שם: האגודה האמיתית (the Real Society)
פאנדום: Dead Poets Society/ללכת שבי אחריו
ז'אנר: הומור אנגסטי שכזה
דירוג: G
ויתור זכויות: לפיטר וויר על הסרט המהמם הזה, ולכותב/ת, הלא היא Merfilly (קישור לפאנפיק המקורי - http://archiveofourown.org/works/343440)
הערות: תהנו

ניל נשען כנגד עמוד, מעלעל בעצלתיים בתסריט של מחזה שאיזה מחזאי מוכה חרדה שרף והחריב ברגעי ייאוש. הוא לא היה נורא כל-כך, הוא חשב, אם כי היה טעון שיפור. הוא ידע איך לשפר אותו; שחקן טוב תמיד גרם לחומר להיות שווה יותר מחתיכת הנייר עליה הוא נכתב.
"היי, נוקס."
קולו של צ'ארלי, מהמקום בו זרק אבנים לאורך האגם, גרם לניל להסתכל מעלה.
"מה...?" נוקס היה מבולבל, בדיוק כמו צ'ארלי. ניל חייך. זה היה מועדון שתוקפו הוא נצח, בטוח מאלו הרוצים לפרק ולשנות אותם לכדי חוקים והגבלות.
"ברוך הבא לאגודת המשוררים המתים האמיתית," אמר ניל. צל חיוור של אירוניה נשמע במילותיו.
"אל תדאג, יש הרבה בנות באזור," צ'ארלי הרגיע את נוקס בחיוך. "ניל סתם דרמטי, מקבל על עצמו את הטיפול בברכות למצטרפים החדשים."
נוקס, שזכר כאב עצום שלפתע הוקל כמו קפיץ שהשתחרר, בהה בחבר נעוריו.
"רק תגידו שיש עוד משוררים מתים בסביבה, ואמרק את מילותיי!"