משחק פורום: אתגר השיפים הגדול

משחק פורום
אתגר השיפים הגדול

מה הרעיון פה?

המילה "שיפ" באנגלית (Ship) היא קיצור של המילה האנגלית Relationship, בעברית: מערכת יחסים. תחת הגדרה זו עומדות כל מערכות היחסים הרומנטיות בין הדמויות בפאנפיק.
לדוגמא, השיפים בספרי הארי פוטר הם הארי/ג'יני, רון/הרמיוני, ביל/פלר, ועוד.
אך שיפים הם לא בהכרח מערכות היחסים שאנחנו מכירים בספרים. הם יכולים להיות זיווגים מוזרים ביותר, כמו דראקו/הרמיוני, סיריוס/לילי, הארי/הרמיוני.

הרעיון מאחורי המשחק הוא לאתגר את הכותב הבא אחריך בכתיבת קטע קצר של שיפ לפי בחירתך.

איך זה עובד?

ההשתתפות במשחק תראה כך:

- כתיבת הקטע הנדרש מהמשתמש הקודם שהגיב באשכול

*הקטע לא צריך להיות ארוך, לא יותר מ-300 מילים ולא פחות מ-100.

*הקטע חייב להכיל את פרטי החובה שציין הכותב הקודם.

*הקטע יכול להיות הומוריסטי, אבל להיות כתוב בצורה רצינית ולא כבדיחה.

*כמובן שאין חובת העזרות בבטא, אבל יש לנסות להקפיד על כתיבה נקייה; רצוי לקרוא את הקטע פעם אחת לפחות לפני השליחה על מנת לתקן שגיאות הקלדה וכדומה.

- ציון שיפ עבור הכותב הבא בטור

*ניתן לבחור כל שיפ, גם המוזרים ביותר.

*ניתן גם להוסיף פרטי חובה נוספים לכותב הבא. כגון מיקום, מילה מסוימת שצריכה להיכלל בקטע, דמות נוספת שצריכה להיות מאוזכרת, או חפץ מסוים. אין לכלול יותר משני פרטי חובה בנוסף לשיפ.


אז אפשר להתחיל כבר?

על הכותב הבא אחרי לכתוב את השיפ: הרמיוני/פרד.

פרט חובה נוסף: אזכור של המכונית המעופפת.

__

כתיבה פוריה ומהנה לכולם (;

פרד יקירי.
תנוח בשלום אהוב יקר שלי, אתה תחסר לי כול כך. אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי שלא הייתי אתך בקרב האחרון שלך, אולי אם הייתי אתך התוצאות היו יכולות להיות שונות, אבל לא הייתי.
רון מקסים, הוא חמוד ומצחיק והתגלה כידיד אמיתי ''כשטיילנו'' ביחד, אבל למרות השער הג'ינג'י והנמשים הוא לא אתה, ואני כול כך מתגעגעת אליך פרד.
אתה יודע, היום שהבנתי שאני מאוהבת בך היה ביום שהראתה לי את המכונית של אבא שלך, זאת ששיפצת לגמרי לבדך אחרי שרון והארי הרסו אותה, ישבנו על ריפוד העור השחור וסיפרת לי שאתה לא מסוגל להראות את זה לג'ורג' כי רצית משהו שהוא רק שלך, ולא של שניכם. העיניים שלך ברקו, אבל הפנים שלך הביעו את הבושה שחשת על כך שלא יכולת לספר לאחיך, שרצית משהו פרטי, והלחיים שלך האדימו תחת הנמשים הכתומים, רציתי לנשק אותך באותו הרגע, אבל למה שתרצה בחורה בשנה השלישית שלה?
ושסוף סוף כן רצית אותי, בחורה שקטנה ממך בשנתיים, השבעת אותי לשמור על כך בסוד, ועד היום אני שומרת על זה בסוד, מפני רון, מפני ההורים שלך, לפעמים אפילו מפני הלב שלי.
אתה חסר לי פרד.
הרמיוני.


אם הבנתי נכון את ההוראות אז שהבא יכתוב על פטוניה סיריוס....(נראה איך זה יצא)
פריט חובה: שרביט.

"אוי, תפסיק כבר!" היא אמרה כחלק מהתקף צחקוקים בלתי נשלט. "אתה עוד תהרוג אותי"
הכלב השחור שעמד מולה הפסיק לרדוף אחרי זנבו והביט בה בהבעה משונה. כעבור מספר שניות הכלב השתנה לגבר, אך ההבעה על פניו נשארה.
"למה? את לא אוהבת אותי בתור כלב?" שאל בקול נעלב משהו.
"אויש, נו באמת. אתה יודע שאני אוהבת אותך תמיד. חוץ מזה-הבאתי לנו שוקולד, ושוקולד קטלני לכלבים..."
"נו, טוב. בסדר" התרצה.
הם סיימו את חפיסת השוקולד, והוא עטף אותה בחיבוק. היא התמסרה אליו, ואז התנתקה. היא בהתה בנקודה שמעל ראשו, כאילו רצתה לומר משהו אך לא מצאה את המילים.
"אתה יודע, סיריוס? יש בך משהו... משהו מיוחד. אותו הדבר שגרם לי להתגרש מורנון. לו לא היה את זה. אתה בן אדם כובש... קסום. הנה, אמרתי את זה. אתה מסוג האנשים שלא צריכים שרביט כדי להקסים את הסובבים אותם, ואת זה אני אוהבת בך. ו... אתה יודע? אני מצטערת על אתמול, כשאמרתי לך שזה או אני או הקסמים? אתה יכול להמשיך לעשות קסמים. אני לא יודעת מה עבר עליי, אני לא יכולה לקחת ממך חלק כל כך גדול מהחיים שלך." היא הניחה את ראשה על כתפו הרחבה. הוא ליטף את שערותיה, מתלבט אם לספר לה שמאז אתמול השרביט שלו מונח בפח הזבל, שבור לשניים.


__
השיפ הבא: דמבלדור/מקגנוגל~מעניין...
פריט חובה נוסף:אזכור הרצח של לילי וג'יימס פוטר
תכתבו!!! אני מתה לדעת מה ייצא...

במבט לאחור, נדמה היה לה שכבר מהרגע הראשון ידעה שהם נועדו זה לזו. היא זכרה את עצמה כתלמידת שנה ראשונה לחוצה, ממתינה יחד עם חבריה לספסל הלימודים להתמיין לאחד מארבעת הבתים. היא הרגישה כה קטנה, והייתה כה חסרת ביטחון. היא זכרה כיצד סרקה את האולם הגדול בחשש, מחפשת אחר פנים ידידותיות...
והוא היה שם, בשולחן הסגל, צופה במיון כאילו היה הדבר המעניין ביותר בעולם. הוא היה מבוגר ממנה פי שלוש, משקפיו הנחות על אפו המעוקל גורמות לו להיראות כה חמור סבר, ובשערו החום העשיר פס בודד של כסף. מבטיהם הצטלבו, והוא נטש את ההבעה המרוכזת וחייך אליה.
הוא היה המורה האהוב עליה, ראש הבית שלה, המנחה שלה, ובגיל מאוחר יותר עמיתה לעבודה. הוא שיבח אותה, נזף פה, צפה בה מתפתחת מילדה קטנה וחסרת ביטחון לנערה מלאת פוטנציאל, ואז לאישה משכילה ומלאת ניסיון. הם נלחמו כתף אל כתף במלחמה, והיא חלקה איתו את סודותיה העמוקים ביותר. הוא היה שם איתה כשהם הפקידו את הארי פוטר הקטן אצל דודיו לאחר רצח הוריו, באותו לילה גורלי ששינה את פני העולם לנצח.
אך הם מעולם לא נגעו זה בזו. אפילו לא בצורה ידידותית. הם ניהלו חיי אהבה נפרדים לחלוטין, והיא מעולם לא סיפרה לו כיצד היא מרגישה כלפיו. היא לא סיפרה לו שהיא רוצה להיות יותר מחברה, בת חסות.
ובכל זאת, היא מעולם לא שכחה את החיוך הזה.

___

שני קטעים יפיפיים, אני מוכרחה לומר D:


שיפ: הארי/צ'ו

פרט נוסף: נעליים.

מקגונגל נכנסה בהליכה מהירה לחדרו של דמבלור, הוא מלמלה "שוקולד נרגולים" ועלתה במדרוג המקומרות של עוף החול. היא פתחה את דלת העץ בחבטה מהדהדת וראתה את דמבלדור, יושב מתוח על כסאו. היא נכנסה והתיישבה מולו בכיסא הבורדו המרופד והניחה את ידיה על הידיות שגולפו בדקדוק רב.
דמבלדור הביט על מקגונגל בעיניים כמהות ומלאות רגש עד כדי כך שנראה שאישוניו רעדו. "אז..." הוא מלמל.
היא הטתה את אזניה כדי לשמוע על המהומה, היא הפכה חסרת סבלנות בכל דבר שנוגע למהומות או התלהמויות.
"אז..." הוא חזר על עצמו ומקגונגל העבירה את צפורניה מעט את הידיות המגולפות.
"מה קרה?" שאלה מקגונגל בענייניות.
"חשבתי..." אמר דמבלדור בקול חלוש "שאולי נחלוק כוס תה אצל פוטיפוט."
מקגונגל הבחינה באגלי הזיעה שנובעים ממצחו והעלתה חיוך קלוש על פניה שבעיניי דמבלדור נראה כירח בלילה חסר כוכבים.
"אני אשמח," אמרה מקגונגל באגביות שמחקה את הצבע משפתיו של אלבוס. "אבל אני רוצה שתגיד לי מה קרה."
"אני כבר כמה זמן חושב עלייך," אמר דמבלדור והחל לשחק באצבעותיו הכסוסות. "בצורה אחרת."
מקגונגל הייתה אישה חכמה, היא הבינה לאן הוא מהשנייה שנכנסה לחדר; הדבר היחיד שהיה נחוץ לה זה זמן.
"אני חשבתי שאולי ננסה להיות יחד." אמר דמבלדור בעיניים רועדות, הוא הביט על מקגונגל בציפייה כמו ילד שמקבל את מתנת חג המולד הראשונה שלו.
"כן," היא אמרה בהיסוס מוסווה. "אפשר לנסות."
דמבלדור רכן לעבר מקגונגל בהיסוס בעוד נשארת במקומה, הוא הטיל את צלו על השולחן וקירב את ראשו לראשה; לבסוף, הוא נישק את שפתיה הדקות והרכות.
"דמבלדור!" נשמעה צעקה מלאת אימה מכיוון הדלת "הפוטרים נרצחו."
מאז דמבלדור ומקגונגל לא היו יותר מקולגות עם נוסטלגיה.
------
לא ראיתי שנוספה תגובה, אני אכתוב גם את הקטע הזה.

שבוע עבר מאז הנשף והארי לא הצליח להוציא את ה"לא" המהדהד של צ'ו. הוא היה כל כך טיפש; לשאול את צ'ו צ'אנג? במילא לא היה לו סיכוי.
הארי עדיין זכר את ההרגשה ההיא שכל האוויר יוצא החוצה מריאותיו ומשאיר את גופו להחנק. הוא ניסה כל כך חזק להסתיר את הדמעות אבל נדמה כאילו היה להן רצון משל עצמן, לשחות נגד הזרם.
הוא ניסה לדמיין את שיערה השחור שהזכיר לו את שמי הלילה החמימים, את עיניה הכחולות ששיקפו את כל רצונותיו ואת גופה שהיה כשל גליתיאה ולהצמיד אותן לפניה של פדמה - אבל היא אפילו לא השתוותה לצ'ו.
הוא הרגיש מובס, דחוי, ללא בת זוג לנשף והנעליים שלו לנשף נקרעו בגלל קלף טאקי מתפוצץ שהוחבא שם לגמרי בטעות.
הוא ישב באחד מאלפי החדרים בהוגוורטס ופשוט שחרר את הכל. הוא בכה על הלחץ שמופעל עליו, על הבדיחות שעושים עליו ובעיקר על הרגשת הדחייה הנוראית.
ואז צ'ו נכנסה, כאילו היא ידעה שהוא שם, היא התיישבה לידו והוא מיד בלע את כל רגשותיו ודחף אותם במורד גרונו. אבל הוא לא הצליח למחוק את עיניו האדומות ואת לחייו הסמוקות.
"אני מצטערת." לחשה צ'ו באזנו של הארי למרות ששניהם היו לבד בחדר.
הארי הישיר את מבטו והביט אל עיניה הכחולות שבהקו בחושך האפלולי של החדר.
"זה בסדר." הוא מלמל והניח לצ'ו ללטף את גבו.
הוא הביט עליה, והיא הביטה עליו ומעיניהם נשקף אותו רגש - הכל היה מושלם בשבילו, רק דבר אחד לא היה בסדר; היא עמדה לצאת עם בחור אחר לנשף מחר.
זה הרגע שבו היא נישקה אותו.

שיפ: דראקו/ג'יני.
פריט חובה: אזכור של המילה מקלחת או אמבטיה.

הוא רצה אותה, רצה אותה כל כך שזה כאב. זה התחיל מכך שהיא הייתה מאוהבת בהארי פוטר הנורא ההוא. דראקו פשוט רצה להוכיח לעצמו שהוא יכול להשכיח אותו ממנה, הוא יותר טוב מפוטר הזה. כשניסה לחשוב על דרכים מקוריות לכבוש אותה, להפעיל עליה את הקסם המאלפויי שלו, הוא לא יכול היה שלא לשים לב לדרך החמודה בה היא מסיטה את שיערה לאחור, לחיוך המבויש שהיא שולחת לעבר פוטר. כשזה התחיל להכאיב לו, הוא הבין שמשהו לא בסדר. הוא לא אמור להתאהב. הוא אמור להיות זה שכולן נופלות לרגליו, והוא נשאר אדיש. למה זה לא קורה? מה יש בוויזלית העלובה הזאת, בוגדת הדם הקטנה, שמושך אותו כל כך? ואז הוא ידע שהוא חייב להשיג אותה, פשוט חייב. את אותו הערב הוא בילה בשחייה באמבטית המדריכים. רק המים החמים הצליחו לגרום למוח שלו לפעול. ואז, כשהוא שמע שהיא התחילה לצאת עם פוטר, ליבו נשבר סופית. הוא החליט להצטרף לאוכלי המוות כדי לנקום באדם שגזל את אהובתו. הוא התחרט על כך מספר ימים מאוחר יותר, אך כבר היה מאוחר מדי. האות האפל כבר התנוסס על זרועו, כופה עליו נאמנות מוחלטת לאדון האופל.

___
וואו, אנשים! אתם ממש מוכשרים!

אממ... האתגר הבא הוא הארי/מירטל המייללת
פריט חובה: אזכור של אליפות העולם בקווידיץ'

~מעניין איך ייצא-אני אעקוב אחרי זה~

הארי סגר את רוכסן מכנסיו כשדמות לבנה ריחפה בין התאים של שרותי הגברים בקומה השלישית.
"בחייך מירטל, לא שמעת על פרטיות בשירותים?"
"הדמות הלבנה צחקקה לעצמה, "אני בשירותים כבר כמה עשורים, מה אתה חושב שיש לך שעוד לא ראיתי?"
"תשאלי את זה הפוך, מה יש לי שאף בת עוד לא ראתה, ואת באמת לא חייבת להיות הראשונה."
מירטל עשתה פרצוף חמוץ ושתי סלטות רק בשביל להעביר את הנקודה שלה, "המה שמו שלך." הוא קראה, כאילו התשובה מזכה אותה באלף אוניות.
"תודה רבה." הארי ענה וסידר את גלימותיו בהפגנתיות.
מירטל ריחפה לעבר התקרה כשהארי יצא מהשירותים, הוא התכוון לצאת מבית השימוש אך נעצר ששמע את שמו.
"הארי, איך היה באליפות העולם?" הקול שלה היה מתחנן כול כך עד שלא היה להארי בררה אלה להסתובב ולספר לה הכול מבין שלשיעור הקרוב הוא כבר לא יגיע. הארי תהה אם פרופסור מקגונגל תסכים לקבל פתק שיהיה כתוב עליו 'בבקה תרשי להארי להכנס הוא שיעשע אותי בשורותים, מירטל.'


זה לא מדהים אבל בסדר.
הזוג הבא- מאלפוי ולונה
פריטי חובה- מזוודה וחולצה

עיניה התכולות של לונה נמלאו דמעות. "אם אתה לא אוהב אותי יותר אתה יכול להגיד את זה!"
דראקו מיהר אליה, מבוהל. "לונה-זה לא מה שאת חושבת... אני יכול להסביר!"
היא פתחה מזוודה קטנה ודחפה פנימה בגדים בערבובייה. "מה יש להסביר? דראקו, אני לא טיפשה כמו שאני נראית! אני רואה אותך בלי חולצה, שוכב על המיטה שלנו-שלנו! עם מישהי אחרת..." היא בכתה בקול, דחפה לתוך המזוודה עוד גלימה וסגרה אותה. דראקו התקרב אליה במהירות, וניסה לתפוס בידה, למנוע ממנה ללכת. לפני שהוא הספיק להבין מה קורה, הוא מצא את עצמו צמוד לארון, שרביטה של לונה דבוק לחזהו החשוף. הוא הרים את עיניו בפחד מסוים, ומצא את עיניה הכעוסות בוהות בשלו.
"אתה לא תשחק עם הלב שלי, דראקו, ואני לא אשב פה בשקט ואסבול. שיהיה לך יום טוב."
היא הלכה, משאירה אותו המום ופגוע.
"אני מצטערת, דראקו" לחשה מיילי, נערה שכפתה את עצמה עליו. "לא ידעתי כמה היא הייתה חשובה לך" הוסיפה כשראתה דמעות זולגות בשקט מעיני הסערה שלו.
אבל כבר לא היה לו אכפת. ברגע אחד הוא איבד את כל מה שחשוב לו-הוא איבד את לונה, ואין לו מה לעשות בנוגע לכך.


__
עצוב, אני יודעת... אני במצב רוח דכאוני בלי שום סיבה במשך החצי שעה האחרונה ^^

השיפ הבא: דאדלי/הרמיוני
פריט חובה: אזכור של המילה מטרייה
שיפ מוזר ^^ אולי זה יצחיק אותי קצת

הארי מת בקרב עם הוגוורטס,הרמיוני החריכה את עצמה ללכת ללויה שלו יחד עם כול השאר, הדמעות שנשפכו כמו דם מפצע פתוח לא הצליחו לצאת כשמעדה מול קברו, לצידה עמד נער, פניו הזכירו לה משהו שכבר ראתה, משהו מוכר, זה נחת עליה בבת אחת, תמיד אמרו שהיא הייתה מכשפה חכמה.
הארי ירד לקבר והנוכחים התפזרו, הרמיוני מצאה את עצמה הולכת לצד דאדלי עד לחניה, שם התכוונה להושיט את שרביטה ולקרוא לאוטונוס הלילה.
"צריכה טרמפ?"
תחיכי, היא ציוותה על עצמה, "בטח." היא ציפתה להכנס למכונית של רווק, כזו שמלאה באריזות ישנות של חטיפים אבל להפתעתה המכונית הייתה מצוחצחת ריקה מהכול מלבד מטריה שחורה מתקפלת שנחה על המושב האחורי.
"את יודעת, ההורים שלי התכוונו לבוא, באמת. אבל אמא קיבלה כאב ראש נוראי ואבא נשאר איתה בית, הלכתי כי בכול זאת, הארי גר אצלינו שבע עשרה שנה וזה לא צחוק.
"אתה לא חייב להסביר את עצמך מולי." הרמיוני מירה לומר.
"אני יודע, אל אני רוצה." דאדלי אמר, הוא הדליק את הרדיו בתנועות עצבניות.
את שאר הדרך הם עשו בשתיקה.

מצטערת שלא הצלחתי לעודד אותך, או שאין שם ממש איזכור לשיפ, לא ידעתי מה לעשות עם הזוג הזה.
זוג הבא- בלטריקס ולוציוס מאלפוי
פריט חובה- אזיקים..

הם צעדו בשתיקה לאורך הרחוב הסואן והמלא במוגלגים. המבט מלא הגועל שעלה על פני שני אוכלי המוות היה כמעט זהה-של לוציוס היה אפילו מעט מעודן יותר.
"אני לא מאמין שנשלחנו למשימה הזאת... דווקא אנחנו" אמר לוציוס בהבעה של סלידה.
"לגמרי. זה לא כאילו שאין מישהו פחות מועיל מאיתנו-תראה את זנב תולע. אפילו הוא היה יכול להסתדר עם המשימה הזאת"
לוציוס גיחך.
"אבל אני מניחה שלאדון יש את הסיבות שלו לשלוח דווקא אותנו" הוסיפה בלטריקס באנחה.
"כן. ללורד תמיד יש סיבות."הם המשיכו ללכת בשתיקה.
"מה איתך ועם נרקיסה? אתם בסדר?" שאלה בלטריקס כדי לשבור את השתיקה המביכה.
לוציוס התכווץ בכאב. נקודה רגישה. "היא...אנחנו-כן, אנחנו בסדר." בלטריקס לא השתכנעה.
"קדימה, לוצי. אתה יודע שאתה יכול לספר לי-נכון?"
הוא נאנח. "מצטער, בלה"
ליבה של בלטריקס נמעך. כאב לה לראות את לוציוס סובל, אך האמת היא שכאב לה אפילו יותר לראות אותו עם נרקיסה. למען האמת-בלטריקס הייתה אמורה להיות מחותנת ללוציוס. נרקיסה לקחה אותו לבעל בתור טובה אישית-אך בלטריקס התחרטה על הבקשה ברגע שזו יצאה לה מהפה. חבל שלא היה לה מחולל זמן בשעתו.
"נו? תספר לי"
לוציוס נאנח שנית. "אנחנו רבים הרבה לאחרונה. המצב בינינו לא טוב כשהיה. בפעם הקודמת שניסיתי לנהל איתה שיחה היא איימה לקשור אותי באזיקים. אני-אנחנו-התגרשנו."
בלטריקס ניסתה להיראות מופתעת ועצובה, אך ליבה התמרד וניתר ניתור קטן ובלתי נשלט. לראשונה מאז שהיה בן שתים עשרה-לוציוס פנוי! הוא תפס את ידה. בלטריקס כמעט ושמטה אותה מרוב הפתעה. ידו הייתה חמימה וחלקה. היה לה ברור שהוא זקוק לתמיכה, והדבר שהיא רצתה יותר מכל היה לספק לו אותה. היא עטפה אותו לחיבוק. לאחר מספר דקות, כתה כבר הייתה ספוגה מדמעותיו. הוא הרים את ראשו בבהלה. ""מה עם המשימה? אדון האופל יכעס"
"עזוב את המשימה, לעזאזל עם אדון האופל. אני אוהבת אותך"


__
סוף ממש ממש מוזר, אני יודעת...
ותודה-כן התעודדתי =) אני אוהבת לכתוב ולקרוא דברים יפים שאחרים כתבו (למקרה שתהית-שלך מוגדר כ"יפה")
השיפ הבא:פטוניה/ורנון
פריט חובה: אזכור של סוהרסן

"איך הוא מעז?! איך הוא מעז לסכן את דאדלי שלנו פעם אחרי פעם?! זה לא מספיק שגם ככה אנחנו הסכמנו לדאוג לו, לפושע הסוטה הזה?!" ורנון עדיין כעס
"תהיה בשקט, ורנון, דאדלי ישן!" ובליבי הוספתי "וגם הארי" אבל ידעתי שאם אומר את זה הוא עוד יותר יתעצבן
ורנון נשם עמוק
"את יודעת בכלל מה זה הסוהרסון הזה, יקירתי?" הוא שאל אותי, מנסה להיות שלו
"לילי דיברה עליהם פעם עם אמא ואבא..." שקעתי בזכרונות "היא אמרה שהם מפחידים נורא, הם מוצצים את כל השמחה ממי שמסביב, הם מוצצים את הנשמה..."
ורנון הביט בי, מבולבל
"פטוניה יקירה, נראה לי שכדאי שנלך לישון, עבר עלינו ערב ארוך..."
הוא משך אותי למעלה, למיטה, ונרדם מיד, אבל אני לא הצלחתי להירדם הרבה זמן, חשבתי על מה שקרה ועל לילי, אחותי. איך היא הייתה מרגישה אם היא עוד הייתה בחיים? ידעתי שאם היא הייתה בחיים זה לא היה קורה, ואם היצור הזה, הסוהרסן, היה תוקף את הארי, לא הייתי אפילו יודעת מזה. במחשבה אחרונה על לילי נרדמתי.

השיפ הבא הוא: סנייפ וספראוט! (אין לי מושג איך חשבתי על הדבר ההזוי הזה אבל מעניין אותי לראות איך יצא =])
אין פריטי חובה! ♥

סנייפ וספראוט? באמת?...
טוב.

עוד שיעור. זה פחות או יותר הדבר האחרון שאני רוצה לעשות עכשיו, להעביר עוד שיעור לכיתה חסרת כישרון. איך סוורוס מצליח לעשות את זה כבר כל כך הרבה שנים? "בוקר טוב, כיתה"
"בוקר טוב, פרופסור ספראוט" ענו לי הילדים בני השתים-עשרה.
לימדתי אותם על דודאים, ועל תכונותיהם כיסוי האוזניים הכחול והצמרירי שלי היה, כמו תמיד, האהוב עליי. הוא הזכיר לי את צבע השיקוי שסוורוס הכין לי כששמן הקקטוס-המנוקד שסחטתי צרב את עורי. אני חושבת שזה היה הרגע בו התחלתי להתאהב בו. עיניו נראו דואגות באמת כשהוא הסתכל על פופי מורחת את השיקוי על זרועותיי הצרובות. הכוויות נרפאו מיד, אך ההרגשה החמימה שפשטה בעקבות השיקוי בזרועותיי ובליבי נשארה גם ימים רבים אחר כך. התלבטתי אם לחלות בכוונה כדי שסוורוס יכין לי תרופה, ולא בפעם הראשונה. שוב, הגעתי למסקנה שזה לא יעזור. ליבו עדיין שמור לאישה ההיא, האימא של פוטר. עיניי, שהיו כחולות כמו כיסוי האוזניים שלי התמלאו בדמעות. הדודא שהחזקתי בידי התעורר ונשך אותי. בצווחת כאב, הכנתי אותו לאדמה. ראייתי התערפלה. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי במרפאה, פופי רוכנת מעליי. "דמבלדור, תקרא בבקשה לסוורוס." באותו הרגע רציתי לנשק את הדודא ההוא.


--
הסיום לא משהו, אני יודעת...
השיפ הבא: האישה השמנה/סר קאדוגן
פריט חובה:פטרונוס

סר קאדוגן טייל לו בין תמונות הוגוורטס.
היו שם סוסים , מפלצות , אבירים ואנשים משחקים קלפים - אך שום דבר לא השתווה לעלמתו האהובה - שעושה עבודה אבירית - שומרת על שערי גריפינדור!
סר קאדוגן החל להרגיש את האהבה זורמת בעורקיו , ולמרות שהיה רק תמונה , עדיין היו לו רגשות.
הוא טייל לעבר התמונה שרצה - אל האישה השמנה.
מבט אחד בעיניים שלה הפנט אותו - תמונת חייו.
הוא חיבק אותה בעדינות "ליידי , התרשי לי לשכון אצלך זמן מה , כמה פרחחים זבי חוטם חיבלו בתמונתי."
"וודאי סר , אתה יודע שאין צורך לבקש".
האהבה פעפעה בשניהם והם התנשקו.
סר קאדוגן חש שזאת האישה שהוא רוצה להיות איתה - לנצח.

הנה הפרטים לפאנפיק הבא:
שיפ: ורנון/טונקס
פרט חובה: הם חייבים להיות במקום כלשהו בעולם הקסם.

קטעים באמת מעולים, כולם (; עומדים באתגר בגבורה P:

___

לאישה השמנה לא היה תמיד קל להשלים עם העובדה שהייתה ציור. לפני שנקנתה על ידי בית הספר והוצבה לשמור על חדר המועדון של גריפינדור, ישבה בסדנתו של האמן שצייר אותה, קוסם מבריק אך משונה, שהתייחס אליה כמו ליידי אמיתית.
לכן מובן מדוע החיים בהוגוורטס היו כה קשים בשבילה. לא, פתיחה וסגירה של דלתות לא הייתה עבודה עבור ליידי. התלמידים היו כה גסי רוח! ושלא להזכיר את העובדה המבישה שלא היה אף אמן קוסם ברדיוס של קילומטרים מבית הספר, כך שתחזוקתם של שמלתה הוורודה הנאה ושיערה הכהה והמסודר בקפדנות נותרו בידיו חסרות הכישרון של שרת בית הספר.
עם זאת, הייתה בבית הספר נשמה אחת שראתה את הליידי שבה. סר קאדוגן - האביר הרשלני והמקסים.
"ערב טוב, גברתי הנאווה," היה מברך אותה מתמונה האחו שמעבר למסדרון, קד ומסיר את קסדתו המפוארת במחווה ג'נטלמנית.
חבורת תלמידים שחלפה בקרבת מקום צחקה למראהו; פאות לחיו המרשימות, אפו האדום והאצילי, ורגליו הארוכות, שכלל לא נראו עקומות בעיניה של האישה השמנה, שעשעו אותם.
"ערב טוב לך, סר," היא השיבה, חשה את לחייה המצוירות מסמיקות. "אל תקשיב לפרחחים האלה. הם לא יודעים לזהות ג'נטלמן אמיתי כשהם רואים אותו."
"הו, אין צורך לומר לי זאת! לא, זבי החוטם האלה לא ראויים שאשקול לקרוא עליהם תיגר!"
כך הם היו יושבים ומשוחחים, כל אחד ממקומו בצד הנגדי של המסדרון. לא היה להם על מה לדבר, לכן דיברו על הכל; על התלמידים, המורים, הציורים האחרים. על אור הירח החודר לטירה בלילה, על זוהרו המסקרן והקסום של קסם הפטרונוס, על האופן החמקמק והמסתורי בו הזמן חולף... לא היה להם צורך ביותר.
אהבה היא דבר משונה כשאתה ציור.


___


השיפ: סנייפ/הרמיוני.

פרט חובה: עט נוצה.

כבר כתבתי על זה קטע!