צעקתי בתסכול.
"מתי אנחנו הולכים כבר?" נהמתי בפיזור נפש מאוד לא אופייני.

"כשתבריא" אמרתי וסידרתי את התחבושת על היד שלי

"אני לא הפצוע היחיד ויש כאלה שפצועים הרבה יותר ממני" אמרתי זועף.

"כן והם ישנים ולא עושים בעיות" אמרתי

שיר-את מרגישה הרבה יותר טוב, למרות הזעף והעובדה שאלפים האחרים עדיין הסתובבו סביבך בדאגה, הרגשת מאוששת מאוד, ובהחלט יכולת ללכת.

ליאור-הבטן שלך מתחילה לקרקר, אתה שם לב, שעוד לא אכלת כלום הבוקרתאתה מאוד רעב.

מעיין-את מרגישה רעב פתאומי, נזכרת שלא אכלת כלום גם אתמול בערב וגם היום, את נזכרת גם בעוד משהו, פטריות חומות קטנות, שביצבצו מהעלים שמתחת לעץ, ממש מעבר לשיחים, איפה שנעצרתם לפני ששמעתם את האישה נלחמת.

פיהקתי "אממ אפשר לצאת עכשיו פשוט אפשר להאכיל את הסוסים הם נורא חזקים הם רק צריכים אוכל נוכל לקשור תפצועים לשם וללכת נמאס לי להיות פה"

"אנ'לא יודע" אמרתי "מה עם הפצועים"

נקשור אותם לעץ ונבוא לקחת אותם יותר מאוחר

"אני יכול ללכת!" אמרתי וקמתי לאט לאט בזהירות.
"או,מעולה. רואים? אני יכול ללכת כבר. אז מי עוד נשאר?" הסתכלתי לאוהל בו שכבה הנימפה.

אני עדיין חושבת שצריך לקשור אותם לעץ" אמרתי וגילגלתי עניים "אל תדאגו אף אחד לא יכול לאכול אתכם חוץ מאורקים שועלים אריות או שאתם מעדיפים להקשר על סוס"

התעוררתי והרגשתי רעב "אני רעבה" מילמלתי

שמעתי קול והלכתי לבדוק מה זה ראיתי את הנימפה ממלמלת אני רעבה הגשתי לה קצת אוכל

תודגה את רצה קצת הגשתי לה קצת מהאוכל

הלכתי אל השיחים וקטפתי בעדינות את הפיטריות החומות, אוכלת אותם בזהירות. אחרי שאכלתי את הראשון הרגשתי כאילו אני רוצה לאכול עוד ועוד, ולא יכולתי להפסיק.
מה קורה כאן? חשבתי בבהלה, אחרי שאכלתי את הפטריה השישית.

חזרתי מהחיפוש עם כמה גרגרי יער "זה מה שמצאתי"