצבע זהב.