דינו, בתחילת הדרך נתקלת בעטרת רייבנקלו!
לסלך נוספו כעת 100 חרמשים ונקודת בית. מוזמנים להמשיך להגיב!
| גרסאות ופורמטים של האשכול
לחץ כאן בכדי להציג את האשכול בפורמט הרגיל |
| HPortal - פורטל הארי פוטר > פאנדומים אחרים > יער מלא בפיות || סדרת אתגרים |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 4 2018, 12:20 PM |
| יער מלא בפיות סדרת אתגרים אתם רצים ורצים ורצים ורצים. ואי אפשר לעצור, אי אפשר להפסיק. הרגליים שלכם באויר, והן קלות מתמיד. אתם קצרי נשימה, אבל זה לא מפריע לכם, אתם רק רוצים להמשיך לרוץ. להגיע לשם. להתבצר בתוך היער האפל הזה, עד שהסכנה תעבור מעל ראשכם. ברוכים הבאים ליער האפל! אנחנו יוצאים למסע חיפושים קטן. בעצם, מסע חיפושים ענקי. בתוך היער יש תיבת אוצר ענקית, שמכילה הרבה חרמשים והרבה נקודות בית. וחוץ מזה, יש כל מיני דברים מעניינים למצוא. כל סצנה שתכתבו תנווט אתכם יותר לתוך היער, עוד ועוד... עד שתגיעו לאוצרות החבויים עמוק בפנים. מעוניינים להתחיל? המשימה שלכם היא לכתוב סצנות, פיקצרים, מה שעולה לכם לראש. הקטעים שלכם צריכים להכיל 100 מילים לפחות. אין דרישות לכתיבת קטע, אך תוכלו להשתמש ברשימת האתגרים שלמטה. שימו לב שהקטעים צריכים להיות בפאנדומים מסוימים, כך שיתאימו לפורום פאנפיקים או פאנדומים אחרים. מדי פעם תיעצרו, באמצעות הודעה, על ידי היצורים השוכנים ביער או על ידי אוצרות. במידה ואתם נתקלים באוצר הוא נוסף לכם לסל. אם אתם נתקלים ביצור, עליכם לבצע את המשימה שלו - והוא יעניק לכם בתמורה מתנה. במידה ולא תבצעו את המשימה שלו, תיעצרו בדרך עד שהיא תיעשה על ידי אחד מכם. אין להשתתף במשימה ביממה הראשונה של המשימה אם השתתפתם במשימה הקודמת. ורק משתמש אחד יכול למלא משימה אחת. ❀ רשימת אתגרים לבחירתכם ❀ כדי לקבל תגמול מובטח, אתם מוזמנים לכתוב לפי האתגרים מהרשימה שלמטה, תמורתם תקבלו מספר חרמשים ונקודות בית מובטח מראש, במידה ותעמדו באתגרים. תוכלו לקבל תגמול רק בפעם הראשונה בה אתם מבצעים את האתגר, ועל אתגר אחד לכל קטע. עליכם גם לציין אם עמדתם באתגר מסוים, כדי לקבל חרמשים. שימו לב שעשויים להתווסף אתגרים. ❀ עליכם להתחיל את הקטע במילה האחרונה שהשתמש בה המשתמש מלפניכם (20 חרמשים) ❀ עליכם להשתמש באות צ' לפחות 16 פעמים בקטע, באופן שלא ישמע מאולץ (40 חרמשים) ❀ עליכם לתאר דמות מהארי פוטר שצובעת את השיער שלה לצבע ייחודי (30 חרמשים) ❀ עליכם לשלב שלושה ביטויים בקטע שלכם (50 חרמשים) ❀ עליכם לכתוב קטע על אוכלי מוות באופן הומוריסטי (90 חרמשים) ❀ עליכם לכתוב קטע שמכיל שורה שמצוטטת מסרט (10 חרמשים) ❀ עליכם לכתוב קטע שדמותו הראשית הינה נוויל (60 חרמשים) ❀ עליכם לשלב בקטע דמות חדשה (OC) ששונאת את הדמות הראשית (40 חרמשים) ❀ עליכם לכתוב קטע מפאנדום של סדרת טלוויזיה (40 חרמשים) ❀ עליכם לכתוב פיקצר עם אהבה לא שגרתית (70 חרמשים) ❀ הסלים שלכם ❀ כינוי בעברית - דינו, 340 חרמשים, 4 נקודות בית Dweep - דפי, 70 חרמשים Let the Cat Keep the Cream - מאיה, 600 חרמשים, 6 נקודות בית Kafit - קאפיט, 90 חרמשים my name is lola - לולה, 560 חרמשים, 3 נקודות בית דרמיוני 3> - 100 חרמשים, קלינסוויפ 3 מוכנים להרפתקה מעוררת חושים? תוציאו את המקלדות והעפרונות! |
| פורסם ע"י: כינוי בעברית Sep 4 2018, 16:46 PM |
| קבלי קבלי: http://hportal.co.il/index.php?showtopic=150905 זה קטע על אוכלי מוות באופן הומוריסטי |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 4 2018, 16:59 PM |
| * שימו לב שלמרות שמומלץ לפרסם את הקטעים גם בפורום, זה לא חובה. הקטעים שמפורסמים בפורום כמובן צריכים לעמוד בחוקי הפורום :) דינו, בתחילת הדרך נתקלת בעטרת רייבנקלו! לסלך נוספו כעת 100 חרמשים ונקודת בית. מוזמנים להמשיך להגיב! |
| פורסם ע"י: Dweep Sep 4 2018, 22:04 PM |
| אפשר לומר שהייתי סוג של סטוקרית. שאר בני הכפר תמיד ירדו עליי, הם לא הבינו לאן נעלמתי, למה אני מטפסת על עצים כמו ילד בן חמש, מה אני עושה בכל הזמן שבו לאף אחד אין מושג איפה אני. כל יום, אדם היה מגיע להשקות את הגינה באותה השעה בבוקר. לפעמים הוא היה מגיע באיחור קל, בדרך כלל זה היה קורה כשהיו לו סימנים של מכות או כשהוא היה ממש כועס ומשקה את הצמחים בעצבנות, נותן להם יותר מדי או קצת מדי מים, או פשוט מפזר את המים לכל כיוון במקום להשקות נקודה אחת. ממרומי העץ לא רק שיכולתי להסתכל עליו, לבחון את זרועותיו השריריות כשלבש גופיה בקיץ או לצחוק מהפונפון של הכובע שלו בחורף, אלא יכלתי גם ללחוש לו עצות מדי פעם. הוא היה מסתובב סביב עצמו בבהלה, מחפש את מקור הקול, אך בסופו של דבר, אחרי שלא מצא, היה מקשיב לעצתי. ביום שבו מצא אותי הוא הגיע באיחור, עם חבלות על גופו ועל פניו. אחרי שסיים להשקות את הצמחים, הוא החליט פתאום לטפס על העץ. נבהלתי, התחבאתי מאחורי העלים, אבל בגלל שזה היה בסוף הקיץ העלים כבר התחילו לנשור, וכך קרה שבאמצע הטיפוס, הוא הבחין בי. עיניו הגדולות הביטו בי בתימהון בזמן שלסתו נשמטה. מעדתי לאחור, הסמקתי כמו מטורפת, לא היה לי מושג מה לעשות. הוא כחכח בגרונו, מתנער מההלם. "את זאת שלוחשת לי לפעמים?" הוא שאל. "הקול הזה?" הנהנתי בביישנות. "א-אני מצטערת." לא היה לי באמת תירוץ טוב יותר. "אני קצת מאוהבת בך?" "בי?" הוא התפלא והרים את עצמו כך שישב על הענף שעליו עמדתי. "את?" "אני יודעת שזה מגוחך מפני שאני קטנה, אבל... אוף. אני רואה אותך פה כל יום ואני תוהה לעצמי מה הסיפור שלך, מה הסיפור של הגינה הזאת והחשיבות שלה מבחינתך, ו..." הושטתי את ידי ונגעתי בחבורה שמתחת לעינו. הוא נרתע רק קצת אבל המשיך להביט בי בעניין. "מה פוגע בך?" שאלתי בעדינות. הוא חייך. "אני מניח שהחיים בתור קטנטונת הם די יפים ותמימים. את בטח חיה לך בטבע, מטפסת על עצים ומתעניינת בחיים של אנשים רגילים. אצלנו לא הכל יפה." הוא התיישב כשרגליו משתלשלות מהעץ ונאנח. "שתלתי את הגינה הזאת עם אבי כשהייתי קטן, אז אני רוצה להמשיך לטפל בה כל הזמן. אבל מחר כבר לא תראי אותי, היום אני עוזב ולא חוזר יותר לעולם." "למה לא?" אז אהבה לא כל כך שגרתית, בין קטנטונת (אם לא הבנת כמה היא קטנה- חיה בעצים, עומדת על ענף בעוד הוא יושב עלי ובכל זאת מסתכלת עליו מלמטה) וגם בלי האתגרים, פשוט הייתה לי השראה והנה מסגרת לפרסם בה! כתבתי קצת המשך אבל זה די קטוע באמצע, אז החלטתי שאם כבר לסיים את זה קטוע- זה חלק יותר טוב. |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 4 2018, 23:03 PM |
| "לא! אמרתי לכם כבר! אני לא רוצה!" צעק נוויל על הוריו,ואז הסתכל עליהם בחשש. "אתם, אתם לא תכריחו אותי. נכון?" ואמא של נוויל ענתה, "נוויל, אני מצטערת, אך אנחנו חייבים. אתה רוצה ללמוד כל ילדותך בבית ספר מוגלגי?" נוויל לא האמין למשמע אוזנן. אמו ואבו, החליטו, לשלוח אותו להוגוורטס כשהוא לא רוצה? "אמא, אבא, בבקשה! אני יודע שאתם מקווים שאני קוסם, אבל אני לא!" בדיוק אז יצא מנוויל מין אור כחלחל ירקרק, והוא ירה קרן אור אחת אל אמא שלו ואל אבא שלו. "מה זה היה?" אחרי כשלוש שעות אמו ואביו התעוררו. כנראה זאת הייתה קללת עילפון רק. "אתה רואה, נוויל? ידענו שאתה קוסם. ותראה מה קרה בגלל שלא הסכמת עם זה!" "אני... אני עשיתי את זה? איך זה יכול להיות? אני בכלל לא קוסם!" אמר נוויל בבלבול. "נוויל נוויל נוויל, אתה ראית שאתה קוסם. אתה לא יכול להכחיש את זה. אתה עילפת אותנו. אותנו ושלא תשכח שאנחנו הילאים! זה רק אומר איזה קוסם גדול אתה תהיה! או-קיי, ועכשיו, אתה בן עשר וחצי. זאת אומרת שהוא חצי שנה אתה נוסע להוגוורטס. אתה מסכים?" שאל אביו של נוויל בגאווה. "אבל איך זה אפשרי?" שאל נוויל עדיין מבולבל. "אז איך זה שלא היינו בטוחים עוד כשהייתי תינוק כשאני קוסם?" "את זה אנחנו עדיין לא בטוחים." אמרה אמא של נוויל בעצבנות בגלל צעקותיו של בנה, שבכלל לא היו הכרחיים. "אבל תהיה בטוח שאנחנו נברר את זה." "ואם נגלה שאני לא קוסם רק אחרי שכבר תשלחו אותי להוגוורטס?" שאל נוויל בחלחלה מפני זה שהוא אולי הולך ללמוד בבית ספרר לכישוף ולקוסמות. "יש לי רעיון! אנחנו נחכה שמה חודשים, לא יותר מדי כדי שלא תעבור חצי שנה, ואז אם אני אבצע עוד קסם אחד בטעות או לא בטעות, אני אלך ללמוד שם. אבל אם לא, אז לא ואני אמשיך ללמוד בבית הספר המוגלגי שלי, הוא דווקא די מעניין, אפילו שיש המון ילדים שמעצבנים אותי ומציקים לי, אבל למזלי אין הרבה בריונים בבית הספר שלי." "נוויל, שמעתי נכון? יש בבית הספר שלך כמה בריונים שמרביצים לך?" נוויל הבין שאמר משהו לא בסדר אז מייד כיסה את פיו. "נוויל, ענה לי מייד!" צעקה אמא של נוויל. זה כבר היה הגבול. "אם יש ילדים בבית הספר שלך שמרביצים לך, אז אל תלך יותר לבית הספר, אתה תלך להוגרווטס." וכך נקבע כי נוויל ילך ללמוד בהוגרווטס. *מסופר על דמויות מהספרים אך זה לא כל כך דומה לנוויל ולהוריו. לכתוב קטע שבה המילה האחרונה היא של המשתמש שכתב לפניי וגם קטע שבו הדמות הראשית היא נוויל, וגם יש כאן 16 פעמים את האות צ'. קאבום. מקווה שאפשר כמה אתגרים בבת אחת? לא כל כך הבנתי |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 5 2018, 07:55 AM |
מאיה - את יכולה לבצע כמה אתגרים אבל תקבלי תגמול רק על האתגר בו הרווחת הכי הרבה חרמשים :) נתקלתם בטרול! הטרול חוסם לכם את הדרך! כדי להזיז אותו מדרככם, עליכם לענות על חידתו בעזרת קטע. הקטע צריך לעסוק כמובן בפתרון החידה, שהינה סביב עולם הארי פוטר. על ביצוע משימה זו תזכו ב250 חרמשים ושתי נקודות בית. למי יש כינוי מרתיע ומזג חם ומפתיע פרנואיד ומסיבה מוצדקת ועל פניו נחה צלקת? |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 5 2018, 08:30 AM |
| כינוי מרתיע למי יש? למודי עין הזעם יש. כינוי מרתיע הוא מאוד, כי מי לא ירתע מכינוי מכן עין הזעם? מזג חם? ברור שזה מודי. מזג חם כי היה הילאי, פחד פחד מוות מאוכלי מוות, כי הוא הכניס את אנשיו הכי טובים של וולדמורט לכלא הקוסמים, אזקבאן. מפתיע? כמובן! עבר טראומות רבות, ועכשיו הוא מפחד. אולי לא רק מאוכלי המוות. אולי גם מוולדמורט. כי למי יותר מתאים לנקום בעין הזעם מודי מאשר וולדמורט? הכניס הוא את מחצית אוכלי המוות, ההכי טובים של וולדמורט, השאיר רק כמה טובים. פרנואיד? מפחד הוא מאוד. יכולה אני להבין, מדוע הוא כך. סיבה מוצדקת? הו כן. יש לו הרבה סיבות. חשב הוא שקיבל ביצת בסיליסק ליום הולדתו, אך קביל הוא שעון מעורר. על פניו נחה צלקת? לא היתי אומרת רק אחת, יש למודי עין הזעם, הרבה צלקות על פניו, בגלל שהיה הילאי זמן רב. אפשר לבצע משימה כמה פעמים? |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 5 2018, 09:15 AM |
| הטרול זז מדרככם! אפשר להמשיך בדרך, בהצלחה! מאיה, לשאלתך (מעדיפה שתשאלי בהודעה פרטית), ניתן לבצע משימה שעוד לא קיבלת עליה תגמול, גם אם אחרים ביצעו אותה. |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 5 2018, 10:22 AM |
| הייתה זו ציפור קטנה, ויריתי בה בחץ וקשת. לא אהבתי להרוג חיות,אבל הייתי חייבת. בלעדי לא היינו, כל המשפחה, מצליחים להתקיים. אבל מאז שקטניס מתה, התחלתי לירות בחץ וקשת בשביל לא לגווע ברעב. מדי פעם גם השתמשתי בסכין, אבל בדרך כלל השתמשתי בחץ וקשת. אחרי שהיא, קטניס, מתה. התחלתי לעבוד על ללמוד לירות בחץ וקשת. השתמשתי בקשת של קטניס, אבל כל החיצים שלה נאבדו, אז נאלצתי להכין חדשים. חשבתי גם על להכין לי קשת חדשה, כי זאת שהייתה של קטניס הייתה גדולה מדי. ניסיתי להכין לי קשת חדשה, אך ללא הצלחה. "אמא..." צייצתי. "אני לא מצליחה להכין קשת קטנה טובה וחיצים מחודדים. מה לעשות?" שאלה פרימרוז, ואמה ענתה: "אל תדאגי, אני אנסה להכין לך קשתות וחיצים, ואת בינתיים תנסי לצוד עם הסכין. אני אתחיל להכין ארוחת צהריים עם הציפור. חבל שהיא כל כל קטנה...." "אני מצטערת. יותר מזה לא הצלחתי לצוד עם קשת הענקית הזאת" אמרתי והלכתי לצוד עם הסכין. יש כאן 16 צ' אני חושבת. |
| פורסם ע"י: kafit Sep 5 2018, 11:22 AM |
| "אוף," רטן וולדמורט, "יכולתי לקרוא לכם אנשי הנחש, משרתי הלורד, יחידת האבדון, או פשוט התומכים שלי. אבל לאאאאאאאא, הייתי חייב לקרוא לכם אוכלי מוות." "אם זה ישמח אותך, אדון, נשנה את השם שלנו במהרה," אמר בהתרפסות אחד אוכלי המוות ששמו מעולם לא הוזכר בספר כי הוא לא היה קשור לאף אחד שהארי פוטר מכיר וכיוון שהאכזריות שלו היתה ממוצעת. "אבל זה מאוחר מדי," אמר וולדמורט בקולו הגבוה והדק. באמת, הוא מתואר בספר עם קול גבוה ודק, שזה, ידידי, קול כמו של החתול המדבר מהאפליקציה. "למה זה מאוחר מדי?" שאלה בלטריקס לסטריינג' כי קטע על אוכלי מוות בלי שמוזכרת בו בלטריקס לסטריינג' לא שווה הרבה. "כי כבר התרגלתם לאכול מוות, כמובן, וזה משפיל אותי בכל פעם מחדש לראות אתכם אוכלים מזון כל כך פשוט ועממי," הסביר וולדמורט בקולו הגבוה והדק. "כל הדיבורים על מוות עשו אותי רעבה," התערבה בשיחה אוכלת מוות שאינה בלטריקס לסטריינג' (וואו!), "אני מארגנת הזמנה, אתם רוצים שאני אזמין מאמריקן מוות או ממוות קינג?" "אמריקן מוות!" קראו אוכלי המוות פה אחד ואוכלת המוות שאינה בלטריקס הזמינה חמישה מגשים של מוות עם הרבה פטריות ובצל. |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 5 2018, 14:54 PM |
| אני, סוורוס סנייפ, סלית'ריני גאה, ישבתי יום אחד בהוגוורטס במדשאות וחשבתי לעצמי למה ג'יימס שונא אותי כל כך. לא רציתי את עזרתה של לילי, כי רציתי להרשים את ג'יימס. ונזכרתי: מהרגע שראיתי את ג'יימס, התאהבתי. אך הוא שנא אותי. למה? כי אני מסלית'רין, וחבר של לילי. רציתי להיות כל דבר בשבילו, אפילו אם זה שק אגרוף. קיוויתי להיות בשבילו, הקערה שתכיל הכל. כל הרגעים בהם הושפלתי, בידי חבורת הקונדסאים היו שקר מוחלט. לילי היתה ידידה שלי, אבל אף פעם לא חשבתי אליה באופן רומנטי. הסתובבתי בהוגוורטס וחיפשתי אהבה. כל השפלה, כל דבר, היה שווה בשביל לראות שוב את הפרצוף היפה של ג'יימס. הכל היה שווה את זה. אני הגנתי על הארי כל כך, כי הוא הזכיר לי את ג'יימס. אני אחרי זה כעסתי על ג'יימס, כי הוא בחר בלילי. הוא לא ידע על זה. בלילה שהוא ולילי מתו, זה היה נורא. לא רציתי שוב לראות את הפרצוף הקפוא של אהובי המת. אבל אחר כך, בא הארי. וראיתי שוב את הפרצוף, זהה לג'יימס, עם העיניים הירוקות של לילי. ניסיתי, ניסיתי להתגבר על הפצע הפתוח, אבל רק זלג ממנו יותר דם. ודמעות. הצלתי את הארי בכל מצב. העיניים הירוקות של לילי, והפרצוף היפה של ג'יימס. זה אמור להיות אהבה לא רגילה.... |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 5 2018, 16:42 PM |
 נתקלתם בפגסוס! שלום משתמשים יקרים! רוצים להמשיך בדרך? הפגסוס לא מאשר לכם להמשיך אלא אם תתנו לו ייצוג משלו בכתיבה שלכם. עליכם לכתוב קטע על דמות קיימת ולתת לה כישרון או מעלה חדשים ומשמעותיים. על ביצוע משימה זו תזכו ב200 חרמשים וארבע נקודות בית. בנוסף, הפגסוס ייתן לכם להמשיך בדרככם. |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 5 2018, 16:52 PM |
| "פיטה!" קראה קטניס בשמחה. היא הייתה במרכז האימונים בקפיטול. "אני חושבת שסוף סוף הבנתי איך אתה הרגשת כשעיצבת את העוגות ההן. אני חושבת שקלטתי סוף סוף מה צריך לעשות! תגיד לי מה לצייר או מה לעצב או לקשקש." לאחר כמה דקות שבהן פיטה התלבט הוא החליט. "תציירי את פרים." " אה... או קיי. בעיפרון או בצבעי טמפרה או בצבעי ידיים?" שאלה בחשש." אני חושבת שעדיף עיפרון. זה יהיה יותר יפה ככה. " ופיטה ענה:" איך שאת חושבת שזה יצא הכי יפה. " קטניס ניסתה, אך בניסיון הראשון שלה לא כל כך הצליחה. היא פחדה מדי. אבל בניסיון השני היא כבר הצליחה. אפילו פיטה אמר:" ואוו. כל הכבוד. אפילו אני לא הייתי מסוגל לעשות את זה. " וקטניס ענתה:" אל תצטנע. אני יודעת שאתה יודע שאתה מצייר יותר יפה" |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 5 2018, 17:32 PM |
| כוחו של הקסם: חדר הסודות היה סגור באותה עת, לאחר שהארי פוטר הציל משם את ג'יני, וכל העיניינים בשנה השלישית, הכל חזר לקדמותו. רון היה זקוק למקום חדש להיות בו, להסתתר מהכל. הוא נפרד לפני כמה ימים מהרמיוני גריינג'ר. אז הוא רצה פינה, לשבת לבד. הוא פנה אל שירותי הבנות, של מירטל המייללת, וישב ובכה לתוך הכיור. העוני, הקנאה, העצב, האהבה, כל הרגשות שיצאו החוצה. הוא לחש לעצמו כמה מילים כשלתדהמתו הכיור נפתח, והוא נפל ישר קדימה, אל חדר הסודות. הוא נחת על הרצפה ולמזלו הספיק לבצע את הלחש המרפד "מוליארה". מזל... הוא חשב לעצמו. אבל, מה אני עושה פה? ולאחר כמה שניות נפלה עליו ההבנה. הוא גם לחשנן. אבל איך? הוא חשב, וקול אחר במוחו השיב: זה כוחו של הקסם זה אמור להיות למשימה של הפגסוס |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 5 2018, 17:33 PM |
| הפגסוס זז מדרככם! תוכלו להמשיך בדרך, בהצלחה! שימו לב שנוסף חוק חדש, אין להשתתף במשימה ביממה הראשונה של המשימה אם השתתפתם במשימה הקודמת. כדי לתת לכולם סיכוי הוגן :) |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 5 2018, 17:38 PM |
| אתגר: הלורד סנטה וולדי ואוכלי הסוכריות אני לא בחרתי להיות הלורד סנטה, אתם יודעים? אני ואוכלי הממתקים המרושעים. בלטריקס-סוכריות-ברטי-בוטס-לסטריינג' לוציוס-צפרדעי-שוקולד-מאלפוי. נריסה-עוגיות-דלעת-מאלפוי ועוד חברים... תדעו לכם, שתמיד יצתרפו עוד. מי שרוצה להצתרף דבר ראשון צריך לצייר על הגוף שלו את הסוכרייה הקדושה, סימן, שכשאני מחלק את תרומות הסוכריות שלי למשפחות חולות. אז הם באים לעזור וגם קונים ממני סוכריות. בלטריקס-סוכריות-ברטי-בוטס אומרת שזה בגלל שאני כל כך יפה ומשכנע. אבל היא תמיד מתחנפת אלי כדי לקבל שתים במחיר אחד. מבצעים תקבלו רק אצל מכשפת הממתקים של הוגוורטס. אבל אני אוסף תרומות, אז מומלץ לבוא אלי. אגב, מתחילות להגמר לי הסוכריות, אז אני מניח שזה הזמן להזעיק את אוכלי הסוכריות שלי. פעם הבאה תבואו גם אתם! רגע, בלטריקס-סוכריות-ברטי-בוטס פה נדבקת אלי, אז אני צריך ללכת. בחסות: תרומות לאגודת היתומים של הוגוורטס. חפשו את הלורד-סנטה-וולדי בהוגסמיד *יש תמונה של וולדמורט עם זקן, מראה את סמל הסוכריה שלו, מוכר סוכריות לאנשים מאושרים* זה אמור להיות המשימה של אוכלי המוות |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 6 2018, 08:49 AM |
| מאושרים ושרים היו בני האדם בארץ פאנם, וכל זה בזכות קטניס. היא שרדה בשני משחקי רעב, ואחר כך היא עוד הגיעה למחוז שלוש עשרה, היא נלחמה נגד הקפיטול, ולבסוף, אחרי כל זה, אולי לא אחרי כל זה, אלא באמצע הזמן שבו היא הייתה במחוז שלוש עשרה. היא הלכה עם כמה אנשים ממחוז שלוש עשרה כדי להרוס את הקפיטול, והצליחה. אך במקום להרוג את הנשיא סנואו, היא הרגה את הנשיאה קווין. אחר כך, הם החזיקו את הנשיא סנואו בחממת הורדים שלו. אה, ובגלל שלא אמרתי קודם, הם הלכו לקפיטול כדי לחלץ משם את פיטה, והם הצליחו אך נפצעו קשה. ואחר כך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הלפני 5000 ימים. אות ראשונה מהסיפור הקודם |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 6 2018, 15:47 PM |
 נתקלת בלפרקון! שלום משתמשים יקרים! הלפרקון ממורמר ולא מוכן לתת לכם לעבור. כדי לשמח אותו, עליכם לכתוב פיקצר שמכיל אהבה צבעונית וגאה! על ביצוע משימה זו תזכו ב150 חרמשים ושלוש נקודות בית. בתמורה לכתיבה, הלפרקון גם יפנה לכם את הדרך. |
| פורסם ע"י: כינוי בעברית Sep 6 2018, 19:07 PM |
| נכתב כדי לשמח לפרקון. הפאנדום הוא, כמובן, ספטימוס היפ. מומלץ לקרוא. ספטימוס וביטל נכנסו לאחד המחסנים בגנזך בריצה וסגרו את הדלת מאחוריהם, מתנשפים מזיעים וצוחקים. "החניך הבכיר ולבלר הסתרים הראשי, מי היה מאמין," ספטימוס ניסה לומר תוך כדי התנשפויות. כנראה שביטל הבין את מה שהוא אמר כי הוא הצליח לצחוק כשהתנשף במרץ מהריצה שלהם. "אני לא יודע מי תכעס יותר, מרסיה או ג'נה," המשיך ספטימוס לומר. "אפניה גריב יכעס יותר מכולם, כנראה," ביטל ענה בחיוך. החושך הציק לספטימוס. "תדליק את האור," הוא ביקש מביטל. "אין אור," התשובה הייתה מהירה. לו היה אור, ביטל היה רואה את ספטימוס מופתע. "מה זאת אומרת אין אור?" הוא שאל. "זה מחסן שאין בו אור, ספ. תצטרך ליצור אור בעצמך או משהו." כישופ האור הוא אחד הכישופים הבסיסיים שספטימוס למד בעברו מקוסמת העל, מרסיה אוברסטרנד. ספטימוס הפיק אור שהספיק לו כדי לבחון את פניו של ביטל, ואת החלל הצפוף שבו הם היו והכריח אותם להיות צמודים אחד לשני. "מתי אנחנו נצא מהארון הצפוף הזה?" ספטימוס שאל ובחן את הסביבה הדלה שלהם. "אולי נחכה פה קצת עד שכולם ירגעו," הציע ביטל, ובצדק. הם הגיעו למצב הזה כי ספטימוס ביקש מהאבטחון שלו, ג'ימי במבוק, שייתן לו ולביטל קצת פריסודה. ספטימוס היה בטירת הקוסמים וביטל בגנזך, וג'ימי המבולבל הביא דליים מלאים בפריסודה וכישפ אותם שישפכו את תוכנם על הטירה ועל הגנזך. ביטל הגיע לספטימוס בריצה, כי כשהוא ראה את ג'ימי במבוק הוא הבין מיד מי עומד מאחורי כל זה, ואז שניהם פתחו במנוסה לפני שאפניה גריב, ג'נה או מרסיה יגלו זאת. "תגיד, לא היה יותר פשוט להעלים את הפריסודה בקסם או לבקש מג'ימי שיעשה את זה?" שאל ביטל לאחר כמה שניות של שקט במחסן הצפוף בו היו. "ג'ימי בטח היה מעלים את כל הפריסודה במדינה הלחה הקטנה מעבר לים," ספטימוס ענה, "לפעמים הוא יכול להיות מצחיק נורא." ביטל הנהן. הוא הרגיש את הנשימות של ספטימוס קרובות מדי אליו, ועצר את נשימתו מחשש שהוא בדיוק ישאף את מה שספטימוס נשף ולהפך. את ספטימוס נראה שזה לא הטריד יותר מדי, כי הוא המשיך לדבר. "אוף, עד שג'נה בדיוק סיימה את מבצע נקיון הטירה, היא בטח תכעס נורא. אני לא רוצה להסתכסך איתה שוב, אחרי כל מה שהיה לנו כשהיא לבשה את גלימת המכשפות האלה מהנמל." "חשוב לך לא להסתכסך איתה, מה?" שאל ביטל באכזבה, מבלי להבין בדיוק מה כל כך מאכזב אותו. הפעם ביטל ראה את ההפתעה על פניו של ספטימוס. "בטח שהיא חשובה לי! אני אוהב אותה! היא אחותי!" ספטימוס ענה. "אחותך המאומצת," השלים אותו ביטל. "ועדיין, אחותי!" ספטימוס התעקש. ביטל הבין שיש לו הזדמנות למצוא תשובות לשאלות שהטרידו אותו בשנה האחרונה. הוא ראה סביבו איך ספטימוס וג'נה גדלים ומתפתחים, וגם הוא כמובן, והוא רצה להבין מה בדיוק קורה בבית משפחת היפ. טוב, משפחת היפ לא בדיוק גרה בבית, אבל ביטל לא היה קטנוני. "מה בדיוק קורה בינך לבין ג'נה?" הוא שאל, "אתם הרי לא גדלתם יחד. למעשה, רוב החיים שלך לא הכרת אותה." "אבל היא באה למלא את החלק בי שהיה שמור לאהבה למשפחה," ספטימוס ענה, "לפחות ככה אני חושב, אף פעם לא ממש יצא לי לדבר על זה או לחשוב על זה. כל הזמן היה משהו, אתה יודע. פעם למדתי אלכימיה, ופעם יצאתי למסא, ופעם ניסו להרוג אותי, בעצם כמה פעמים. וכמובן המאפליה והסירנא ולהיתקע בעבר לפני חמש מאות שנה וצבא הנוער ו-" "ועכשיו יש זמן," ביטל ענה, "ג'נה היא אחותך?" "לחלוטין," ספ ענה, וביטל הרגיש מדקרת שמחה קטנה בליבו. "אתה מחייך," אמר ספטימוס פתאום, "וזה חיוך שאני לא מכיר. מה, אתה שמח שאני אוהב את ג'נה כמו אחותי?" ברגע שספטימוס אמר את זה, שניהם הבינו משהו. "אתה מאוהב בג'נה!" ספטימוס כמעט צעק. "מ- מה? לא!" מיהר ביטל לומר, והפתעה כנה הייתה נסוכה על פניו. משום מה להתאהב בג'נה נראה לו קצת מוזר. "אז... אז מה זה?" שאל ספטימוס. ביטל לא ענה. "הכל טוב, ביטל?" שאל ספטימוס. פתאום הוא הרגיש שהוא דואג לביטל. הוא לא רצה שמשהו יפריע לחבר הכי טוב שלו, וביטל היה הרבה יותר מזה. ביטל הביט בספטימוס. הייתה לו תשובה מלאה ומפורטת, אבל פתאום לומר את זה הרגיש לו קשה ומורכב, כמעט כמו לחפש מסמך קטנוני שג'ילי ג'ין המנוחה הייתה נוהגת להפציר בו למצוא, ואז תמיד הוא היה נתקע באיזה מחסן קרח אפלולי עם הרוח המגעילה של טינאוס שנוק, שלמרות שגם הוא מת, הוא לא נח כלל. ספטימוס הניח יד מנחמת על כתפו של ביטל, וביטל נרתע. ספטימוס מיהר להוריד את היד. "אתה מדאיג אותי, ביטל." ביטל נשם עמוק. הוא כבר לא חשש. וחוץ מזה, ספטימוס הוא חבר טוב שלו. הם מספרים אחד לשני הכל. אם זה יעמיד את ספטימוס במצב קצת לא נעים, הוא יתגבר על זה, לא? ואולי זה היתרון בלהיות נאיבי, חשב לעצמו ביטל. "ספ, אתה זוכר שהיינו באיי הסירנא?" ביטל אמר, "איך אני וג'נה..." "אתה וג'נה, כמובן, זה כל הסיפור, נכון?" ספטימוס שאל בעצבנות. הוא מרגיש קנאה, כמובן, אבל במה בדיוק? ג'נה לא מפריעה לו במיוחד. "אני וג'נה דאגנו לך, זה מה שרציתי לומר," ביטל ענה לו, "אתה חשוב לי, ספ, מאוד." "זה מה שמדאיג אותך עכשיו?" שאל ספ, "ושכחת איך בסיום המאפליה, הייתי בטוח שאתה מת? סיפרתי את זה לסירא סיירא, אני בכלל לא יודע אם היא שומעת את זה אבל סיפרתי לה, הייתי מוכן לנשק אותך באותו רגע כדי שתחיה." ביטל הרגיש שהמוח שלו לוקח צעד אחורה. הוא לחלוטין שכח מסירא, הנערה שהצילו מאיי הסירנא ושאיתה ספטימוס בילה ימים רבים למרות שהם לא דיברו כבר חודשים, כי היא מחוסרת הכרה מאז שהם חילצו אותה. מאז ספטימוס נוהג לבקר אותה במרפאה ולשוחח איתה, מבלי לדעת אם היא שמועת אותו. אם סירא חשובה לספטימוס כמו שספטימוס חשוב לביטל... אבל ספטימוס הרגע אמר משהו אחר, אז המוח שלו חזר קדימה בחזרה. "ב-באמת? רצית לנשק אותי?" ביטל שאל והאור במחסן הפצפון כבה. "למה סגרת את האור?" ביטל שאל. "כדי שלא תראה אותי מסמיק," ספטימוס ענה, "למרות שאם אמרתי לך את זה אז אין טעם שאכבה את האור, נכון?" האור חזר. ביטל פתאום נראה לספטימוס נורא קרוב. "העניין הוא, ספ," ביטל אמר בהמירות, לפני שיתחרט, "שאני אוהב אותך." "גם אני אוהב אותך," ענה ספטימוס. "לא, אבל ממש ממש אוהב אותך. אתה יודע, כמו... כמו שסיימון אוהב את לוסי." ספטימוס הביט בביטל מקרוב. העיניים השחורות שלו נראו כל כך מפוחדות. ספטימוס לא רצה שביטל יפחד, אז הוא נישק אותו בעדינות. משום מה זה רק גרם לביטל לפחד יותר. "מה... מה אתה מנסה לומר?" ביטל שאל. "שגם אני אוהב אותך, כמו שלוסי אוהבת את סיימון," ספטימוס ענה בחיוך. ביטל צחק בהקלה. הוא לא ידע למה הוא פחד כל כך. "אז בעצם קינאת בי, לא בג'נה," שניהם אמרו אחד לשני באותו הזמן וצחקו. לאחר שהזוג הטרי נרגע, ספטימוס הביט סביבם בפעם האחרונה. "הארון הזה באמת צפוף, וכאילו, אני ממש נהנה מהקרבה אליך... באמת, ביטל. אבל אולי כדאי שנצא מפה?" "כן, נראה לי שעבר מספיק זמן," ביטל אמר, "אגב, אנחנו נספר לכולם על מה שהיה פה?" ספטימוס חשב לרגע. "אני חושב שכדאי שנשמור את זה בינינו, אתה יודע, עד שנבדוק שבטוח לספר את זה." ספטימוס פתח את דלת הארון. בצד השני של הדלת, מולו ומול ביטל, ניצבו שלושה אנשים רותחים מזעזוע: מרסיה אוברסטרנד, ג'נה היפ, ואפניה גריב. ספטימוס החוויר וליבו של ביטל החסיר פעימה. "נסיכה!" ביטל מיהר לומר לג'נה. הראשונה לדבר הייתה מרסיה. "מה זה היה אמור להיות?" היא שאלה בקול שקט ומאיים. "כמה... כמה שמעתם ממה שדיברנו?" ספטימוס שאל בקול רועד. "הכל," מרסיה אמרה, קולה רועד גם כן, "שמענו הכל." "איך שביטל הודה שהוא...?" החל ספטימוס לומר. מרסיה, ג'נה ואפניה הנהנו. "ואיך שאני נישקתי אותו?" ספטימוס המשיך. שלושתם הנהנו. "ו..." ספטימוס אמר, קולו דועך לאט. "אני מזועזעת," מרסיה אמרה, "פשוט מזועזעת." ספטימוס הרגיש כאילו היא נועצת לו סכין בלב. "החניך הבכיר שלי, ולבלר הסתרים הראשי... אני פשוט לא מאמינה," היא המשיכה, "מתוודים ככה על הרגשות שלהם, במקום לנקות את כל הטירה מהפריסודה?! מה, חשבתם שהטירה תנקה את עצמה?" "האמת שיש ניסיון מתועד של מנגנון ניקיון עצמי של הטירה שמרסלוס פיי ניסה להנהיג," צייץ אפניה גריב. מרסיה נעצה בו את אחד המבטים שעליהם נאמר שאילו מבטים היו יכולים להרוג. למרבה הצער, אפניה באמת מת כשמרסיה הסתכלה עליו. כנראה שהמבט הספציפי ההוא היה יכול להרוג. "ולא אכפת לך שאני וביטל מאוה-?" החל ספטימוס לענות, אך מרסיה צעקה, "ממש לא אכפת לי במי אתה מאוהב ולמי ביטל נמשך! תנקו את כל הבלאגן שהשארתם!" באותו הרגע, ספטימוס נרגע. מרסיה קיבלה את הנטייה שלו ושל ביטל, והיא הפגינה את זה בכך שהיא מתעצבנת עליהם, בדיוק כפי שעשתה מאז ומתמיד. איזו קוסמת על נפלאה. |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 6 2018, 19:11 PM |
| כל הכבוד, שימחתם את הלפרקון! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה! |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 6 2018, 19:22 PM |
| מכיל ספוילרים. הקריאה על אכריותכם בלבד גייל. אני אוהבת אותך, בכל לבי. אני מצטערת על מה שאמרתי לפני משחקי הרעב, על זה שאני לא אוהבת אותך. פשוט, אתה מבין, אחרי שפיטה הוחזק בקפיטול, הוא פשוט לא אותו הדבר כמו קודם. אז לא יכולתי להמשיך להיות איתו. אז, אם עדיין לא הבנת, אני מתנצלת. אוהבת, קטניס. נ"ב: מקווה שתקבל את התנצלותי. קטניס ישבה על מיטתה אחרי משחקי הרעב וכל הבעיות האחרות. אמא שלה הלכה מהעולם הזה, פיטה כבר לא היה אותו הדבר, פרים מתה,לא היה לה איש בעולם. מלבד גייל כמובן. קטניס. אני מבין. גם אני אוהב אותך. איך אפשר שלא לאהוב אותך? אם תרצי, בואי לביתי בשעה שבע הערב. אוהב, גייל. בשעה שבע, לאחר שהתגנדרה, הלכה אל ביתו של גייל. ואמרה לו "אני אוהבת אותך." ונישקה אותו. "אני מצטערת על מה שהיה מקודם,אתה יודע. סליחה." גייל נישק אותה חזרה, ואז ירד על ברכיו. "קטניס, תתחתני איתי?" קטניס הייתה מופתעת, אך לא יותר מדי. "תמיד."אמרה קטניס. ביום למחרת הם הכריזו על כך לכל תושבי מחוז 12, וכחודש לאחר מכן, הם התחתנו. נכתב לאהבה לא שגרתית, כי זה די פיטה וקטניס אמורים להיות מאוהבים נראלי |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 7 2018, 12:00 PM |
| יומן יקר, קוראים לי הרמיוני. כן? הרמיוני גריינג'ר, אם שאלתם. חברה של הארי. אני שונאת את הכינוי הזה. החלטית שאני הופכת את עצמי ל"הרמיוני גריינג'ר" ולא "חברה טובה של הארי פוטר" אני חושבת שאני יכולה להיות עצמי בפני עצמי כי אני מאוד כישרונית, ופרופסור מקגונגל אמרה לי את זה, אז זה אומר הרבה. היום, ביומן זה, אני רוצה לתעד את התספורת החדשה שלי. יש שיגידו שהיא לא מתאימה לנערה כמוני, אבל אני רוצה להשתנות.\ אני לא צוחקת. מחר, תחילת הלימודים, אתה תראה אותי עם שער ורוד קרה. (הערה: זה יומן מכושף, חוץ מהרמיוני אף אחד לא יכול להסתכל בו, והוא יכול "לראות" ולצלם תמונות מהיומיום של אנשים) כן! הרמיוני גריינג'ר. החנונית! אז אני אתעד את זה בפעם הבאה, בכל מקרה, אל תגלה לרון- כי אני רוצה לראות את הפרצוף שלו... בטח מצחיק בטירוף. גם לא להארי. האמת שאף אחד לא יודע, אז, יומן יקר, תשמור את זה בסוד בשבילי? בהוקרה, עד הפעם הבאה, הרמיוני גריינג'ר זה אמור להיות דמות מהארי פוטר שצובעת את השיער שלה לצבע מיוחד |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 7 2018, 12:26 PM |
| "רון, הרמיוני, בואו רגע. אני רוצה לדבר אתכם." קרא הארי לרון והרמיוני. "אני רוצה לעשות שינוי קיצוני. משהו כמו לעשות משהו בשיער. כן. אני רוצה לצבוע את השיער. מה אתם אומרים?" שאל הארי ורון ענה "לאיזה צבע?" שאל. והארי דיבר שוב. "חשבתי על ירוק, כדי שיהיה כמו העיניים שלי. אבל ירוק בהיר. מה שאומר שאני אצטרך לחמצן את השיער שלי. מה את אומרת, הרמיוני? איזה צבע יתאים לי?" " אממ. ירוק אני חושבת יהיה לך די יפה." ענתה בחחש." אבל אני לא יודעת. מה שאתה רוצה. " " כן. אני אצבע לירוק." הארי הלך למספרה וצבע את כל שערו לירוק בהיר. זה דווקא היה לו די יפה." מה אתם אומרים? "שאל הארי." יפה? " רון והרמיוני התפעלו ממהירות הצביעה שבה הארי צבע את שערו ואמרו:" זה יפ... יפה..." והארי שאל את עצמו מתי הם התחילו לגמגם. זה בשביל דמות שצובעת את השיער. |
| פורסם ע"י: דרמיוני 3> Sep 8 2018, 06:20 AM |
| טק. טק. טק. טק. נשמעו נקישות העקבים האדומים של אוגוסטה כשמיהרה במסדרון לכיוון המחלקה למאושפזים לטווח ארוך. ידה הגרומה הייתה נתונה בידו של פעוט שמנמן שמיהר ורץ בניסיון לעמוד בקצב- נוויל. סבתא הייתה מתוחה, הוא חשב לאחר מכן כשראה איך נשכה את שפתה התחתונה או סגרה על ידו בחוזק רב מדי. הם נכנסו לחדר לבן ומואר בקושי, עם ריח מחליא שכמעט גרם לנוויל להתעלף במקום. רק שנים אחר כך הבין שזה ריח סטרילי של בתי חולים, ושהוא יתרגל אליו מהר מאוד. סבתא הובילה אותו בידו, משכה אותו בכוח מעל חולים ממלמלים דברים חסרי פשר, עד שהגיעו למיטות האחרונות במחלקה. סבתא משכה את הוילון הכחול בכוח כזה עד שכמעט נקרע, והוא מצא את עצמו עומד מול שני אנשים ששכבו במיטותיהם ושיחקו בטאקי מתפוצץ. גבר ואישה. לאישה היה שיער חום, ארוך ובהיר, שגדל פרא וכעת נאסף נמוך מעל עורפה. הכל אצלה היה עגול- הפנים השמנמנות, העיניים התמימות, האף הקטן, האוזניים ואפילו הפה היה קפוץ בריכוז עגול משלו. היא יפה, חשב נוויל לעצמו, ומוכרת לו מאיזה מקום. הוא עצם את עיניו בניסיון לדמיין מאיפה הוא מכיר אותה, אבל התמונה היחידה שעלתה במוחו הייתה שלו עצמו, עומד מול המראה בחיתול לבן ותלתלים כהים בלבד. ושיערה של האישה היה בהיר. מה עם הגבר שלידה? נזכר נוויל והביט באדם ששיחק טאקי עם האישה. היו לו עיני שקד כהות ותלתלים עבותים דומים לשלו, אבל... מבטו של נוויל נמשך למיטה השנייה, עליה ישבה האישה. היה ביניהם איזה קשר, הוא היה בטוח. הוא רצה לבדוק את זה. נוויל שחרר את ידו מידה של סבתו והלך לכיוון המיטה של האישה. הוא טיפס על המיטה במהירות אופיינית לפעוטות סקרנים והתיישב על קצה. "אוי, פרנק! תינוק!" צחקקה האישה וחפנה אותו בידיה. אחות מיהרה למיטות הזוג כדי לבדוק שהאישה מחזיקה אותו כראוי, אבל נוויל ידע איכשהו שלא היה בכך צורך. תחושה חמימה הציפה אותו וטלטלה את גופו הקטן, תחושה של בית וחמימות ואהבה. הוא חייך לעבר האישה, ולאחר שנייה פלט צחוק מתגלגל ומיהר לחקור את פניה בעזרת ידיו. הפנים היו רכים וחלקים, נטולי דאגות, לא כמו הפנים הקמוטות של סבתו. "תינוק? באמת?" שאל הגבר ומיהר למיטתה של האישה. עיניו התעגלו בהפתעה והוא מחא כפיים. "זה באמת תינוק!" הוא צעק וחטף את נוויל מידיה של האישה. נוויל רצה לבכות- הוא הרגיש צורך לבלות עוד ועוד בזרועותיה של האישה, אבל משהו עצר בעדו. "תינוק!" קרא הגבר והטיס את נוויל כמו מטוס בכל רחבי המחלקה. נוויל צחק בחדווה- זה היה כל כך כיף- אבל הפינוק נגמר מהר מדי. סבתא חטפה אותו מידיו של הגבר בתום שלושה סיבובים בלבד ברחבי המחלקה וליוותה את הגבר בחזרה למיטתו. היא הדביקה נשיקה על ראשו וליטפה את האישה בחיבה. היי, לגבר ולסבתא יש צורה דומה של הסנטר, ומרפקים זוויתיים, ועיניים זהות, רק שעיניה של סבתא היו חמורות יותר, חשב נוויל לעצמו. "תכיר, נוויל. אלו אליס ופרנק. הם אנשים אמיצים וחשובים שנמצאים כאן לבינתיים. עכשיו אנחנו צריכים ללכת, תגיד להתראות!" אמרה סבתא ונוויל רצה לבכות, אלמלא המבט המתרה של סבתא גם היה עושה זאת, הוא רצה להישאר במחלקה הלבנה לתמיד. "ביי אליס ופרנק!" הוא קרא ונפנף בידו לשלום. "ביי נוויל!" קראה אליס, ופרנק חזר אחרי הקריאה שלה בקול דהוי. "סבתא, אנחנו נחזור לכאן?" שאל נוויל בחיוך מודאג. "אל תדאג לגבי זה..." אמרה סבתו בקול מריר מעט, משום מה. דלת המחלקה נטרקה אחריהם בקול מהדהד. ------------------------------------- על נוויל |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 8 2018, 19:14 PM |
 דרמיוני, נתקלת בקלינסוויפ 3! לסלך נוסף כעת קלינסוויפ 3 מהוגסמיד. אתל יכולים להמשיך להגיב :) מאיה, שני דברים. בקטע שלך ל"אהבה לא שגרתית" אין שום דבר לא שגרתי במערכת יחסים בין גייל וקטניס, שכן היא קרתה בעבר. שנית, כתבת שם ספוילר מאוד קריטי ואני מבקשת שתתריעי מראש או תסמני בצהוב. |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 10 2018, 14:45 PM |
| לילי שלי מהדהד. הולך ומהדהד. קולות פסיעותיה הרכות של לילי הלכו ונחלשו. "אהובתי!" קראתי אליה, אך קול לא ענה. "חזרי אלי" צעקתי קדימה, אך נדמה שהיא לא שמעה. פתחתי בריצה מלאת תקווה בכיוון הליכתה של לילי. אך היא לא נראתה עוד. ראיתי שביל של דמעות עגולות על הרצפה. דמעותי. שברת לי את הלב לילי, שברת לי אותו לרסיסים. "שברת לי את הלב!" צרחתי את נשמתי. אך הקול המהדהד נעלם. ואיתו עיניה הירוקות של לילי, ירוקות, מבריקות, מכילות, מדהימות! ירוקות כמו הדשא, שעליו נהגנו לשבת, ולדבר. ירוקות כמו הכל. ירוק מיוחד. לילי שלי. אוי, לילי שלי. ירוקות כמו סלית'רין. ירוקות כמו הכל. ירוק מיוחד. לילי שלי. אוי, לילי שלי. לילי של ג'יימס. את קרעת את ליבי. שבית אותו, וקרעת אותו לרסיסים. לילי, אוי, לילי שלי. כל מה שנשאר, זה לקוות שג'יימס ישמור עלייך. אני לא סומך עליו. אוי, לילי שלי. ואז המוות. קורע הלב. הורס את הכל. שובר. שמעתי שיש לך ילד. הארי שמו. הארי פוטר. אוי, לילי שלי. למה הלכת עם פוטר? ואז הוא הגיע. הילד. פוטר. שוויצר. מתנשא. עם העיניים הירוקות שלך. ירוקות, מבינות, אוהבות, סולחות. ירוקות כמו הכל. אני אוהב אותך, לילי! אוי, לילי שלי! "הבט בי" מילמלתי בנשימתי האחרונה. והילד פוטר הביט בי. ואז נזכרתי, אוי, לילי שלי. והכאב. שברת את ליבי. והמוות. אולי בעולם הבא אפגוש אותך? האם שוב תשברי את ליבי לרסיסים? אוי, לילי, לילי שלי. --------------------------------------------------- סנייפ המסכן.... משום מה אני אוהבת לשמוע אותו סובל, כי זה תמיד מרגש בטירוף!!! אמור להיות האתגר של המילה האחרונה בקטע לפני. המילה היתה "מהדהד" אם אני לא טועה...  |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 12 2018, 12:23 PM |
 נתקלתם בפיה! הפיה חושבת שגנבתם לה מאבקת הפיות ומאיימת להפוך את כולכם לצפרדעים. היא זועמת. כדי לפייס אותה, עליכם לכתוב פיקצר של 400 מילים ומעלה שמחבר בין דמויות אויבות! על ביצוע משימה זו תזכו ב350 חרמשים ושלוש נקודות בית. |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 12 2018, 19:16 PM |
| נועד למשימה של הפיה --------------------------------- דראקו מאלפוי, היה ילד בלונדיני, ששיערו היה תמיד מסורק הצידה, כוכב הבנות של סלית'רין. לא היתה אחת שהיתה מסרבת לו, אך הוא היה מאוהב בבן. גריפינדורי. ממש בושה לבן ממשפחת מאלפוי. הוא תמיד היה נגדו, היו שאומרים שהוא לא סבל אותו. אויבים בנפש. דראקו מול הארי. דראקו מעולם לא חשב, שירגיש משהו, אפילו הרגש הקלוש, מול הילד בעל הצלקת, אך יום אחד- זה קרה. פשוט, דראקו לא היה מסוגל! הוא אהב אותו, בסתר. דראקו מאלפוי היה מאוהב בהארי פוטר. הארי פוטר, היה ילד עם שיער שחור פרוע, ועיניים יפות ירוקות, ממש הגיבור של גריפינדור. הוא ידע לרכוב על מטאטא, המחפש ושחקן הקווידיץ הכי צעיר בהיסטוריה. היתה לו חברה טובה, בשם הרמיוני גריינג'ר, הוא אף פעם לא חשב עליה באופן רומנטי, שכן היא יצאה עם חברו הטוב ביותר- רון וויזלי. כן- אבל מעוד סיבה. הוא היה מאוהב בבן. לא סתם בן. בן סלית'ריני. אויבים בנפש, אויבים בדם, אויבים לתמיד. אפילו, הוא לא היה מאוהב בסתם בן סלית'ריני, הוא היה מאוהב בכוכב הבנות הבלונדיני האויב המושבע שלו- דראקו מאלפוי. הוא התנהג אליו כאויב, כשכול מה שהוא רצה היה תשומת לב מידי אהבתו, דראקו. הוא אהב, איך שהשיער שלו היה מסורק, הוא אהב את העיניים שלו, הוא אהב את האופי שלו, פשוט אהב אותו. כל אחד היה לועג לו- הארי פוטר, הילד עם הצלקת? הנבחר? הגריפינדורי? מאוהב בסלית'ריני אוכל מוות? פשוט לא מתחבר, לא הגיוני. הוא לא חשב אפילו לרגע, שגם דראקו אוהב אותו. היה זה יום שמשי כשהארי הסתובב לו במדשאות, עסוק במחשבותיו על האהבה החדשה שלו. הוא חשב על החיים, ועל הכל- בעצם. הוא חשב על כל ההרפתקאות עם וולדמורט שעבר עד כה, ומה יהיה הגורל הצפוי לו. הוא עבר ליד האגם השקט, תוהה על חבריו, בוהה בזוגות שיושבים ומדברים וחושב על העתיד שלו עם אהבתו. דראקו. דראקו מאלפוי. הוא גיחך לרגע שחשב על שמו של דראקו. דראקו זה כמו דרקון... מאלפוי זה גרוע. זה מאל- פוי. כמו פויה. דראקו פוטר. נשמע טוב. מעניין איך רון יגיב. הוא לא ידע מה רון יעשה לו. אבל הוא אהב אותו. הארי פוטר אהב את דראקו מאלפוי. הוא המשיך להתהלך במדשאות, כלרגע עיניו נחו על ילד שישב עם גבו אליו, פניו מופנות אל האגם. אוי, דראקו. האם אני מדמיין? הוא שאל את עצמו. הוא התקרב בשקט אל הילד שישב שם. "היי" אמר לו דראקו. "היי." אמר הארי. האם אני מדמיין? הוא שאל את עצמו שוב, דראקו אוהב אותי? הוא נרגע מהמחשבות המטורפות על אהבה. תרגע. הארי, הוא סך הכל לא קילל אותך. עדיין לא קילל אותך דראקו מאלפוי חשב שהוא הוזה. אהבת חייו, אויבו בנפש, אמר לו היי. אולי הוא אוהב אותי בחזרה? הוא שאל את עצמו, והציע להארי להתיישב לידו מול האגם. מחזה מוזר ומטריד בהחלט- הארי ודראקו, יושבים ביחד מול האגם. דראקו הסמיק והתפלא כשראה את הסומק עולה גם בלחייו של הארי. "אני אוהב אותך" הוא אמר לבסוף והארי הנהן. האם זה חלום? "גם אני אוהב אותך" אמר לו הארי. דראקו והארי הסתכלו זה על זה לשנייה ארוכה, ואז שניהם הסמיקו בסתר, והסיתו את מבטיהם אחד מהשני בבושה. "היינו פעם אויבים" הארי שבר את השתיקה. "עכשיו אנחנו חברים" אמר דראקו והושיט את ידו ללחיצה. הארי חייך. גם אויבים יכולים להיות חברים. "חברים" ענה לו הארי. --------------------------------------------- פיכסה דרארי! פיכסה! אני מצטערת אם אתם אוהבי דרארי, אני פשוט לא מבינה איך אפשר לשפפ את זה!! D: איך הולך המשפט הידוע? איש בשיפופו יחייה נ.ב הקטע הוא 520 מילים, מספיק? נ.ב.נ למי שלא יודע- נזכרתי בדבר נוסף יש שתי משימות שעשיתי שהתגמול עליהן לא מופיע ברשימה :( 1. המילה הראשונה בפיקצר היא המילה האחרונה בקטע מעליי 2. תארו דמות מהארי םוטר שצובעת את השיער שלה לצבע מיוחד |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 12 2018, 19:47 PM |
| כל הכבוד, הרגעתם את הפיה! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה! התגמולים יתווספו בקרוב |
| פורסם ע"י: דרמיוני 3> Sep 12 2018, 20:26 PM |
| תאמת עבדתי על האתגר, וכמעט סיימתי כשלולה שלחה >< טוב, יש את זה במקום ----------------------------------------------------------------------------- "טוב, לי נמאס מהסטריאוטיפים של ג'ינג'ים!" קרא רון כשהלך לצדו של הארי במדשאות "אני רוצה לצבוע את השיער!" אמר והארי החניק צחקוק. "משהו מצחיק אותך?" שאלה רון והארי פלט צחקוק נוסף. "כן- אתה חושב ברצינות על צביעת השיער שלך!" ענה הארי והרמיוני הצטרפה אליהם, כותבת בקדחתנות על גליל קלף. "מה מצחיק כל כך?" שאלה בהיסח דעת, משרטטת רונות מורכבות על הקלף החלק. "רון רוצה לצבוע את השיער!" קרא הארי ורון חבט בכתפו. "זאת הייתה רק מחשבה!" אמר רון בתגובה לצחקוקיה של הרמיוני. "למה תצבע? לכחול?" שאלה הרמיוני והיא והארי פרצו בצחוק מחדש. "הממ... רעיון לא רע!" אמר רון ועזב את שני חבריו הצוחקים בהיסטריה מאחוריו, שקוע במחשבות. חודש לאחר מכן "אני לא מאמינה שבאמת עשית את זה!" קראה הרמיוני כשרון יצא מהמספרה, שיערו בגוון כחול עמוק. "אמרתי לכם- נמאס לי מהג'ינג'יות שלי," אמר רון והעביר יד בשיערו הכחול החדש "הגיע הזמן להתרגל לדבר החדש!" קרא בהתרגשות כשהארי הופיע מאחוריו. "אוי, רון. אני לא מאמין! זה. כל. כך מצחיק!" אמר הארי ונגע בשיערו הכחול של רון. "טוב, זה דבר להתרגל אליו. אולי אני אצבע לאדום?" תהה הארי, והרמיוני חבטה בו בקלף עם שיעורי הבית בכשפומטיקה. |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 12 2018, 20:51 PM |
| אני לא מצליחה למחוק את ההודעה! |
| פורסם ע"י: לונגה Sep 14 2018, 10:07 AM | ||||
שלום לולה, וברוכה הבאה לפורום פאנפיקים! אני שמחה על הפעילות האנפה שלך פה, אבל ההודעה שלך היא הודעת ספאם - כלומר, היא לא מתאימה ולא קשורה לנושא האשכול בו אנחנו נמצאים. מכיוון שאת משתמשת חדשה תקבלי אזהרה בעל פה בלבד, אבל אם זה יקרה שוב נאלץ לתת לך אזהרה במד האזהרות. לכל שאלה ותהייה את מוזמנת לפנות אלי בהודעה פרטית. מוזמנים להמשיך את הסיור ביער הפיות (: |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 14 2018, 10:09 AM |
 נתקלתם בעוף חול! אחד מכם נפצע! ציפור עוף החול מסכימה לרפא אותו בתמורה לביצוע משימה. כיוון שהיא חוזרת מהעפר כל פעם מחדש, היא מבקשת מכם להחזיר דמות שמתה לחיים בעזרת קטע. במידה והקטע שלכם מכיל ספוילרים יש להזהיר מראש. על ביצוע משימה זו תזכו ב150 חרמשים וחמש נקודות בית. |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 14 2018, 10:39 AM |
| מכיל ספויילרים. הקריאה היא על אחריותכם בלבד. "סיריוס" התחנן הארי. "בבקשה. אני לא יכול להמשיך ככה יותר. אני לא יכול בלי אנשים קרובים אלי. בבקשה." הארי דיבר אל רוח הרפאים של סיריוס. הוא לא יכל היה יותר להיות ככה. הוא היה חייב להחזיר את סיריוס מהמתים, הוא רק היה צריך את הסכמתו של סיריוס, אבן החכמים הייתה כבר אצלו. "הארי. אני מבין. אני מסכים. אבל אני כבר עכשיו אומר לך. אני לא אהיה אותו דבר כמו קודם. "הארי החזיר את סיריוס לחיים. הוא, הארי, היה כל כך הרבה יותר מרוצה. סיריוס הגשים את כל החלומות שלו. הוא עבר לגור עם סיריוס, ולא היה תקוע עם הדארסלים, הוא היה יוכל לאכול כמה שהוא רצה, הכל היה מושלם עם סיריוס. |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 14 2018, 10:58 AM |
| לא זלגו לעוף החול מספיק דמעות בשביל לרפא את הפצוע. מסתבר שהלב שלו עשוי מאבן... לכן עליכם להחזיר לחיים דמות אחת נוספת! |
| פורסם ע"י: Midway Atoll Sep 14 2018, 11:27 AM |
| מכיל ספויילרים הארי ישב יחד עם רון והרמיוני על שפת האגם של הוגורוטס. זה היה בסוף שנתם הראשונה, כשהארי עדיין לא נחשף לכל כך הרבה סכנות. אך הוא ידע, שדור שונא אותו. דור היה תלמיד שבדיוק סיים את שנתו השלישית בהוגוורטס. הוא היה תלמיד מבריק, אך לא היה בנבחרת הקווידיץ' של סלית'רין. כן, לא תמיד חכמים הם דווקא משחקים קווידיץ'. הוא כל כך שנה את הארי בגלל שהארי נכנס לנבחרת הקוויידץ' בשנתו הראשונה, ודור כבר סיים שנה שלישית ועוד לא נכנס לנבחרת, למרות שידע לשחק. הוא שנא את הארי בכל נשמתו הסלית'רינית, ולנשמתו הסלית'רינית יש הרבה שנאה. דמות מקורית ששונאת את הדמות הראשית |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 14 2018, 11:34 AM |
| טוב, המשימה הקודמת שעשיתי היתה לפני יומים, אז אני יכולה: בשביל העוף חול- החזרת דמות נוספת לחיים אזהרת ספוילר- פאנדום, נפילת הממלכות "אני מצטערת!" צעקה לוסיה לג'ונאס. "הכל באשמתי!". "זה בסדר," הוא ניסה להרגיע אותה. דמעות זלגו מעיניה של לוסיה, והתגלגלו על לחיה. "אני הערתי את קיאן, אני עזרתי לו להבעיר כפרים שלמים באש, אתה לא יכול לנסות לנחם אותי!" היא צעקה אליו בתגובה. ג'ונאס היה על סף התמוטטות, "בבקשה, לוסיה, הרגעי, הכל טופל והכל בסדר!" הוא אמר לה. לוסיה עצמה את ענייה והתיישבה על המיטה, נושמת עמוק. לאחר שנרגע, וג'ונאס הלך, היא התקדמה אל ספריית הארמון- כשעלה בראשה רעיון. היא הקוסמת הגדולה והנסיכה לוסיה דאמורה, יש בידיה כח רב, היא תוכל לעשות מעשה חזק למען ג'ונאס. היא המשיכה לרפרף בעניה אל הספרים, כאשר הגיעה לספרייה, עד שמצאה מה שחיפשה- כישוף אפל, העוזר להחזיר אנשים לחיים לאחר המוות. הרבה לא השתמשו בו, כי הוא דרש הרבה קסם, וכוח, אבל לוסיה רצתה להרגיע את עצמה, להרגיש שעשתה משהו בחיים שלה. הספר המדובר היה עבה, ירקרק קסום, ומלא אבק. לוסיה ניערה את האבק בקסם אוויר פשוט, פתחה את הספר- והתחילה לקרוא. איך להחזיר מתים לחיים: הדרכת בני האלמוות, לאנשים חזקי כח. לוסיה המשיכה לעיין וראתה קסם דם שדורש הרבה כח, היא לא הסהסה, ויצאה לגני הארמון עם פיגיון בידה. היא נשמה עמוק, ומלמלה: "ליסנדרה לא היתה צריכה למות" היא חתכה את ידה בפיגיון, והחלה לבצע את מה שאמרו בספר: לאחר כמה זמן, האדמה החלה לרעוד, כשמתחתיה החלה לעלות דמותה של ליסנדרה. האדמה נסגרה, וליסנדרה התעלפה. הדבר האחרון שזכרה ליסנדרה היה המוות שלה, ואז הפרצוף של הקוסמת לוסיה, שכרגע החזירה אותה מהמתים, יחד עם ג'ונאס- אהובה. היא הבינה לאחר כמה זמן, שג'ונאס ולוסיה נועדו להיות יחד, והיא לא תעצור את האהבה. היא בכלל לא ביקשה אחת כזאת. והנה היא- ליסנדרה, חזרה מהמתים, מאושרת , שמחה, לחיים טובים ושקטים. |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 14 2018, 11:47 AM |
| כל הכבוד, עוף החול ריפא את חבריכם ונתן לכם ללכת! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה! |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 14 2018, 12:41 PM |
| כן, אני יודע שכולכם יודעים. שמי נוויל, נוויל לונבוטום, הילד הגריפינדורי השכחן, מצבא דמבלדור. אומר לכם משהו? אתם צוחקים עלי? אני לא יודע, אבל זה התגובות שאני רגיל לקבל מאנשים. אולי יתחילו להעריך אותי יותר- אבל, אני עושה מה שאני יכול, ואף פעם לא מצליח: מנסה להיות טוב ומקובל כמו הארי, חכם כמו הרמיוני, או מצחיק כמו רון- אבל אף פעם לא הולך לי! סיוט מתחיל כל פעם מחדש כשאיזה סלית'ריני כמו דראקו צוחק עלי, וגורם לכל הבית ספר לצחוק עלי, או כשמורה כמו סנייפ מגלה ששעשיתי משהו לא טוב, ואז הוא מוריד לי נקודות מהבית, ואני מרגיש כל כך מובך! הקטע הכי מסייט בארוחת בוקר, זה כשאני מקבל ינשוף מסבתא שלי, אולי צווחן ואז כל הבית ספר שומע, או הכי נורא: כשהכדור זיכרון שלי, נהייה אדום. זה פשוט זוועה. אני מנסה להבין מה שכחתי, ואני פשוט לא מבין. אתם יודעים? תמיד כל בית ספר עושה ממני צחוק. אז תנסו להבין, ולהתחבר ואולי פעם הבאה אלה לא תהיו אתם? נוויל קימט את המכתב בזעם. עוד דבר שהסלית'רינים יצחקו עליו, הוא לא חשב לרגע שהם יכבדו אותו. הוא קימט את המכתב וזרק אותו לאח. עדיף שאף אחד לא יחשוב שהוא פגוע. שאף אחד לא ידע. נוויל לונגבוטום הזדקף במקומו ושב אל חדרו במעונות הבנים. שום דבר לא יעזור. --------------- "כתבו פאנפיק שדמותו הראשית היא נוויל" סורי, נוויל נ.ב: אני אמורה לקבל תגמול על המשימה של עוף החול? |
| פורסם ע"י: Its leviOsa not leviosA Sep 14 2018, 13:03 PM |
| הם תמיד היו אויבים, מאז שנפגשו בפעם הראשונה בחנות הבגדים. אבל משהו בו - בשיער השחור הפרוע והעיניים הירוקות הבורקות מתחת למשקפיו השבורים, משהו בו גרם לו קצת לחבב את הילד הזה. אבל זה לא היה הגיוני בכלל שיאהב אותו, זה היה אסור. הנצר למשפחת פוטר והנצר למשפחת מאלפוי. הם נועדו להיות אויבים, לא אוהבים. וזה היה ברור שיגיע הרגע הזה שהם יפגשו ושנאה תחלחל בעורקיו. אבל זה פשוט לא קרה, קרה הדבר ההפוך. הוא אהב אותו. זה היה שונה ולא מקובל. אפילו אימו - האדם שאהב אותו יותר מכל, לא הייתה מקבלת את זה. שני בנים. שני אויבים. שתי משפחות עם דעות שונות ומנהגים שונים. זה לא יכל לעבוד. אבל בסתר, הוא אהב אותו בכל ליבו. ובכל פעם שירדה נקודה לגריפינדור - הייתה צביטה קטנה בליבו, והוא הבין שלעולם זה לא יקרה, ולעולם הם לא יוכלו להיות יחד. ---- זה אמור להיות אהבה לא שגרתית, (דראריייי 3>) |
| פורסם ע"י: דרמיוני 3> Sep 14 2018, 13:29 PM |
| "מאלפוי." בירך רון את עמיתו הבלונדיני בהינד ראש "מה מעשיך במשרד שלי?" רון היה הילאי- כן, הילאי, תחת פיקודו של הארי במשרד. דראקו המבריק והחד התקבל בקושי למשרד בגלל עברו המפוקפק ומילא במסירות את התפקיד הזוטר שלו במחלקת ההילאים. רון לא הבין מה יש לממזר המתנשא מבית הספר הישן שלהם לחפש כאן, במשרדו של אחד ההילאים הבכירים ביותר. "היוצרות התהפכו, וויזלי," הוא אמר בשקט וחייך חיוך שלא הגיע לעיניו "עכשיו אתה זה שנותן לי פקודות, אתה בתפקיד הבכיר..." קולו גווע לאיטו והוא הביט ברון במבט עצוב, לא מריר אלא משלים עם המצב. "כן..." רון חייך אל דראקו בחזרה חיוך מנומס, אך ההתרגשות בקרבו גאתה- לא כל יום האויב המושבע שלו מילדות מגיע אל המגרש הביתי שלו ונותן לו הזדמנות יקרה מפז לנצח אותו שוב. רון רצה להביס את דראקו, למחוץ אותו כמו חרק, להשיב לו על כל שנות ההתעללות שעבר בהוגוורטס בגללו. הוא שילב את ידיו בהבעה מאיימת ורצינית, כדי להוסיף להצגה. "למה עשית את זה, מאלפוי?" רון שאל והתקרב לשולחן עליו ישב דראקו בפוזה נינוחה. "כל ההצקות הקטנות שהורידו לי את הביטחון... כל ההתבדחויות על חשבוני... מה יצא לך מזה?" שאל רון. עכשיו זו לא הייתה סתם התנצחות- רון באמת רצה לדעת. "טוב... קינאתי בך," אמר דראקו וגירד את עורפו. שיערו הבלונדיני היה מסודר למשעי על קרקפתו, הוא היה מטופח ומסודר כולו, פרט לזיפים דקיקים בני יום שעיטרו את שפתו העליונה, נמשכו ללחייו וניקדו את סנטרו. לא היה שום זכר לילד האכזר שהתנהג כמו בריון מפונק בתקופת היסודי, או לנער שהצטרף לארגון רצחני. רון שמר על הבעת פנים חתומה- הוא לא רצה לתת לאויבו את העונג שבלראות אותו מופתע, אבל התחושה נדלקה בתוכו בפתאומיות. "הייתי ילד בודד- לא היו לי קרובי משפחה בגילי, או חברים שהתאימו למעמדי, לפי דעתם של הוריי. הייתי משחק לבד באחוזה הריקה ותוהה למה אין אף אחד שיהיה איתי. הוריי האכילו אותי, קילחו והלבישו אותי, אבל הם לא דאגו לנפש שלי. גדלתי להיות מתנשא וגזען כמותם, איך רצית שאגיב כשאראה בוגד דם שיש לו הכל?" הוא משך בכתפו בהיסח דעת ורון גמע עוד צער גדול בדרך לשולחנו. עכשיו, מטרים ספורים הפרידו בין הזוג המוזר- בעל המשרד העומד מול העובד הזוטר שיושב על השולחן. "הכל?" רון צחק צחוק מריר "בקושי היה לנו כסף לארוחות ערב, וכל שנה בהוגוורטס אמא החווירה כשראתה את הכסף לספרים!" עכשיו, הוא חשב לעצמו, הוויזלים כבר לא היו מושא ללעג כמו קודם- ביל עבד בתפקיד בכיר בגרינגוטס, צ'ארלי הפך לשם גדול בקרב מגדלי הדרקונים וספרו השני יצא לאור שבועות מספר קודם לכן. בנוסף, אסור לשכוח את חנות הטריקים שג'ורג' ופרסי ניהלו, את רון עצמו, שקיבל תפקיד בכיר בלשכת ההילאים ואת ג'יני- הרודפת המפורסמת מקבוצת ההרפיות מהוליהד. המשפחה חיה כעת ברווחה והכספות בגרינגוטס לא היו ריקות יותר. "אתה אמור לדעת יותר מכולם, וויזלי. כסף זה לא הכל בחיים." דראקו הפתיע את רון וקטע את הרהוריו באחת. "יש גם משפחה, וחברים אמיתיים שתומכים בך- ואת כל אלו לא היה לי." אמר דראקו ורון מצא את עצמו מתעניין בדבריו של הבלונדיני. "אז... למה? למה להתאכזר אליי? ואל הארי? ואל הרמיוני?" שאל רון, קולו נשבר באמצע. הוא התקרב צעד נוסף לעבר השולחן, וכעת פניהם היו במרחק סנטימטרים ספורים בלבד כשדראקו ענה: "טוב, זאת הייתה הדרך היחידה שיכולתי לקבל ממך תשומת לב..." הוא גיחך, רכן קדימה בקלילות של חתול ונישק את רון נשיקה קצרה על השפתיים. הזיפים של דראקו התחככו בלחי החלקה של רון, שעוד לא הספיק לעכל את מה שקרה כשדראקו התנתק ממנו. עיניו האפורות פגשו בעיניו של רון, וזה השיב לדראקו מבט נחוש, לא מעז להיות הראשון שמתיק את מבטו ומסיים את התחרות. לבסוף, דראקו השפיל את עיניו. "רק רציתי שתדע." לחש ויצא מהחדר, גלימותיו מתנופפות מאחוריו כמו דגל. ------------------------------------------ טוב, זה היה אמור להיות לאתגר הפיה. פשוט שיניתי את הסוף למשהו רומנטי והנה- קיבלתם אהבה לא שגרתית. |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 15 2018, 22:01 PM |
 נתקלתם באיש זאב! איש הזאב מאיים עליכם! כדי להינצל ממנו יש עליכם לגרום לו לזכור שהוא גם בן אדם. כדי לעשות זאת, עליכם לכתוב פיקצר מנקודת מבט של איש זאב. על ביצוע משימה זו תזכו ב250 חרמשים. |
| פורסם ע"י: Its leviOsa not leviosA Sep 16 2018, 06:01 AM |
| תמיד הייתי הילד הבודד. הזה שיושב בצד וקורא. זה היה צפוי, והורי הזהירו אותי שזה מה שיקרה כשאגיע להוגוורטס. אפילו כשמצאתי אותם, את ג'יימס וסיריוס ופיטר, גם אז נשארתי בודד. יושב בצד וקורא ספר. כזה אני. אני לא אחד מחבורת ה"מגניבים", הרי איך אדם זאב יהיה מגניב? הוא יכול להיות או מרושע - לנשוך ילדים קטנים ולשסע לגזרים אנשים, או לבחור להיות שקט ולהיעלם לתוך עצמו. ואני לא מרושע. אז מה נשאר לי? נכון מאוד. לשבת בצד, ולהיות שקט, ולהיבלע באדמה. וכשגדלתי, יצאתי למסע נדודים, כדי להתרחק מהנורמה. להתרחק מהאנשים ה"רגילים", שברגע שמגלים את זהותי, אני מרתיע אותם. להתרחק מהכל. ----- למשימה של איש הזאב *זה נראה קצר, זה בדיוק מאה מילים. |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 16 2018, 09:18 AM |
| כל הכבוד, איש הזאב התמוגג ואישר לכם להמשיך בדרככם! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה! |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 18 2018, 11:10 AM |
| "בואי, אוליב, יש אורחים!" צעקה אלי אמה מחדר המועדון. "מישהו" היא מלמלה אלי בפלרטטנות כשירדתי. "אמי, לא שוב!, תגידי לו, "לא"" אמה, חברתי הטובה ביותר, הנהנה בהססנות ופנתה אל הדלת, יוצאת מחדר המועדון. כמובן שאני ידעתי מי זה ה"מישהו" הזה. הוא מחזר אחרי כבר הרבה זמן, והאמת- אני לא מבינה מה הוא מוצא בי: רייבנקלואית עם שיער ג'ינג'י אדום מטולטל שנראה עומד למעלה כשאני מתעוררת בבוקר. יש לי עיניים חומות רגילות, וכל הגוף שלי מלא בנמשים. אני לא אוהבת את עצמי. המון פעמים, בעיקר בשנתי הראשונה, המון סלית'רינים צחקו עלי, עד שלמדתי להתמודד איתם. טוב, אני יותר חכמה מהם. חברתי הטובה אמה, מאוד מקובלת, ולפי דעתי יפה, אבל היא אומרת שלא, בכל אופן, יש לה שיער בלונדיני ארוך גלי, ועיניים אפורות-כחולות. בקיצור, אמה חזרה לחדר המועדון. "אוליב, למה את שונאת אותו?" היא שאלה אותי והתיישבה על כורסא בחדר המועדון כמצפה לשמוע סיפור ארוך. "הוא פשוט מעצבן! אני אוהבת מישהו אחר! הוא ילד מגעיל" הטחתי בה עלבונות לילד. "וחשוב מזה, הוא הארי פוטר" הגיתי את השם בלעג. אמה הנהנה לאט לאט. "בבקשה, תצאי רגע החוצה" היא אמרה לי, חייכתי. עוד מעט הוא כבר לא ירצה. ילד מגעיל. דלת חדר המועדון נפתחה בחריקה. מצאתי את עצמי מול ילד עם שיער שחור פרוע, צלקת מכוערת במרכז המצח, ועיינים ירוקות. הוא חייך אלי: "אוליב, בבקשה" הייתי על סף התפרצות זעם. "שלא. תעז" אמרתי לו ובאתי להכנס לחדר מועדון ריינקלו בהפגנתיות, כשנזכרתי למה בכלל יצאתי החוצה אל הילד. התקרבתי אליו אט אט, והחיוך על פניו התרחב. כמובן שהוא נמחק ברגע שנתתי לא בוקס באף ואמרתי לו להסתלק. שונאת. את. הילד. המעצבן. השוויצר. המעצבן. הזה. לא סובלת!! ברחתי לחדר. לפחות נפטרתי ממנו. אתגר: דמות חדשה ששונאת את הדמות הראשית:) ביי הארי |
| פורסם ע"י: Its leviOsa not leviosA Sep 21 2018, 18:23 PM |
| מעולם לא היו לי "חברים". מה המושג הזה אומר בכלל? אנשים שמחבבים אותך? ומה זאת חיבה? תמיד הייתי בור בעניינים אלו. אבל זה לא היה חשוב, כי אלו דברים משעממים. הדברים החשובים באמת הם לא אנשים- אנשים נולדים ומתים בכל רגע. הדברים החשובים הם המקרים שקורים, המעשים שעושים, והתעלומות שנוצרות. או לפחות כך חשבתי עד שפגשתי את ג'ון ווטסון. שם השתנו חיי, מכיוון שהאדם הזה... אדם פשוט. הוא נהיה לחבר הראשון שלי. ומשם, כאילו נולדתי מחדש. המשכתי להתנהג כרגיל ולדבר בזלזול על רגשותיהם של אנשים. אבל בתוכי, הבנתי אותם ואת רגשותיהם, כי הבנתי מה זאת זאת חיבה. ואז הפכתי להיות אדם. לא יצור, לא מכונה שמפענחת פשעים. אדם. ---- קטע מפאנדום של סדרת טלוויזיה (שרלוק) *עדיין לא התווספו לי החרמשים לסל... (בכלל אין לי כזה כרגע) |
| פורסם ע"י: דרמיוני 3> Sep 22 2018, 13:09 PM |
| אדם בגלימות כהות התגנב ברחבי הוגסמיד בליל השלושים בספטמבר. הוא נכנס לפונדק דרך החלון בשקט מופתי, נזהר שלא להעיר את בעלת הפונדק שישנה מלמעלה, ונחת על רצפת העץ המצוחצח. הוא לא בא בשביל לגנוב יין דבש כמו שאר הפורצים הפשוטים. לא, המשימה שלו הייתה חשובה והרת גורל. צל דמותו המשורטטת והגבוהה הוטל על הרצפה, והוא מיהר למחוק את הצל בשרביטו. אסור לו להשאיר עקבות. הפורץ החל לטפס במדרגות המובילות לדירה, מתכווץ בבהלה כשמדרגה רופפת חורקת מעט תחת רגלו. הוא הגיע לדלת חומה, פתח אותה ונכנס לדירה נשית ומסודרת, מרוהטת ברהיטים דומים מעץ משובח וקטיפה על כיסויי הספות והשולחן. הוא התגנב בין החדרים ונכנס לבסוף לחדר מרוהט בארון גדול ואדמדם, שידת לילה ומיטה זוגית גדולה. נראה שמדאם רוזמרטה לא חסכה בהוצאות על הדירה. עיניים אפורות נצצו מתחת לברדס, יד אוחזת בשרביט הושטה לכיוון בעלת הפונדק הישנה.... רעש חריקה נשמע והיא התהפכה במיטתה. הפורץ נסוג בבהלה ורעלת הגלימה שלו נפלה מעט, חושפת קצוות של שיער בלונדיני בהיר. הוא החל להתקדם שוב בזהירות לעבר המיטה, נזהר שלא להשמיע שום קול. הפורץ הגיע למרגלות המיטה, שלף את שרביטו בשנית והניע אותו בתנועה מורכבת. "אימפריו," הוא לחש וקולו, קול של נער, נבלע כמעט בחדר הגדול. הוא היה צריך ללכת, עוד מעט יגלו אותו. "מצטער." התוו שפתיו ללא קול. דראקו מאלפוי נסוג בחזרה אל החשכה ויצא מהחדר בדממה. ---------------------------------------------- הקטע מתחיל מהמילה שבה הסתיים הקטע האחרון |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 22 2018, 15:11 PM |
| למעשה, מעולם לא חשבתי שאכתוב פאנפיק על הנסיכה הקסומה... אזזזז. זה הפאנדום... --------------- האיש התרוממם על רגליו בעייפות, כאילו מנסה להסתיר את שריריו התפוסים או את רגליו השבורות. הוא הניף את חרבו אל על בתנועת ניצחון, והיה אפשר לראות בוהק לבן גדול בקצה החד שלה. לבו פעם בהתרגשות ועלה על כל מחשבותיו. אבל הוא הרגיש, שזה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו. הוא הצליח להחזיק את עצמו כמעט למשך דקה שלמה, עד שנפל. עצמותיו הזקנות של האיש השמיעו קול חריקה דק, והוא נפל על פניו ארצה. פניו של האיש הפכו חיוורות, והוא החל לאבד את התחושה באצבעותיו הלבנות שעדיין אחזו בחוזקה בחרב, כאילו היא הסיכוי האחרון שלו לחיות. היה לו מזל רב שאף אחד לא יכל לראות את מותו של לוחם החרב המהולל, איניגו מונטיוה. האיש נשם עמוק, ועצם את עיניו בפעם האחרונה. הוא עומד באמצע מגרש נטוש, אחרי מות אביו, רוצה לנקום את נקמתו. הוא אוחז בחוזקה את הניצב שנועד לאיש בעל שש האצבעות, בעודו מרגיש את טעם הדם בפיו. האיש שמולו עמד בתנועה לועגת, ופיו גיחך. הוא מחא כף ונכנס למרכבתו, מבלי להצטער שניה על מעשיו. איניגו עצם את עיניו, וצרב את מראהו של האיש במוחו. עוד יגיע זמן נקמתו. הוא הרגיש את דמעותיו הזולגות על לחיו, והסתכל על גופת אביו. הוא העביר את מבטו על אצבעותיו, שעוד אחזו בחוזקה בחרב המהודרת, עשוית אבני החן, עטורת הדם. הוא עמד באמצע קרב, יחד עם איש הלבוש בשחור. למעשה, הוא היה נראה בן אדם הגון. הרוח נשבה בחוזקה על פניו, והוא הרגיש קליל, חזק, ומאומן יותר. יותר מהיום ההוא. הוא השפיל את מבטו אל חרבו, החרב שגרמה למות אביו, ונזכר בנקמתו. השכר שהוא מקבל מוזיני הוא צעד במציאת האיש בעל ששת האצבעות. אבל עכשיו, הוא היה צריך להתרכז. הוא המתין בשקט, כלא רוצה להיות הראשון שתוקף, מוכן לכל תנועה שהאיש בשחור יעשה. ואז. הוא עילף אותו. אבל זה לא היה אותו אדם. הוא לא היה רוצח. איניגו נשם עמוק. נותן לרגשות הנקמה על מות אביו להציף את גופו ואת נשמתו, והוא התעורר. "שלום, שמי איניגו מונטויה, הרגת את אבי. היכון למות" בשעה טובה הוא מצא את האיש בעל שש האצבעות, מוכן לנקום את נקמתו. הוא קרב אל רוצח אביו, ונעץ את חרבו בליבו. האיש שמולו התרסק על הרצפה בקול פיצוח עצמות, ולאחר שנים רבות, איניגו נרגע. "עכשיו תורי למות" הוא מלמל, ברגעי חייו האחרונים, ונשמתו יצאה מגופו. ------------- ציטוט מסרט |
| פורסם ע"י: פרסבת' פוראבר Sep 24 2018, 17:01 PM |
| היי. קוראים לי אמיליה... לא כל כך הבנתי מה עושים פה, אני צריכה לפרסם קטע? אם כך, הכנתי משהו על אהבה לא רגילה... --------- רון חייך אל הארי חיוך גדול, ומאות או אלפי הנמשים שלו, היו נראים קורנים כמו השמש. השיער הג'ינג'י של רון וויזלי היה פרוע כמו שיערו של הארי, והוא קיפץ במקום בהתרגשות. "הארי, הארי" הוא צעק לחברו הטוב, "עוד מעט מתחיל בית ספר" הוא אמר בעודו ממשיך לחייך. הארי חייך גם הוא בהתרגשות לא פחותה מרון, שיערו השחור הזדקר לכל הכיוונים, וחשף את צלקת הברק שעמדה באמצע מצחו. עיניו הירוקות הסתכלו לכל הכיוונים, כאילו הוא בוחן פרטים שלא קיימים באוויר. שני החברים עמדו באמצע גינה פורחת, על גבעה קטנה. הגינה היתה מקושטת בהמוני גמדי גינה, כל אחד בצורתו השונה. הרוח הסיטה את שערות מצחו של הארי, ושוב היה אפשר להבחין בהבזקי הצלקת המפורסמת שלו. בראש הגבעה, ממש ליד הארי ורון, עמד בית קטן ומוזנח, אך בו בזמן מותיר אווירה חמימה וביתית. סביב הבית נתלו קצת צמחי קיסוס, והקיר החיצוני של הבית היה מתקלף, אך בו בזמן היה אפשר לשמוע קולות צחוק עולים מחדרים שונים בבית. כמה הארי אהב להיות שם. הדלת המוזנחת והשחורה היתה פתוחה למחצה, ושלט שנתלה עם מסמר יחיד על הדלת הכריז: המחילה. המחילה היתה ביתם של שבעת ילדי משפחת וויזלי, וזוג הוריהם, אך עכשיו הבית איכלס רק את שני התאומים הזהים, פרד וג'ורג', אחותם הקטנה, ג'יני, פרסי השקדן, ורון. ואת אמם מולי. אחיהם הגדולים, ביל וצ'ארלי, כבר עזבו את הבית, ואב המשפחה, ארתור, היה בעבודה. היום היה יום מיוחד בשביל הארי, כי היום הוא הגיע להצטרף לבית, עד תחילת הלימודים. וזה היה גם אחד המקומות האהובים על הארי בעולם. השמש בידיוק עמדה לשקוע, והארי התיישב על ראש הגבעה לצד רון בכדי לצפות בשקיעה. לאחר כמה דקות החלו השמים להיצבע בגוון כתום ורדרד, והשמש שקעה. רון המשיך לחייך אל הארי את חיוכו הגדול, כאשר פניו החלו להצבע בגוון השמש ושיערו הכתום. הוא הסמיק. לא פעם ולא פעמיים רון קינא בהארי, ולפעמים הוא העריץ אותו. את חברו הטוב ביותר, אך אל תוך הרגשות הללו, הסתננו לרגעים ולפרקי זמן קצרים, רגשות אהבה. הוא אהב את חברו הארי. בכל ליבו. הרגעים האלו קרו בזמנים כאלו, כשחשב רון כמה רומנטי זה לשבת יחד ולצפות בשקיעה. הוא ניער את ראשו ואת שיערו, ונרגע ממחשבות מסוג זה. אלו רגשות אסורים, הוא חשב לעצמו, והוא רק יתאכזב, כשיגלה שהארי לא מרגיש כך כלפיו. הוא קינא קנאה מלאה באחותו ג'יני וויזלי, כשגילה, שהיא החברה החדשה של הארי, אך הצליח להסתיר הכל תחת מסכת אדישות, למרות שלרוב היא לא עבדה, ורון החל להוציא את כעסו על דברים אחרים בעולם. למשל, העובדה שיש לו חברה, וכמובן שהוא תהה איך היא תגיב. אולי היא תקבל אותו, ואלי היא בכלל לא אוהבת אותו? חברתו הרמיוני גריינג'ר. חברתו הטובה ביותר. רק כידידה. רק כידידה. הוא המשיך להסתכל על הארי, ותהה איך הוא יגיב. אולי הם צריכים לדבר? לא. הכל בסוד, הוא אמר לעצמו, והמשיך לבהות ביופי השקיעה. ---- זה בסדר? |
| פורסם ע"י: Buffy Summers Sep 24 2018, 20:10 PM |
 נתקלתם בתאנוס! תאנוס מנסה להשמיד אתכם! כדי להביס אותו, עליכם לכתוב פיקצר בעל 300 מילים לפחות בפאנדום של היקום הקולנועי של מארוול. על ביצוע משימה זו תזכו ב250 חרמשים ושלוש נקודות בית. התגמולים יתעדכנו בקרוב :) |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Sep 24 2018, 20:25 PM |
| אני לא מכירה בכלל מארוול.... מותר לי??? לא הבנתי... ------------------- דף תלוש היה זה דף נייר מקומט שעמד על שולחן עבודה רעוע, מלא בדמעות. השולחן הקטן בחדר מעונות סלית'רין המשיך להתנדנד לכל הכיוונים, וכשנשמעה שריקת הרוח מהחלון הפתוח, השולחן כולו רעד והתרסק על הרצפה בקול צורמני. הייתם מצפים שדבר כזה יקרה בסופו של דבר, כי היה זה מעשה לא אחראי מצד סוורוס סנייפ, להשאיר את החלון פתוח. זה מה שלפחות אמרו חבריו לחדר, כשהקול הצורמני המתנפץ העיר אותם, סוורוס סנייפ, התלמיד הסנובי, זכה במתקפת כריות מצדם. לאחר מכן הוא זכה להאשמה על הדבר הזה, וריתוק חביב לסוף השבוע. כמובן, יום רגיל לתלמיד נורא שכמוהו. למעשה, ההאשמה היתה נכונה, וכך, גם סוורוס איחר לשיעור. אבל כמובן, שהאשמה האמיתית היתה מופנת ללילי שבליבו של סוורוס. הכל באשמתה. כמובן שהיו רגעים שהיה ממש רותח עליה, שנכנסה לחייו. בגללה הוא לא מקובל בכלל בעם הסלית'ריני. למה היא עברה לגור בבית לידו? למה הוא מרגיש אשמה כזאת על המכתב שלעולם לא נשלח? למה היא באה בכלל, עינייה הירוקות, יופיה המשכר, ההתאהבות. המכתב המקומט היו בעצם חבורת דפים מקומטים, מלאים בדמעות. ערמה כמו מגדל. סוורוס סנייפ ישב רכון מעל דף הנייר שלו, וטבל את הקולמוס שלו בדיו. הוא נשם עמוק, והחל לכתוב. אבל, הוא לא הרגיש מוכן. הוא עצם את עיינו והרגיש את הדמעות זולגות על לחיו, זולגות בלי סוף. סתם ילד. סתם תלמיד. הוא הרגיש שבלי לילי אין לו משמעות לחיים. אין מי שיאהב אותו. אין מי שיגן עליו. הוא היה צריך לעשות את זה באופן מעודן, הוא חשב, הוא היה צריך אך לא רצה. זמן רב הוא שקד על המכתבים האלו, שהולידו בו רגש של עצב. הוא לא היה מסוגל לשלוח אותם. מצד אחד הוא רצה, ומהצד השני הוא לא. הוא פשוט החל לכתוב: לילי היקרה לי מכל דמעה. אחת. שתים. שלוש. הוא לא ידע איך לנסח את זה. הוא נשם עמוק. לילי. הוא כתב, ומחק את השורה הראשונה שכתב, שממילא הטשטשה בדמעותיו. הו, לילי! אני אוהב אותך! הוא לא ידע איך לומר את זה לה, ולכולם. היא מרגישה כלפיו ידידות בלבד לא? ככה היא אמרה לו. אבל הוא אוהב אותה, ויעשה כל דבר למענה. אני אוהב אותך באמת הוא כתב לה, ושניה לאחר מכן, הוא קימט גם את המכתב הזה. הפעם, הוא היה צריך, הוא הרגיש את זה. הוא גם רצה. היא תדע, הוא אמר לעצמו, ופרש את המכתב המקומט. בהוקרה ובהערכה, סוורוס היא בכל מקרה של ג'יימס, אז אולי זה ישנה קצת, הוא חשב לעצמו, חתם, ורץ לינשופיה. ----------------- 16 צ' אם יש כמה דברים לא מובנים, סורי, אני מהטלפוןD: |
| פורסם ע"י: פרסבת' פוראבר Sep 25 2018, 13:35 PM |
| מה זה המשימות האלה? קראתי את ההסבר אבל לא כל כך הבנתי... --------- לונה העבירה את ידה בשיערה הבלונדיני. היו אנשים שאמרו שהוא יפה, אבל, מעולם לא היה אכפת לה איך היא נראתה. היא חייכה אל המראה חיוך מזויף. די כבר עם השיער הזה. היא אמרה לעצמה. כולו קשרים! היא התעצבנה. היא היתה מוכנה להתחלף עם אנשים אחרים. וגם, הגוון הבלונדיני הזה נראה כמו שיערות שיבה. היא אמרה לעצמה שבמראה. ג'יני נכנסה לחדר הכיתה הריק. מלאת סומק ומאושרת. "מה נשמע?" היא שאלה אותה. לונה החלה לגמגם "אההה...." היא אמרה לה, "ומה איתך?" ג'יני נראתה כרק מצפה שלונה תשאל אותה את זה, והחיוך על פניה גדל. "הארי" היא אמרה בהסמקה. "הוא הסכים לבוא איתי לנשף" לונה כבר הבינה מראש, שזה מה שקרה, הרי היא ידעה שחברתה הטובה ג'יני מאוהבת בהארי מהרגע שפגשה בו. לונה חייכה אליה בחזרה. "מזל טוב" היא חיבקה אותה. "ידעתי שזה יקרה" היא אמרה לחברתה, הפעם בחיוך אמיתי. "טוב, " אמרה לה ג'יני "את לא נראת בסדר" היא אמרה, והיא גם צדקה. לונה פשוט סיפרה לה הכל, "טוב, אמ, השיער הזה משגע אותי, אני רוצה להסתפר! וגם הצבע, נראה כמו שיערות שיבה" היא אמרה לה ברוגע אופייני מחובר קצת בכעס. ג'יני חייכה. "זה כל הסיפור?" היא שאלה אותה, "אני הייתי מתה לשיער כמו שלך" היא המשיכה ואמרה לה, "הג'ינג'י הזה משגע אותי!" היא משכה בשיערה בחוזקה. לונה פתאום החלה לחייך, כמו שעולה רעיון למוחה, ומיהרה להסתלק לכיוון הוגסמיד. היא הלכה לספר. היא חיפשה את המקום במדרכות מלאות השלג בהוגסמיד, עד שנעצרה אל מול חנות מעוצבת, עם דוגמאות שיער, ונכנסה פנימה. האיש בחנות, נפנף בשרביטו, ופנה אליה בחיוך "וואו, יש לך שיער יפה" הוא אמר לה והיא התאפקה שלא לפרוק עליו את כעסה. לרוע מזלה, הוא היה הספר היחיד באזור. היא נגעה בצמתה הבלונדינית, והרימה את מבטה. "לשם כך באתי" היא פנתה אליו בהחלטתיות. "אני רוצה להסתפר" היא אמרה לו, והאיש במספרה, שעכשיו לונה שמה לב לתג המכושף שהוא ענד, ששמו היה בילי. בילי פנה אליה בעצב, אך הוא היה חייב לשרת אותה "כן בבקשה" הוא אמר לה. "עוד משהו?" הוא שאל וקיווה שהיא לא רוצה להרוס לגמרי את שערה היפיפה. לונה המשיכה לחייך. "כן," היא אמרה לו "אני רוצה לצבוע את השיער ל" היא לא חשבה כל כך עד הסוף, וכמובן שהיא לא רצתה לבקש את עזרתו. היא אלתרה "אדום שחור" היא אמרה בלי לשלוט במילים שיוצאות מפיה, היא ידעה שכשתצא משם, היא תתחרט על המעשה, אבל היא לונה, אז היא הנהנה, וחיכתה שיגיד לה מה לעשות. לאחר שעה וחצי של חמצונים, גזירה, וצביעה, היא היתה מוכנה, לבקשתה. היא פקחה את עינייה למול המראה, ונדהמה ממה שעשתה. היא חייכה אליו שוב. "תודה" היא אמרה לו, שילמה, והלכה. היא באה לגעת בצמתה הארוכה, כשגילתה למרבה הפתעתה שהיא כבר לא שם. היא ניערה את שיערה החדש בכיף, ורצה להראות לג'יני, שנבהלה ונחרדה מהיוזמה. לונה אהבה לראות אנשים ככה. עכשיו, היא עמדה מול המראה, הפעם מרוצה, עד הפעם הבאה. ============= דמות שצובעת שיער |
| פורסם ע"י: Sophie Foster Oct 1 2018, 23:11 PM |
| נ.מ מיכל מיכל ישבה מול המראה בחדרה, עצובה. "דישי" היא אמרה בחולמניות וחייכה על עצמה שבמראה בתקווה. היא עצמה בחזרה את עיניה, והמשיכה לחלום על היום בו דישי יפנה אליה, עם בקשת חברות. הו, כמה זה יהיה רומנטי, היא חשבה לעצמה. צעדים מהחדר השני הוציאו אותה מהרהוריה. "די, רוני!" היא צעקה אליה. רוני, אחותה הקטנה, נכנסה לחדר, נושאת תיק מביך ולא אלגנטי, וחולצה משובצת מגיעילה. היא גם נשאה איתה מחברת מלאה בישיעורי הבית החדשים, שכמובן שמיכל שכחה מהם. על פניה של רוני היה מרוח חיוך גדול, כמו שהיא באה כל פעם להתחנף למורה. לא פעם ולא פעמיים מיכל חשבה שזו היא לא אחותה, אלא חייזרית ג'ינג'ית מכוכב אחר. בעצם, מיכל לא היתה מספיק חכמה בשביל לחשוב על הדוגמא הזו, אז היה פשוט שנאה אותה, מהרגע שהיא נכנסה לה לחיים, ולתיכון. "אני" אמרה לה רוני והצביעה על עצמה "גאונה" היא אמרה, החיוך התרחב. מיכל גלגלה את עיניה. "ממתי?" היא שאלה אותה. "מהפעם..." אמרה לה רוני, משהה אותה במתח, "שגיליתי, שדישי רוצה לצאת איתך" היא חייכה אליה. מיכל, כמו אחות טובה, גילגלה עיניים, ואמרה "תוכיחי" רוני גררה את דישי לתוך החדר שלה, שלא שמה לב בכלל שהוא נכנס הביתה, והוא חייך אליה חיוך גדול. "מייכל, אני מעריץ אותך" הוא אמר לה, והיא לא הצליחה להאמין. מיכל חייכה אליו את חיוכה היפה ביותר. נ.מ רוני טוב, כמו שציפיתי, מיכל בלעה את הפיתיון בקלות. המשפט שלי, אני גאונה, היה נכון, כי אני באמת תמיד גאונה. תשאלו את ההורים והמורים שלי. קיבלנו – או יותר נכון, אני קיבלתי פרויקט במגמת קולנוע. הבטחתי לדישי כל מיני שטויות שהוא אוהב, בתנאי שהוא יאמר למיכל שהוא מעריץ אותה. זה לעולם לא יקרה, כי לא משנה מה – אי אפשר להעריץ אותה. ואז הכל הלך כמתוכנן, צילמתי אותם, ערכתי קצת, וטא דם. קניתי לעצמי עוד מורה מעריץ ----- על פאנדום של סדרת טלוויזיה, אחותי קפצה כיתה |
| פורסם ע"י: לונגה Oct 2 2018, 09:40 AM |
 לולה, נתקלת באוצר החבוי! לסלך נוספו כעת 500 חרמשים ו15 נקודות בית. כל הכבוד! הפעילות ננעלת בזאת ומסע החיפושים שלכם הסתיים בהצלחה יתרה! |