הקאובוי השקט||נטלי, סיפור קצר

[name name name =]]

"הוא רק יושב שם."
"ולא עושה כלום?"
"כן גבירתי."
"הוא אכל? שתה?"
"לא גבירתי, רק יושב שם, מסדר מידי פעם את הכובע שלו."
האשה משכה בכתפיה ופנתה להגיש אוכל לאורחי הפאב. מצידו השני של הדלפק הרים את ראשו איש, "אוי! נער!" הנער הרים את עניו הכחולות והלך אל האיש.
"במה אני יכול לעזור לך?"
"האיש, מי הוא?" אמר והפנה את כובעו לכיוון, ואז הציב אותו שוב על ראשו.
"לא'ידע אדוני," אמר הנער, "הגיע היום בבוקר, כששאלתי אם הוא רוצה משקה, הוא פשוט שתק," הנער משך בכתפיו, "אנחנו קוראים לו הקאובוי השקט," צחק הנער, לא צחוק פוגע, כי אם צחוק חביב. האיש הנהן ולקח קיסם לפיו, הוריד את כובעו והסתכל לעבר הקאובוי השקט, הוא הסתובב בחזרה לדלפק וסיים את משקו בנחת, ואז קם הציב את כובעו על ראשו ופנה אל הקאובוי השקט, נעמד כמה מטרים לפניו.
הפאב כולו השתתק, והנער הרים את מבטו, בעיניו הכחולות ניצוץ של חשש.
"אוי," אמר האיש לקאובוי השקט, "אתה יכול לדבר?"
הקאובוי השקט הרים את ראשו לאט, ובתנועה נונשאלנטית הרים את כובעו מעיניו, מסתכל באדישות אל האיש.
"מה השם שלך?" שאל האיש, לועס את הקיסם בפיו.
על פניו של הקאובוי עלה חיוך קטן, משועשע, והוא לא אמר דבר.
"על מה אתם מסתכלים?" שאל האיש, מעוצבן, ואנשי הפאב הפנו את מבטם. עיניו הכחולות של הנער, המשיכו להסתכל.
"אני ג'ון," אמר האיש, צעד שתי פסיעות והושיט את ידו ללחיצה.
על פניו של הקאובוי היה עדיין פרצוף משועשע, אך הוא הושיט את ידו גם הוא, והם לחצו ידיים, הוא הפנה בידו השניה לג'ון שיתקרב אליו, ולחש את שמו.
"למה לא רצית שהשאר ישמעו? אתה אוהב להיקרא הקאובוי השקט?"
"כן," אמר הקאובוי השקט, קולו עמוק ומחוספס מעט, ועל שפתיו חיוך.
"באמת? ולמה זה?"
"מצחיק."
"זה מצחיק אותך?"
"מאוד."
"אתה תמיד עונה במילה אחת?"
"כן."
"למה?"
"משחק."
"משחק? עם מי?"
"כולם," צחק האיש.
"ולמה אתה משחק אותו?"
"התערבות."
"עם מי?"
"עצמי," סימן הקאובוי עם שתי אצבעות על ראשו.
"ולמה לא ענית לנער?"
"משעמם."
"הנער?"
הקאובוי הנהן.
השתררה שתיקה של כחצי דקה.
"ואני?"
"מעניין."
"ומי אתה שתקבע מי מעניין ומי לא?"
הקאובוי רק צחק, ולאחר מכן עוד שתיקה.
"מה מטרתו של המשחק?"
הקאובוי הניד בראשו, פרצופו משועשע עדיין.
"אני צריך להיות יותר מדוייק?"
הקאובוי הנהן, הבעה מתרשמת על פניו, "חכם," הוא אמר.
ג'ון חייך, אך רק לרגע, ופרצופו נהיה קשוח שוב.
"האם המטרה היא לבלבל אותי?"
"לא," אמר הקאובוי, אך עיניו נצצו.
"האם המטרה היא לבלבל אחרים?"
הקאובוי צחק, "כמעט."
ג'ון חשב לרגע.
"ההתערבות הזו, מה פשרה?"
"טמטום."
"שלך?"
"לא."
"אז של העולם," אמר ג'ון, זו לא הייתה שאלה.
הקאובוי חייך, מרים את כובעו כמין הצדעה, ומחזיר אותו לראשו.
"המטרה היא להפיץ? להחכים את העולם?"
הקאובוי השקט חייך, ושוב השתררה שתיקה.
"מאיפה אתה?"
"רחוק."
"כמה רחוק?"
"רחוק." משך הקאובוי בכתפיו, עיניו נצצו מהנאה.
"אתה נהנה?"
"מאוד!"
"למה?"
"ניצחתי!"
"במשחק?" שאל ג'ון, מבולבל.
"בהחלט!"
"מתי?"
"עכשיו!"
"איך?!"
"אתה!" קרא הקאובוי בנצחון.
"הצטרפתי," אמר ג'ון בהבנה.
הקאובוי, קורן מהנאה ושעשוע, הנהן.
ג'ון לחץ את ידו שוב, והלך בחזרה לדלפק, מהורהר.
"הצלחת להבין ממנו משהו אדוני?" שאל הנער בחשש, ועיניו הכחולות מפוחדות.
"הכל."
"משיחה כזו קצרה?"
"נסה!" אמר ג'ון, והנער פסע אל הקאובוי השקט.

[Finn Nelson]

זה יפה מאוד, אני לא הבנתי לגמרי מה הכוונה של הניצחון במשחק אבל אני בטוח שאבין בעתיד. השפה טובה, הסיפור עצמו, הכל מאוד טוב. כל הכבוד, המשיכי לכתוב (: