06/01/88

לפעמים אני מרגיש שהמבוגרים שכחו שהם היו ילדים בעבר.
הם מרשים לעצמם להתנהג בצורה מזלזלת וחסרת כבוד כלפי צעירים מהם, מתעלמים מהעובדה שגם הם היו בעבר עם מחשבות ורצונות דומים. הדוד ורנון והדודה פטוניה מרשים לעצמם להתאכזר אליי, כאילו אין לי שום חשיבות בעולם. הם נהנים לבעוט בי, להשפיל אותי, למנוע ממני דברים שהם הכרחיים לקיום. והכי גרוע? הם כל הזמן אומרים דברים רעים על ההורים המתים שלי. לפעמים אני מנסה לחשוב על הדוד ורנון בתור ילד, מן הסתם הוא היה בריון רשע כמו הבן דוד שלי, דאדלי. ולפעמים אני מנסה לדמיין גם את הדודה פטוניה בתור ילדה, ואני מדמיין אותה קצת פחות נוראית ממה שהיא היום, למרות כל הדברים הרעים שהיא אומרת על אחותה המתה. בשנה שעברה, שהדודה מארג' הגיעה לביקור והעדיפה כמובן את האחיין שלה על פניי, הסתכלתי בעיניה של הדודה פטוניה וזהיתי בתוכן זיק של רגש שלא ראיתי שם אף פעם. אני לא בטוח אם זה היה אשמה או הזדהות, אולי אני טועה, אבל הרגשתי שהיא איכשהו הייתה נמצאת בסיטואציה דומה בה העדיפו מישהו אחר על פניה. זה לא שאני סולח לה או מרגיש רחמים כלפיה, להיפך, הכעס שלי עליה רק מתגבר כי היא יודעת מה אני עובר והיא בכל זאת לוקחת בזה חלק.

האם גם אני בעתיד אשכח שהייתי ילד פעם? האם גם אני אתאכזר לצעירים ממני ואתייחס אליהם ברשעות? אני רוצה להאמין שלא. אני לא חושב שאפשר לשכוח את הדברים שמשפחת דרסלי עושה לי בכזאת קלות. אני קצת דואג בקשר לכך האמת, כי פעם שאלתי ספר מהספריה בבית הספר ושם היה מסופר על אמא שהתאכזרה לבת שלה כל חייה והבת לא הבינה מדוע. מתי שהיא ניסתה להבין מה גרם לאמא שלה להתנהג ככה היא גילתה שאמא שלה עברה דבר מאוד דומה בילדותה - ויש מן קו מחשבה כזה שאומר "אם אני עברתי את זה אז גם הבן שלי יעבור דבר דומה."
אני מאוד מקווה שאצלי זה לא יקרה. ואם כן, אני לא רוצה ילדים לעולם. או להיות מורה. או כל משרה או תפקיד שדורשים קרבה לילדים. וזאת אחת הסיבות שאני כותב את היומן הזה. כדי שאני לא אשכח את הילדות שלי, ומה שהייתי צריך לעבור כל השנים האלה אצל משפחת דרסלי האיומה.

הלוואי שיכולתי לעבור למקום שיגרום לי להרגיש רצוי. מקום שלא אצטרך להרגיש שאני רוצה לברוח ולא לחזור לעולם. מקום שבו אני אוכל להרגיש בבית. לפעמים אני נוטה לדמיין מה היה קורה בחיים בהם היו לי אבא ואמא, שאוהבים אותי ודואגים לי. מציאות שבה יש לי חדר משלי, חפצים משלי, חברים משלי ואולי אפילו חיית מחמד משלי. לפני מספר חודשים אמרתי לדודה פטוניה שאולי כדאי לאמץ כלב, ואז אולי דאדלי יבלה יותר זמן בחוץ איתו כי הוא כל הזמן מול הטלוויזיה. היא כל כך נחרדה מהרעיון, לא קיבלתי ארוחת ערב באותו היום.

אני תוהה מה אנשים יחשבו אם הם ימצאו את היומן הזה. בטח הם יחשבו שהילד שכתב אותו בעל דמיון מפותח מאוד ואולי גם שקרן. כי הרי לא יכול להיות שיש ילד שישן בארון מתחת למדרגות בזמן שיש חדר אורחים פנוי בבית. או זה שיש ילד שלובש בגדים שגדולים עליהם ב -6 מידות בשעה שראש המשפחה מנהל חברה גדולה של מקדחות. אם אתה קורא את היומן הזה ועכשיו השנה היא 1998 זה אומר שעכשיו אני חוקי וכבר לא גר עם הדרסלים. אבל אם איכשהו מצאת את היומן לפני שנת 1998 אתה מוזמן לבוא ולראות בעצמך כיצד אני חי. ואולי תהיה בך את החמלה ואת האומץ לעזור לי לקבל את החיים שכל ילד ראוי להם.

אני גר אצל משפחת דרסלי.
דרך פריווט מספר 4
שכונת ווינגינג תחתית
מחוז סארי
דרום אנגליה.

הרבה זמן לא פאנפיק ברצינות, אבל אחרי שקראתי את זה אני באמת שוקלת להתחיל לקרוא יותר.
יש לי רק הערה אחת:

*שאלתי

תודה רבה רבה, זאת מחמאה עצומה!
ותודה גם על התיקון!