טוב, לא הכנתי אתכם מספיק לזה אז הכנה קצרה:
מה שאתם הולכים לקרוא זה כנראה הפרק הארוך והמתיש ביותר שהיה ויהיה לטסאו.
רק כדי שתבינו, רוב הפרקים פה נעים בין 1,000 ל1,500 מילים והפרק הזה מונה 3,300 ומשהו מילים. מה שאומר, פי שלוש.
אז, בהצלחה, מקווה שתאהבו, אל תהרגו אותי.
פרק 13/አስራ ሶስት
אף פעם לא הייתי מהאנשים שקמו מוקדם מדי, אבל ביום החשוב הזה הייתי חייבת. כיוונתי את השעון המעורר שלי לשש וחצי, אבל קמתי כבר בשש מהלחץ. אני לא בטוחה כמה שעות בכלל ישנתי באותו הלילה, אבל הייתי חייבת להתעורר.
בכל יום אמא שלי קמה בשעה שבע וחצי, מתארגנת תוך עשר דקות פחות או יותר ויוצאת מהבית עוד לפני שאני מתעוררת. בגלל שזה יום החתונה שלה, ידעתי שהיא תקום מוקדם יותר והייתי חייבת להקדים אותה. ביקשתי ממנה מראש בלילה קודם לכן שלא תעיר אותי בבוקר, כדי להקנות לעצמי זמן עד שהיא תשים לב שאני לא בבית.
התארגנתי הכי מהר שיכולתי - לבשתי חולצת טריקו פשוטה והספקתי לשתות קפה מהיר. בשעה רבע לשבע כבר עמדתי מתחת לבית של רז, ממתינה שירד למטה.
"מה זאת המעטפה הזאת?" גיחכתי כשראיתי אותו יורד במדרגות, אוחז בידו מעטפה לבנה.
"צ'ק," הוא נפנף במעטפה, "למקרה שלא נספיק לעבור בבית לפני החתונה."
גלגלתי עיניים. "אנחנו נספיק. תירגע, אנחנו בסך הכל נוסעים וחוזרים. יהיה לך אפילו זמן לעשות תסרוקת לפני החופה."
"מצחיק מאוד," הוא ענה בעצבנות.
התחלנו להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס. "נו, מה אתה מבאס על הבוקר?" רטנתי.
"סתם, אני פשוט לא כל כך בטוח שזה רעיון טוב," הוא נאנח.
"לא הכרחתי אותך לבוא איתי," עניתי, מעט בעוקצנות. זה לא שלא שמחתי שרז מתלווה אליי, אבל לא רציתי להרגיש שהוא עושה לי טובה או משהו.
"את אולי לא, אושר כן," הוא גיחך בשקט.
"אתה יכול ללכת אם אתה רוצה, אני יכולה להסתדר לבד."
הוא נעצר. לא כי הוא כעס, פשוט כי הגענו לתחנת האוטובוס. "זה לא מה שהתכוונתי," הוא הסתכל עליי ברוך, "אני בסך הכל דואג לך."
"אני בסדר גמור."
הוא נאנח. "מי," הוא לקח את ידי, "אני יודע שהיום הזה לא פשוט לך, אבל בואי נשתדל לפחות היום לא לריב. אוקיי?" הוא הביט ישר בעיניי.
שתקתי.
"אוקיי?" הוא שאל שוב.
"בסדר," משכתי בכתפיי. היה ברור שהתשובה שלי לא ריצתה אף אחד מאיתנו.
ישבנו בתחנת האוטובוס בשתיקה למשך כמה דקות.
"בדקת בכלל מתי יש אוטובוס?" רז שאל פתאום.
הנדתי בראשי. "הייתי בטוחה שהוא יגיע מהר."
הוא הסתכל עליי במבט שפירשתי כמזלזל. לא רציתי לריב איתו על זה, אז פשוט הסתכלתי עליו בזמן שחיפש באינטרנט את שעות האוטובוסים שמגיעים למקום הרצוי. "יש אוטובוס רק עוד חצי שעה," הוא אמר לבסוף.
"אתה יכול לחזור הביתה אם אין לך כוח לחכות," אמרתי בעוקצנות.
"אולי די עם זה?" הוא אמר בכעס. נראה שגם הוא היה מתוסכל לגמרי מהמצב הזה.
"צודק," נאנחתי, "סליחה."
קיפלתי את ברכיי והרמתי את רגליי על ספסל התחנה, חובקת אותן בזרועותיי.
אחרי שלושת-רבעי שעה, רבע שעה יותר מהמצופה, האוטובוס הגיע.
"בשעה טובה," רז הפטיר בזמן שעלה לאוטובוס ושילם לנהג.
שילמתי גם אני והתקדמתי באוטובוס. התיישבנו באחד מהמושבים הזוגיים בחלקו האחורי של האוטובוס. למרות שזו הייתה שעה של עומס, בדרך כלל, האוטובוס היה כמעט ריק. מלבדנו היו עוד שלושה בני נוער שנראו בדרכם לבית הספר, ואיש מבוגר אחד שישב ליד הנהג ופתר תשחץ בעיתון. רז אמר שהסיבה היא שהיעד שאנחנו נוסעים אליו לא נפוץ במיוחד, וכנראה שאף אחד לא מחכה חצי שעה לאוטובוס הזה בשביל תחנות הביניים שלו.
"אתה עייף?" הבטתי ברז. הוא נשען על שמשת האוטובוס והעיגולים מתחת לעיניו הסגירו אותו.
"קצת," הוא מלמל. "האמת שישבתי על עבודת החקר בפיזיקה עד אמצע הלילה. הייתי אמור לעשות אותה עם אושר אבל היא החליטה פתאום שהיא לא עושה אותה."
"מה זאת אומרת לא עושה אותה?" שאלתי בתמיהה, "בכלל?"
הוא משך בכתפיו. "חשבתי שאת תדעי, את חברה שלה." הוא שתק במשך כמה שניות, ואז הוסיף, "בכל אופן, היא פשוט הודיעה לי שאעשה את העבודה לבד והיא כבר תסתדר. היא נשמעה די החלטית."
"שיט," פלטתי.
"הכל בסדר?" הוא שאל והביט בי. משום מה, הרגשתי שהוא יותר סקרן מאשר דואג לאושר.
"כן," מלמלתי. "אתה יכול לישון, אם אתה רוצה. אני אעיר אותך כשנגיע."
"אני לא חושב שאירדם באוטובוס."
"אתה רוצה שאעבור מקום?" הצעתי.
רז הסתכל לרגע מסביבו על פנים האוטובוס, כאילו בוחן את האפשרויות העומדות בפניו. "האמת שאני מעדיף להישען עלייך, אם זה בסדר מבחינתך."
"בטח," הנהנתי. הורדתי את התיק שלי והנחתי אותו בין רגליי, מאפשרת לרז להשעין את ראשו על כתפי. ליטפתי מעט את שערו, והוא נרדם תוך דקות קצרות. כנראה היה עייף במיוחד.
המשכתי להביט בו כשישן. תהיתי לעצמי למה כל כך הרבה השתנה מאז שהתחלנו לצאת. בהתחלה, רציתי רק להיות איתו. בסיום כל דייט שלנו רק חיכיתי לפעם הבאה שאראה אותו. מצחיק לחשוב על זה, אבל הסיבה שבגללה התחלתי להבריז הייתה כי הייתי רוצה לנצל את הזמן כדי להיות איתו בזמן שלו היו שיעורים חופשיים ואני הייתי צריכה ללמוד. הכל היה באמת טוב. כן, התווכחנו מדי פעם, אני אדם כזה שקשה לא להתווכח איתו, אבל היינו משלימים כמעט מיד. אף פעם לא באמת כעסתי עליו.
ועכשיו... לא יודעת, שום דבר לא מרגיש אותו הדבר. אולי אני מפחדת להודות בזה ביני ובין עצמי, אבל אין לזה שום קשר לרגשות שאני מרגישה או לא מרגישה למישהו אחר. זה פשוט כבר לא מה שזה היה. הבטן שלי לא מפרפרת מהתרגשות בכל פעם שהוא מתקרב לנשק אותי. אני לא מחייכת באופן אוטומטי כשהוא מתקשר או שולח הודעה.
והכי נורא... זה שאני כבר לא בטוחה עד כמה אני אוהבת אותו.
צלצול טלפון קטע את מחשבותיי. מיהרתי לבדוק בתיק שלי, אבל גיליתי שהצלצול לא מגיע ממנו. פתחתי את התיק של רז ומצאתי את הטלפון שלו מצלצל. הסתכלתי כדי לראות מי זה וראיתי על הצג מספר לא מזוהה. התלבטתי למשך כמה רגעים, ובסופו של דבר החלטתי לענות.
"הלו?" שמעתי קול מהצד השני, "רז?"
הקול היה נשמע לי מוכר, ולא הצלחתי להיזכר למי הוא שייך. זו לא אושר, בוודאות, את הקול שלה אני מזהה כבר מהנשימה הראשונה שלה. זו גם לא אמא שלי, אני מניחה שהיא עדיין לא שמה לב שאני לא בבית וגם אם כן - אני בכלל לא בטוחה שיש לה את המספר של רז.
"מי זה?" שאלתי בחשדנות.
"זאת מי?" שמעתי את הקול שואל, ומיד אחר כך ניתוק. רק אחרי שהשיחה התנתקה הבנתי עם מי דיברתי. זו הייתה טסאו. ללא ספק, זה היה הקול של טסאו והיא התקשרה לרז.
הוצאתי מהר את הפלאפון שלי מתיקי. הנחתי שהיא ניסתה לחפש אותי ולא עניתי לה, אז היא התקשרה לרז. לא הייתה לי שום שיחה שלא נענתה ממנה, או מאף אחד אחר.
התחלתי להריץ מחשבות בראשי. מה הקשר בין טסאו ורז? אף פעם לא ראיתי אותם מחליפים מילה. ובכלל, עד עכשיו הייתי בטוחה שרז בכלל לא סובל את טסאו. בכל פעם שהוא ראה אותנו יושבות ביחד היה לו מין מבט מאוכזב כזה, כאילו היא תופסת לו יותר מדי זמן איכות איתי.
גם את אושר הוא לא אהב במיוחד, כשחושבים על זה. הוא תמיד העדיף שאתרחק ממנה, ואם חושבים על כל הפעמים שבהן לכלך עליה או סיפר לי על דברים שעשתה, אפשר להבין שהוא לא ממש מחבב אותה. אולי אפילו מאוד.
נזכרתי פתאום שרז אמר לי שאושר החליטה לא לעשות איתו את עבודת החקר, והחלטתי להתקשר אליה כדי לבדוק מה קורה עם זה.
"מה הולך?" אושר ענתה מיד אחרי הצלצול הראשון.
"אצלי בסדר," השתדלתי לדבר בלחש כדי לא להעיר את רז.
"איפה אתם?" היא שאלה.
"בדרך," עניתי בקצרה, "רז ישן, תדברי בשקט."
"אוקיי, מה רצית?" היא שאלה בלחישה. לאושר הייתה נטייה להגזים עם כל בקשה שביקשתי ממנה.
"תגידי," תהיתי איך לנסח את השאלה, "רז אמר משהו על העבודת חקר בפיזיקה. אתם לא עושים אותה ביחד?"
היא שתקה במשך כמה שניות. בדיוק כשהתכוונתי להפציר בה לענות, היא ענתה. "בסוף לא," היא אמרה בשקט.
"למה?"
"מי, אני לא רוצה להיכנס בניכם," אושר מלמלה, "את יכולה לשאול את רז אם את רוצה."
"מה? מה זה קשור אליי ואל רז?" שאלתי בקול, שוכחת שרז ישן על כתפי, "רז בכלל אמר לי שזו את שלא רוצה לעשות איתו את העבודה."
שמעתי גיחוך מהקו השני. "זה מה שהוא אמר?" אושר שאלה, ובקולה נשמע מרמור קל.
"זה לא נכון?" שאלתי אותה.
"תשאלי אותו," היא ענתה לבסוף. רציתי להמשיך לשאול אותה, אבל היא ניתקה את השיחה.
הבטתי על רז וחשבתי איך להעיר אותו. בסופו של דבר הפלתי את התיק שלי מספר פעמים, עד שבסופו של דבר הוא התעורר.
הוא פקח את עיניו והזדקף לאט לישיבה. "מה זה הרעש הזה?" הוא מלמל.
"בטעות," עניתי בקרירות.
"ישנתי הרבה?" הוא שאל בחיוך קטן. הוא הסתכל מיד בשעונו.
לא יכולתי להתאפק. "למה אושר לא עושה איתך את העבודה בפיזיקה?" שאלתי. השתדלתי להישמע כמה שפחות כועסת, למרות שמשום מה הרגשתי עצבנית יותר מתמיד. לא הייתה לי סיבה, אבל כל הגוף שלי רתח מכעס.
"אמרתי לך, היא אמרה ש-" רז החל לומר, אבל קטעתי אותו מיד.
"דיברתי עם אושר," אמרתי מיד. הוא השתתק.
"מה היא אמרה לך?" הוא שאל. לא יכולתי להתעלם מזה שקולו נשמע די מפוחד.
"היא אמרה לי לשאול אותך," אמרתי והבטתי בו במבט נוקב. "יש משהו שאתה רוצה לספר לי?"
הוא נאנח. "אני מצטער, מי," הוא מלמל, "אני לא ידעתי מה לעשות." הוא נראה חסר אונים כל כך, מה שגרם לי לרחם עליו מעט.
"על מה אתה מדבר?"
"אני ראיתי אותם," הוא ענה מבלי להביט בי, "אותה ואת אלי. אני ראיתי אותו... את מה שהוא עשה לה."
הבטתי בו בדממה. "אתה היית שם?"
הוא הנהן. "היא... היא הסתכלה עליי, היא ראתה שהייתי שם, אבל היא לא אמרה לי כלום. היא רק בכתה כשהוא נישק אותה והמשיכה להסתכל עליי."
"אתה היית שם ולא עשית כלום?" שאלתי בקול רועד. כמעט לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
"מי, אני לא ידעתי מה לעשות," הוא מלמל בחוסר אונים, "אני... היא לא..."
הרגשתי דמעה קטנה זולגת על לחיי, וכמעט לא הבנתי שהיא שייכת לי. "אני לא מאמינה שעשית את זה."
"מי, תקשיבי לי רגע," הוא לקח את ידי.
"אל תיגע בי!" צעקתי. שלושת הנערים, האיש הזקן והנהג הפנו את מבטיהם להסתכל על הדמות הצועקת. הם הסיטו את מבטם מיד כשהבינו שמדובר בריב.
"מי, בבקשה," רז אמר בשקט, "אני לא סיפרתי לך כי לא רציתי שתגיבי ככה."
"מה חשבת שיקרה?" שאלתי, והתקשיתי להסתכל עליו, "שהכל פשוט ימשיך להיות כרגיל ואושר תשכח לך את זה? מה תכננת? שלא אגלה לעולם?"
הוא ניסה להגיד משהו, אבל לא אפשרתי לו. "די, רז," אמרתי מבלי להביט בו, "אני לא רוצה את זה יותר."
הוא הסתכל עליי במבט שכמעט גרם לי לרחם עליו. "את גומרת איתי בגלל זה?"
"אני לא גומרת איתך בגלל זה," ניסיתי להישמע בטוחה בעצמי ככל היותר, "אתה יודע שזה כבר מזמן לא זה. זה היה צריך להיגמר מזמן."
הוא הסתכל עליי כמה שניות, ואז קם ממקומו והלך במהירות לנהג. שמעתי אותו אומר לו "תעצור לי בתחנה הקרובה", ותוך דקות אחרות הוא ירד מהאוטובוס והותיר אותי לבד.
שעה אחרי שרז ירד מהאוטובוס, הגעתי לתחנה. כמעט פספסתי אותה, הראש שלי היה עסוק כולו במחשבות, אבל ברגע האחרון הבחנתי באותו הבית משלשום ומיהרתי לרדת. היו פקקים בדרך, כך שהבנתי שאין לי הרבה זמן להיות שם כדי שאספיק להגיע בזמן לחתונה.
לקחתי נשימה עמוקה, ודפקתי על דלת הבית. לא הייתה שום תשובה, אז דפקתי שוב. בדיוק כשכבר חשבתי שאף אחד לא יפתח לי, הדלת נפתחה. אישה שנראתה דתייה, עם חצאית ומטפחת לראשה, פתחה לי את הדלת וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "כן?" היא שאלה.
הבטתי בה בחשדנות. "את יכולה לתת לי להיכנס לדבר עם בזיט בבקשה?" שאלתי בקוצר רוח. הייתי נחושה להגיד לה את כל מה שאני חושבת ולצאת משם כבר.
"סליחה?" היא הביטה בי בבלבול, "מי את?"
"לא שוב זה," מלמלתי לעצמי. "תקשיבי," פניתי לאישה, "באתי לפה הפעם בלי אחותה. אני לבד. אני רק רוצה לדבר איתה כמה דקות ואני אלך, מבטיחה."
"מתוקה, אני מתנצלת, יש לך כנראה טעות," האישה הביטה בי ברחמים, "אני קיבלתי את הדירה הזאת מבחור נחמד בשם אורי. הוא החליט פתאום לעבור דירה מהיום להיום וידע שאני מחפשת, אז הוא הציע לי."
"אני לא מאמינה," מלמלתי.
"הכל בסדר?" האישה הביטה בי, "את חיוורת. בואי, תיכנסי, אני אמזוג לך כוס מים."
נכנסתי לדירה והתיישבתי באחד הכיסאות שהאישה הציעה לי.
"אני מרים," היא הציגה את עצמה בחיוך. היא מזגה כוס מים והגישה לי.
"תודה," עניתי, "אני מי." בלי לשים לב סקרתי מעט את הבית.
"קצת מבולגן פה," היא התנצלה, "עברנו לפה רק אתמול."
"זה בסדר," חייכתי.
"אז מה בעצם חיפשת פה?" מרים שאלה והתיישבה על כיסא לידי.
היססתי לרגע, ואז הבנתי שאין לי מה להפסיד. משהו באישה הזאת גרם לי לבטוח בה, והחלטתי לספר לה על טסאו ובזיט.
"אז בעצם נסעת לפה כדי למצוא את אחותה ולנזוף בה?" מרים גיחכה. הגיחוך שלה לא היה מזלזל. הרגשתי כאילו היא באמת מתעניינת ושואלת מדאגה.
הנהנתי. "זה לפחות מה שתכננתי," משכתי בכתפיי, "אבל כנראה שאי אפשר למצוא את מי שלא רוצה להימצא."
מרים צחקה. "מי אמר לך את המשפט הזה?" היא שאלה. "מה פתאום, מתוקה, אין אדם שאי אפשר למצוא. אולי לא תמיד בדרך חוקית... אבל אפשרי."
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
היא הרהרה לרגע, כאילו מתלבטת אם לענות לי. "תשמעי, נשמע במשפחה ההיא של חברה שלך יש עניין רציני, אם אחותה עזבה ככה. את יודעת אם אחותה הייתה מתחת לגיל 18 כשעזבה?"
"האמת שאני לא ממש יודעת הרבה," הודיתי, "אני רק יודעת שזה קרה לפני שש שנים, אז סביר להניח שהיא הייתה מתחת לגיל 18."
"אז הגיוני מאוד שאם ההורים שלה ניסו למצוא אותה, נפתח איזה תיק לגבי האפוטרופוס העדכני שלה," היא ענתה, חצי לעצמה, "אם תאמרי לי את השם המלא שלה נוכל אולי למצוא באיזה תיק מדובר ולגלות עוד פרטים עליה."
"זה בטח נמצא באתר של בית המשפט, אבל זה בטוח מסווג," אמרתי באכזבה.
"לא אם את עורכת דין," מרים חייכה במסתוריות.
"את עורכת דין?" שאלתי בפליאה.
"עורכת דין לוינשטיין בשבילך," היא חייכה. "תשמעי, את נראית לי רעבה. תאכלי משהו ואז נשב על המחשב, בסדר?"
"האמת שלא שום דבר היום," הודיתי, והבטן שלי התפתלה מעט לאות הסכמה.
"מצויין, בדיוק הכנתי קוסקוס," מרים אמרה. היא קמה, ניגשה לשיש והתחילה להעמיס קוסקוס על צלחת. חייכתי והבטתי באישה הזאת. חשבתי על אמא שלי, שאף פעם לא בישלה לי ארוחת צהריים. תהיתי איך זה מרגיש כשיש לך אמא כזאת.
"קחי, תאכלי," מרים הניחה את הצלחת על השולחן לפניי, "אל תתביישי."
התחלתי לאכול, ובדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת. נער גבוה עם כיפה על ראשו נכנס והביט מסביבו. "הספקתם כבר לפרוק את כל הארגזים?" הוא שאל בפליאה.
"ראית מה זה אבא שלך?" מרים חייכה. היא ניגשה אליו ונשקה לו על המצח. "טוב, בוא תאכל."
הנער התקרב למטבח ורק אז הבחין בי פתאום. "מי זאת?" הוא שאל את מרים.
"אני מי," השתדלתי לחייך בידידות, "אני רק באתי לבדוק משהו כאן."
"גם את קליינטית של אמא שלי?" הוא שאל בשעמום.
מרים צחקה. "זה הבן שלי, שימי, והוא לא ממש מנומס."
"היי שימי," אמרתי לו.
שימי העביר את מבטו ביני לבין אימו. "היי מי, ביי מי," הוא אמר ופנה לכיוון מסדרון הבית.
"לאן את חושב שאתה הולך?" מרים קראה לו, "בוא לפה, תאכל משהו."
"אני לא רעב," הוא מלמל.
"אין דבר כזה לא רעב," מרים לקחה מיד צלחת נוספת ומילאה אותה. "הנה, בוא קח."
הוא נכנע לבסוף והתיישב בצידו השני של השולחן, מולי. הרגשתי שהוא נבוך מעט והנחתי שאין לו יותר מדי אינטרקציה עם בנות בחייו.
"סיימתי," אמרתי למרים, "זה היה נהדר, תודה." קמתי וניגשתי לכיור כדי לשטוף את הצלחת והמזלג.
"את אורחת!" מרים הזדעקה, "אני לא מוכנה שתשטפי. נו, בואי, אמרת שיש לך איזה אירוע להגיע אליו היום, לא?"
"החתונה של אמא שלי," אמרתי בגיחוך קל.
ראיתי את מבטו המופתע של שימי, אך הוא לא אמר דבר.
מרים הובילה אותי לחדר העבודה שלה. "עוד נורא מבולגן פה," היא הסבירה, "אבל הספקתי כבר להוציא את המחשב מהארגז." היא לקחה את המחשב הנייד והתיישבה על הכיסא המסתובב בחדר. הפכתי את אחד הארגזים והתיישבתי עליו, לצידה.
לפני שהספקתי לקלוט מה מרים עושה, היא כבר נכנסה לאתר והגיעה למקום הרצוי. "אז מה שם המשפחה של חברה שלך?"
ניסיתי להיזכר לרגע. "גושיי," אמרתי פתאום, "טסאו גושיי."
"אוקיי," היא הנהנה. היא הקלידה כמה דברים ונראתה מרוכזת מאוד. "אני צריכה קצת יותר פרטים. יש פה כמה משפחות כאלו. את יודעת אולי כמה אחים הם במשפחה?"
"אין לי מושג," משכתי בכתפיי.
"מה כתובת המגורים הקודמת שלהם?"
הנדתי בראשי.
"אולי מה שם ההורים?" היא המשיכה לשאול.
הנדתי בראשי שנית. פתאום הבנתי שאני כמעט ולא יודעת על טסאו דבר. או לפחות על המשפחה שלה.
"טוב, נצטרך לנסות לסנן אופציות לא רלוונטיות," היא אמרה מבלי להסיט את עיניה מהמחשב. היא המשיכה ללחוץ על תיקיות מסויימות והתחילה להוריד מהפרק את ההגדרות שלא התאימו כלל למשפחתה של טסאו. "אוקיי," היא אמרה לבסוף, "נשאר רק תיק אחד, אבל אין לו שום קשר לאחות ההיא שאת מדברת עליה."
"אז על מה זה?"
היא הביטה בי, מהססת מעט אם לומר או לא. "אלימות במשפחה."
יצאתי מבית משפחת לוינשטיין חצי שעה לאחר מכן. "תודה ממש, מרים," אמרתי לה, "עזרת לי מאוד."
"אני מצטערת שלא הצלחת למצוא אותה," היא אמרה בצער, "אבל לפחות יצא לי לפגוש בחורה מקסימה.
חייכתי. "את בטוחה שאת לא יודעת לאן הם עברו?"
היא הנידה בראשה. "לצערי, אין לי מושג."
הנהנתי בהבנה. "תודה על הכל," אמרתי שוב, "גם על הקוסקוס, הוא היה נפלא."
"אני מבטיחה להכין כזה אם תבטיחי לבוא לבקר כשיצא לך להיות באזור," היא אמרה.
"מבטיחה," אמרתי מיד. הבטתי בה כמה שניות, ואז חיבקתי אותה. "ביי, שימי," נופפתי לו לפני שיצאתי מהבית.
מרים המשיכה לעמוד ליד הדלת והביטה בי בזמן שהלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. רק כשיצאתי מהבית שמתי לב שהחלה השקיעה, והחתונה אמורה להתחיל ממש עוד זמן קצר.
הפעם האוטובוס הגיע תוך רבע שעה, ומיהרתי לעלות ולשלם את כל הסכום שנותר לי. התיישבתי במושב האחרון באוטובוס, שהיה יותר מלא מהפעם הקודמת אך עדיין ריק יחסית לאוטובוסים אחרים.
נאנחתי במחשבה על מה שעברתי היום. לא תיארתי לעצמי שיום החתונה של אמא שלי יראה ככה. הייתי בטוחה שאהיה עסוקה כל היום בחתונה ובהכנות, ופתאום מצאתי את עצמי עסוקה בהכל חוץ מזה. הפרידה מרז, החיפוש אחרי בזיט, המפגש המעניין עם מרים. ניסיתי לסדר את המחשבות שלי, וכבר התחיל לכאוב לי הראש.
לא ידעתי אם עשיתי את הדבר הנכון כשנפרדתי מרז. התחלתי לחשוב שהוא צודק, ואולי זה באמת קשור לכל היום הזה והבלאגן בראש שלי.
לא ידעתי מה לחשוב על מה שגיליתי על המשפחה של טסאו. מרביצים לה בבית? בגלל זה אחותה עזבה? ואם זה העניין, למה בזיט לא מוכנה לדבר גם עם טסאו?
במשך כל הדרך העסקתי את עצמי במחשבות האלו, עד שהפלאפון שלי צלצל וקטע אותן. הוצאתי את הפלאפון מהתיק וגיליתי שהשיחה מאושר. על הדרך שמתי לב לעשר שיחות קודמות שלא נענו ממנה, ועוד שתים עשרה מאמא שלי. היו גם שתיים מאמיר.
"הלו?" עניתי לאושר.
"חתיכת משוגעת, למה את לא עונה לי?" היא שאלה בהיסטריה.
"אני מצטערת, הפלאפון שלי היה בתיק," מלמלתי בהתנצלות. "הכל בסדר?"
"איפה את?" היא צעקה. הנחתי מיד שהיא נמצאת כנראה באולם, והרעש הוא מכל האורחים.
"אני בדרך," עניתי.
"את עוד לא כאן?" היא שאלה, למרות שהתשובה הייתה ברורה, "כמה פעמים עוד את חושבת שאוכל להגיד לאמא שלך שאת בשירותים? היא כבר חושבת ששתית משהו!"
"אני לגמרי מעדיפה שהיא תחשוב ששתיתי מאשר שתדע שנסעתי ביום של החתונה שלה. אני עוד מעט מגיעה, אוקיי? תחזיקי מעמד."
"את לא מבינה כמה את חייבת לי," היא סיננה.
"אני יודעת, אני יודעת, את מדהימה," אמרתי בהכרת תודה, "אני מצטערת שאת צריכה לשקר בשבילי."
"טוב, לפחות יצא משהו מהטיול הזה?" היא שאלה בסקרנות.
שתקתי כמה שניות. "נדבר על זה כשאחזור," עניתי בשקט.
"מה יש? את לא רוצה שרז ישמע?"
"רז... לא איתי," מלמלתי.
"מה? איפה הוא?" היא שאלה בדאגה. כעסתי עליו כשראיתי כמה היא דואגת לו. בניגוד לו, שלא דאג לה.
"נדבר כשאגיע, אוקיי?" אמרתי שוב.
"בסדר," היא ענתה, "תבואי מהר!"
צחקתי. "טוב, אני אאיץ את הנהג ככל האפשר."
ניתקנו את השיחה ונאנחתי. הבנתי שאצטרך לספק לאושר ולאמא שלי הרבה הסברים כשאגיע.
הגעתי לחתונה חמש דקות לפני החופה. אושר חיכתה לי בכניסה ועזרה לי להתלבש מהר ככל האפשר, ומיהרנו לרוץ לאולם ולהספיק לפני שיתחילו.
ראיתי את אמא שלי בשמלת כלה, ופתאום נשימתי נעתקה. הייתי כל כך עסוקה כל היום הזה, שאפילו לא חשבתי על זה. לידה עמד אמיר, בחליפה, בלי עניבה. שניהם נראו נרגשים במיוחד. מימיניהם עמד הרב ועמד להתחיל. מיהרתי לעלות לחופה ולעמוד מאחוריהם, במקום שמיועד למשפחה. הכרחתי את אושר לעלות איתי גם, כך שלא הייתה לה ברירה.
הרב התחיל לברך, ותוך כמה דקות אמיר כבר שבר את הכוס וכולם מחאו כפיים בהתלהבות. חייכתי כשאמיר נישק את אמא שלי. הרבה זמן לא ראיתי אותה מאושרת ככה. הם הסתובבו וראו אותי. אמא שלי חיבקה אותי מיד. "איפה היית?" היא שאלה.
"זה לא חשוב," עניתי בחיוך, "מזל טוב."
אמיר חייך אליי. "מזל טוב, מי," הוא אמר בגיחוך, "עכשיו אפשר לומר באופן רשמי שאני האבא החורג שלך."
"היית מת," צחקתי.
שניהם מיהרו ללכת לרחבת הריקודים ואני נשארתי שם עוד מספר שניות. פתאום ראיתי דמות מוכרת ממש ליד החופה.
"טסאו!" קראתי בהתלהבות, "מה את עושה כאן?"
היא חייכה "רציתי לעשות לך הפתעה," היא אמרה במבוכה, "אז התקשרתי לרז כדי לשאול באיזו שעה החתונה אבל פתאום את ענית, אז שיערתי לבד. הגעתי בדיוק לסוף החופה."
"העיקר שהגעת," אמרתי באושר. אחרי שכל היום הזה התעסקתי בטסאו, היה מוזר לראות אותה פתאום. חיבקתי אותה.
"טוב, אמא שלך מתחתנת, לכי לרקוד," היא צחקה.
"את באה איתי," פקדתי עליה ומשכתי אותה אחריי.
"אוקיי, אוקיי," היא נכנעה והלכה בעקבותיי.
התחלנו לרקוד לפי המוזיקה שהתנגנה ברקע. זו אומנם לא הייתה המוזיקה האהובה עליי, אבל היה קשה לא להיסחף אחרי הריקודים של אושר.
המוזיקה עצרה פתאום, והדי-ג'יי דיבר ברמקול. "השיר הבא מוקדם לחתן," הוא הכריז בחגיגיות, "אמיר, אוהבים אותך למרות שיש לך טעם גרוע בשירים."
ואז החל להתנגן שיר של נירוונה. חייכתי לעצמי וחשבתי שאולי יש כמה יתרונות בזה שאמא שלך מתחתנת. |
) ואני מוצאת את טסאו ממש ממש נהדרת. יש לי הרגשה שהיא הולכת לחייך את החיוך המשועשע הזה שהיא חייכה בפרק מלא כל עוד מי תשב לידה. 
