הספרייה || איילת

[Demons]

אני שוקלת להפוך את הקטע לפרולוג או להשאיר אותו כמו שהוא כואן שוט, אשמח שתגידו לי מה לדעתכם כדאי לי לעשות.
קריאה נעימה!

בביתה של סבתא יש ספרייה. זה היה בערך הדבר היחיד שזכרתי ממנה, הולכת בין המדפים הכבדים, מנקה את האבק מהספרים, אומרת לי בקולה החכם "ראי, נכדתי, ראי כמה כוח נמצא בידינו". אני לא זוכרת אותה מחוץ לספרייה, אולי בגלל שמעטות הפעמים שיצאה ממנה. אני לא זוכרת אותה מכינה עוגיות או מחלקת מתנות כמו סבתא רגילה, אני רק זוכרת אותה בספרייה, הספרייה של סבא.
סבא מת מזמן, לפני שנולדתי, אבל הספרייה עדיין הייתה שלו. סבא טייל בכול העולם ואסף ספרים, כול ספר שהגיע לידיו סיים את דרכו בספרייה הביתית, לא משנה מה היה תוכנו. ספרי בישול, ספרי ילדים וספרים אודות מדעי מזג האוויר נחו זה לצד זה על מדפי הספרייה. סבא לא אהב סדר. הוא חשב שאין כול טעם בספרייה אם פשוט תעקוב אחר השלטים ותמצא את מבוקשך. "ספרייה היא כמו חידה," הוא נהג להגיד, "ברגע שהצלחתי לפצח אותה דבר לא יעמוד עוד בדרכך".
אני לא חושבת שהוא צדק. מצד שני, מעולם לא שאלו לדעתי. אני רק טיילתי בין מדפי הספרייה בחופשות, מחפשת אחר ספר לגילי תחת מבטה המגונן של סבתא שנדמה היה שאומרת שוב ושוב את אותם הדברים, "ראי, נכדתי, ראי כמה כוח נמצא בידינו."
בזמנו הבנתי למה היא מתכוונת. היום כבר לא. סבתא חשבה שספרים הם כוח, או שסבא חשב כך וסבתא פשוט שימשה לו לפה. סבתא עשתה הכול בשביל סבא, גם כשהוא הפסיק לבקש, גם כשזה היה יותר מדי בשבילה.
היום הספרייה נטושה או נכון יותר, היום הספרייה נטשה אותנו. סבתא לא נמצאת יותר בספרייה כדי לנקות אותה ולתחזק אותה ואיש לא מטייל עוד ברחבי העולם כדי למלא אותה בספרים חדשים. סבתא נמצאת כעת במקום נטול ספרים, יחד עם סבא, ושניהם מטיילים ברחבי עולם אחר בחיפוש אחר ספר בודד. אני יודעת את זה כי זה מה שהיא אמרה לי לעשות. "חפשי אחריו, נכדתי, חפשי אחרי הכוח," היא לחשה פעם אחת באוזני. ואז מתה.
אבא רצה למכור את הספרייה, אמא לא הסכימה, "ההורים שלך הקדישו את חייהם לספרייה הזאת, הם לא היו רוצים שתפרק אותה ככה," היא אמרה לו שוב ושוב אך כנראה שהמילים לא מצאו את דרכם אל מוחו של אבא כי הוא מת בלי לחזור בו מרצונו. גם אמא מתה, בלי למכור את הספרייה, אני חושבת שלעיתים זה אפילו הפריע לה, אחרי שאבא מת היא הייתה נוהגת למלמל לעצמה ברגעי חוסר השפיות שלה, "הוא יותר חשוב מהם, הוא יותר חשוב מהם..." אחרי כמה זמן הבנתי שהכוונה היא לרצונו של אבא לעומת רצון הוריו. רצונם של סבא וסבתא שהקדישו את חייהם לספרייה.
במובנים מסוימים, הספרייה לקחה את חיינו. סבא מת כי רדף אחרי ספרים שלא היה עליו להשיג. סבתא מתה כי העדיפה לתעל את כוחה אל הספרים מאשר אל בריאותה. אבא מת כי ככול שהמשיך לדבוק בתוכניתו למכירת הספרייה הוא נתן לסיוטים הצפונים בה להשתלט על מוחו, להשיג עליו כוח. אבא היה היחיד שנתן את חייו לספרייה במקום שזאת תיקח אותם ממנו. אפילו אמא מתה בשביל הספרייה, אמא, שכלל לא הייתה שייכת לה וברגעי צלילותה האחרונים הייתה לוחשת לי בלי קול "תתרחקי ממנה... תתרחקי מהקללה..."
רק אני לא נתתי את חיי לספרייה. אני הייתי רחוקה מדי, אולי קרה מדי, אולי יותר מדי מסויגת. אהבתי את הספרייה, כולנו אהבנו אותה בדרך כזו או אחרת, אך עבורי היא לא הייתה הספרייה של כולם. היא לא הייתה מטרה והיא לא הייתה כוח, היא לא הייתה סיבה לאובדן השפיות, היא הייתה בסך הכול מקום תחום Cארבע קירות, ישן ומאובק כמו חדר סודי נחשק, מלא זיכרונות מאנשים יקרים שחייהם היו זולים דיים כדי להימכר למוות, אנשים שנתנו לי עצות מנוגדות וכעת מצפים ממני להתעלם מהדבר הגדול ביותר שראיתי בספרייה מאז ומתמיד.
הספרייה הייתה קסם.

[Im Not Lost In Sin]

וואו. זה ממש יפה.
אני חושבת שכדאי ואפילו רצוי שזה יהיה פרולוג, והמספרת היא האמא שלי הגיבור/ה הראשי.
אני רואה בזה המון פוטנציאל. המון.
יש לך כתיבה טובה. יש תיאורים במקומות הנכונים, פיסוקים טובים.
אני ממש אשמח אם תעשי מזה סיפור

[White Gold]

אני מסכימה עם שחר. זה מהמם, אבל יש לך טעות בהתחלה- שיצאה ממנה. לא מהן.
גם אני חושבת שכדאי שתעששי מזה סיפור. אולי כישוף, שמי שמתמסר לספרייה מת. זה מדהים!

[Demons]

תודה על התגובות והעצות, תיקנתי ואם אתן רוצות אתחיל לעבוד על המשך בהקדם האפשרי, אולי אפילו כבר מחר:)
עוד פעם, תודה על התגובות, ככול שיש יותר תגובות הסיכויים להמשך עולים;)